אוטו אדוארד לאופולד פון ביסמרק-שנהאוזן (בגרמנית: Otto Eduard Leopold von Bismarck-Schönhausen; 1 באפריל1815 – 30 ביולי1898) שנודע בכינוי "קנצלר הברזל" היה הקנצלר של פרוסיה ולאחר מכן הקנצלר הראשון של הקיסרות הגרמנית, והאדם המרכזי שעמד מאחורי איחוד גרמניה ב-1871. נחשב לאחד המדינאים החשובים בכל הזמנים. בשנות ה-60 של המאה ה-19, הוביל ביסמרק מספר מלחמות שבאמצעותן איחד את המדינות הגרמניות (למעט אוסטריה) לאימפריה הגרמנית תחת ההנהגה הפרוסית. לאחר שהצליח לעשות זאת, הוא השתמש במיומנות רבה בדיפלומטיה על מנת לשמר את ההגמוניה הגרמנית באירופה. בתקופה זו, למרות מחלוקות רבות וחששות ממלחמה, נשמר השלום באירופה[1].
אוטו פון ביסמרק היה איש צבא חזק ופוליטיקאי מבריק ממוצא פרוסי. לאחר השתלטות פרוסיה על שאר מדינות האזור ויצירת איחוד בדמות גרמניה, יצר ביסמרק מערכות שלטון וחוק אחידות לכל המדינות. הוא נלחם במאבקים הדתיים (בקמפיין כושל) וכן בסוציאליזם (הוציא את המפלגה אל מחוץ לחוק). היה הראשון שהגה את רעיון הביטוח הלאומי – שהבטיח טיפול רפואי, פנסיה וסעד, זאת כמהלך במלחמתו בסוציאליסטים. ביסמרק העביר את האוכלוסייה תהליך מואץ ביותר של מודרניזציה – ונאבק בתככים הפוליטיים שעלו בעקבות זאת על ידי מתן ייצוג מגוון בפרלמנט והרחבת זכות הבחירה. עם זאת דאג במקביל לנטרל את הפרלמנט מכוחו, ובפועל קיבל לבד החלטות (תחת הנהגתו הרשמית של הקיסר).
לאחר מינויו לקנצלר פרוסיה על ידי מלך פרוסיה, וילהלם הראשון, פתח ביסמרק בשלוש מלחמות קצרות ומכריעות נגד דנמרק, אוסטריה וצרפת. ביסמרק ניצח בשלוש המלחמות, העמיד את מדינות גרמניה השונות לצידו וכך איחד בהדרגתיות את גרמניה כולה תחת הנהגתו. איחוד גרמניה הושלם סופית בשנת 1871, כשביסמרק הקים את האימפריה הגרמנית, שבה שלט כקנצלר. הדיפלומטיה המתוחכמת והקשוחה שלו והשלטון העוצמתי שלו בתחומי שלטונו העניקו לו את הכינוי "קנצלר הברזל". ביסמרק השתמש בכישרונותיו הדיפלומטיים בסדרה ארוכה ומסובכת מאוד של ועידות, משאים ומתנים ובריתות על מנת לשמור על מעמדה של האימפריה הגרמנית ועל השלום באירופה בסוף המאה התשע עשרה.
ביסמרק היה אומן בכל הקשור לפוליטיקה פנימית. הוא יצר את מדינת הרווחה הראשונה בעולם המודרני, כאשר מטרתו הייתה לזכות בתמיכתו של מעמד הפועלים הגרמני שהייתה עלולה אחרת לעבור אל אויביו הסוציאליסטים. בשנות השבעים של המאה התשע עשרה הוא כרת ברית עם הליברלים (שתמכו בהנמכת תעריפי המכסים והתנגדו לכנסייה הקתולית) ולחם בכנסייה הקתולית במלחמת תרבות (Kulturkampf, "קולטור קאמפף"), שמטרתה הייתה להחליש במידה ניכרת את מעמדה ואת כוחה של הכנסייה בגרמניה. הוא הפסיד בקרב זה כאשר הקתולים הגיבו בהקמת מפלגת מרכז חזקה ובשימוש בבחירות כלליות לגברים כדי לייצר גוש חוסם בפרלמנט הגרמני. בעקבות זאת, ביסמרק חזר בו, סיים את מלחמת התרבות, שבר את הברית עם הליברלים, העלה את תעריף המכסים, ויצר ברית פוליטית עם מפלגת המרכז כדי להילחם בסוציאליסטים. ביסמרק לא נתן אמון בדמוקרטיה ולכן שלט באמצעות ביורוקרטיה חזקה ומאומנת היטב כאשר הכוח היה בידיה של האליטה המסורתית – היונקרים. לפרלמנט הגרמני בתקופתו של ביסמרק לא היו סמכויות רבות והכוח האמיתי נמצא בידיו של ביסמרק. בשנת 1888 עלה לשלטון וילהלם השני, נכדו של וילהלם הראשון, שהסתכסך עם ביסמרק וגרם לפרישתו מהתפקיד במהרה.
לביסמרק הייתה אישיות מאוד שתלטנית ואגרסיבית. הוא היה בעל מזג אלים ושמר על כוחו בכך שאיים להתפטר שוב ושוב. הוא ניחן לא רק בחזון לאומי ובינלאומי לטווח ארוך, אלא גם ביכולת לטווח הקצר לתמרן בין התפתחויות מורכבות בו-זמנית. היסטוריונים בדרך כלל נוטים לשבח אותו ולתאר אותו כמדינאי מחונן של מתינות ואיזון ששמר על השלום באירופה, וכמי שהיה אחראי על איחודה של גרמניה ועל בניית המערכת הביורוקרטית והמערכת הצבאית המפורסמות שלה. שמו של אוטו פון ביסמרק הפך למילה נרדפת למדיניות חוץ מתוחכמת, והוא נודע בכל העולם עד לימינו כאחד מגדולי המדינאים בהיסטוריה.
ביוגרפיה
תחילת דרכו
ביסמרק נולד באחד באפריל ביישוב בשם שנהאוזן (Schönhausen), למשפחת יונקרים אמידה מבית ביסמרק. אביו של ביסמרק - פרדיננד פון ביסמרק-שנהאוזן (Ferdinand von Bismarck-Schönhausen) שהשפיע רבות על צעירותו היה הדור החמישי שהחזיק בתואר אצולה זוטר זה (יונקר) בנוסף להיותו חבר ומקורב באצולה הפרוסית הגבוהה. אמו של ביסמרק הייתה וילהלמנה מנקן (Wilhelmine Mencken) שהגיעה היא בעצמה ממשפחה נחשבת ממעמד הבורגנות. בגיל שבע בלבד, עברה משפחתו לברלין כדי להיות לצידו בזמן שהוא החל את לימודיו במכון שנשא את השם "פלאמן" (Plamann). ביסמרק למד במכון פלאמאן עם המשפחות היותר מלומדות של האצולה הפרוסית בברלין, ולמד להיחשף לאורח חיים שונה ולגישה השכלתית שונה מאלו שהיה רגיל אליהם. כעבור חמש שנים חשובות בילדותו במכון פלאמאן המשיך ביסמרק לבית ספר אחר בשם פרידריך וילהלם גימנסיום שם המשיך בלימודיו עוד שלוש שנים נוספות. מנעוריו גילה כישרון לשיחה, ורכש שליטה במספר שפות, בהן: אנגלית, צרפתית, איטלקית, פולנית ורוסית. משנת 1832 עד שנת 1833 למד משפטים באוניברסיטת גטינגן (כך הכווינה אותו אימו) ובשנת 1833 נרשם לאוניברסיטת ברלין, שם למד עד שנת 1835. בשנה זו הוסמך לעורך דין. באוניברסיטת גטינגן לא הצטיין במיוחד ביסמרק עקב כוונותיו להשקיע את רוב זמנו בבילוי עם בני האצולה הגבוהה ובבילויים חברתיים שונים. אף על פי שקיווה לעבוד כדיפלומט, החל ביסמרק את התמחותו המעשית כעורך דין באאכן ובפוטסדאם. לאחר תקופה קצרה מאוד של התמחות, התפטר ביסמרק. אחר כך, הוא שירת כשנה בצבא הפרוסי והיה לקצין. 1839 הייתה שנה בעלת חשיבות בחיוו של אוטו עקב מות וילהלמנה אמו (שהייתה נשואה לאביו פרדיננד עוד מגיל 16), הפסקת לימודיו באוניברסיטת ברלין והתחלת התמיכה בפרדיננד אביו שנתקל בקשיים כלכליים באותה התקופה לאחר מות אמו. בשנת 1847, בגיל 32, נבחר ביסמרק לנציג הדיאט שכינס מלך פרוסיה (באותה השנה גם התחתן). בתקופה זו זכה ביסמרק למוניטין של פוליטיקאי ריאקציונר שתומך במלוכה ונודע ברטוריקה העוקצנית שלו[1][2].
ב-1847 הביע בפני הפרלמנט את הסתייגותו מפני קבלת יהודים למשרות ציבוריות: "אני אינני אויב היהודים... אפשר אפילו לומר שאני אוהב אותם. מקובל עלי שיוענקו להם כל הזכויות פרט למשרות גבוהות במדינה נוצרית... אני מודה שאני מלא דעות קדומות שעליהן התחנכתי... התחושה הזאת משותפת לי ולעם הפשוט על המוניו. אינני מתבייש בחברתו"[3].
במרץ 1848, פרצו מהפכות "אביב העמים" בכל רחבי אירופה, ובכלל זה גם במדינות גרמניה. החלו הפגנות המוניות בברלין ובמקומות אחרים. תחילה ניסה ביסמרק לעודד את האיכרים באחוזה שלו לצעוד בברלין בשמו של המלך. לאחר מכן ביסמרק נסע מחופש לברלין כדי להציע את שירותיו, אך במקום זאת נאמר לו לארגן הסדרת אספקת מזון לצבא מאחוזותיו במקרה ויהיה צורך בכך. אחיו של מלך פרוסיה, הנסיך וילהלם, ברח לאנגליה וביסמרק ניסה לסקרן את אשת הנסיך וילהלם, אוגוסטה, בהצעה ולפיה בנם, פרידריך, יחליף את מלך פרוסיה, פרידריך וילהלם הרביעי, על כס המלכות. אוגוסטה לא הייתה מוכנה לשמוע על כך ותיעבה את ביסמרק, אף על פי שעזר בהמשך לשקם את יחסי העבודה בין המלך לבין אחיו. לקראת סוף שנת 1848 התנועה הליברלית המהפכנית הפכה לחלשה (בין היתר בעקבות לחימה פנימית) והמהפכה חוסלה בהדרגתיות בכל מוקדיה.
כשנה לאחר כישלון מהפכת 1848 נבחר ביסמרק לפרלמנט הפרוסי. בשלב זה של חייו, התנגד ביסמרק לאיחוד גרמניה בטענה שהדבר יוביל לאיבוד עצמאותה של פרוסיה. בתקופה זו מונה ביסמרק לנציג פרוסיה בפרלמנט של ארפורט, הרכב של מדינות גרמניות שדנו בנושא איחוד גרמניה. ביסמרק הסכים למינוי זה רק כדי להתנגד להצעות האיחוד באופן יותר יעיל. אוסטריה התנגדה באופן נחרץ לאיחוד גרמניה וכפתה על פרוסיה לשוב להסדרי "הבונד הגרמני" משנת 1815. לכן, הפרלמנט נכשל בהבאת האיחוד הגרמני וזאת לאור חוסר תמיכתן של שתי המדינות הגרמניות החשובות ביותר, פרוסיה ואוסטריה.
בשנת 1851, מינה מלך פרוסיה את ביסמרק לשליחה של פרוסיה לדיאט של הקונפדרציה הגרמנית בפרנקפורט. ביסמרק ויתר על המושב בפרלמנט הפרוסי, אבל מונה לבית הלורדים[דרושה הבהרה] של פרוסיה מספר שנים לאחר מכן. במהלך שמונה שנותיו של ביסמרק בפרנקפורט, הוא שינה את דעותיו הפוליטיות. הוא הפך לפחות ריאקציונר ויותר פרגמטי. ביסמרק נעשה משוכנע שכדי להשוות את השפעתה של פרוסיה להשפעתה של אוסטריה, על פרוסיה לחבור לשאר המדינות הגרמניות. על כן, נעשה ביסמרק משוכנע שגרמניה מאוחדת, המונהגת על ידי פרוסיה, היא מטרה חשובה. בנוסף, פעל ביסמרק על מנת לשמר את הידידות בין פרוסיה לבין רוסיה ועל מנת לשמור על יחסי עבודה תקינים עם נפוליאון השלישי, קיסר צרפת.
באוקטובר 1857 קיבל פרידריך וילהלם הרביעי, המלך הפרוסי, שבץ מוחי. אחיו, וילהלם הראשון, עלה לשלטון כעוצר הממלכה. וילהלם הראשון נתפס תחילה כשליט מתון, אשר ידידותו עם בריטניה הליברלית באה לידי ביטוי בנישואי בנו, פרידריך וילהלם, לבתה הבכורה של המלכה ויקטוריה; בנם עתיד להיות וילהלם השני, שליט האימפריה הגרמנית במהלך מלחמת העולם הראשונה. ביסמרק מונה על ידי העוצר לשגריר פרוסיה באימפריה הרוסית. לכאורה, היה מדובר בקידום, שהרי רוסיה הייתה אחת משתי שכנותיה העוצמתיות ביותר של פרוסיה. אולם, ביסמרק נדחק הצידה מן האירועים בגרמניה ונאלץ לצפות מן הצד, בחוסר אונים, כאשר צרפת סילקה את אוסטריה מלומברדיה במהלך מלחמת אוסטריה-סרדיניה. ביסמרק טען שפרוסיה צריכה לנצל את חולשתה של אוסטריה ולהעביר את גבולותיה דרומה ככל הניתן, עד לימת קונסטנץ, על הגבול השווייצרי. במקום זאת, פרוסיה גייסה חיילים בחבל הריין על מנת להרתיע מפני התקדמות צרפתית נוספת לוונציה.
העוצר, שזלזל בביסמרק כלויטננט במילואים, סירב לקדמו לדרגת גנרל-מיור, כמקובל אצל השגרירים בסנקט פטרבורג. זה היה סירוב משמעותי משום שפרוסיה ורוסיה היו בעלות ברית צבאיות קרובות, ששליטיהן תקשרו לרוב באמצעות אנשי קשר צבאיים ולא דרך ערוצים דיפלומטיים. ביסמרק שהה בסנט פטרסבורג במשך ארבע שנים, שבמהלכן הוא כמעט איבד את רגלו בטיפול רפואי כושל ופגש שוב את יריבו לעתיד, הנסיך הרוסי גורצ'קוב, שהיה הנציג הרוסי בפרנקפורט בשנות החמישים של המאה התשע עשרה. בנוסף לכך, העוצר מינה את הלמוט פון מולטקה לראש המטה הכללי של הצבא הפרוסי ואת אלברכט פון רון לשר המלחמה, והטיל עליהם לארגן מחדש את הצבא. במהלך 12 השנים הבאות, השניים האלה וביסמרק ישנו את פניה של פרוסיה. מאוחר יותר תיאר ביסמרק תקופה זו כ-"התקופה המשמעותית ביותר בחיי". במהלך כהונתו ברוסיה הוא כה הרשים את הצאר הרוסי, עד שהלה הציע לו להצטרף לשירות הדיפלומטי הרוסי. ביסמרק סירב בנימוס[4].
אף על פי שהייתו הארוכה ברוסיה, ביסמרק לא היה מנותק לחלוטין בנעשה בעניינים פנים-גרמניים. הוא נותר מודע היטב הודות לידידותו עם רון, איתו ביסס ביסמרק ברית פוליטית יציבה. במאי 1862, הוא נשלח לפריז לשרת כשגריר בצרפת והוא ערך ביקור בבריטניה באותו הקיץ. ביקורים אלו אפשרו לו להכיר ולהעריך מספר יריבים: נפוליאון השלישי בצרפת, ובבריטניה את ראש הממשלה הנרי טמפל; את שר החוץ, הרוזן ג'ון ראסל, ואת הפוליטיקאי השמרני בנג'מין דיזראלי. ד'יזראלי התרשם מביסמרק מאוד, ובאחד ממכתביו כתב עליו:
ביסמרק הוא משכמו ומעלה גבוה מכולם. 1.90 מטר גובהו כמדומה לי, וחסון הוא בהתאם לכך. קולו ערב ואצילי והוא בעל מבע משכילי במיוחד, העומד בסתירה מוזרה לדברים המחרידים שהוא אומר, מחרידים, בשל גילוי הלב וההעזה שבהם. רודן מובהק הוא, ומגדול ועד קטן בקרב הפרוסים והדיפלומטים הזרים רועדים מקמיטת מצח שלו ושוקדים בחריצות כדי לזכות בבת צחוק שלו...
המלך וילהלם חפץ בארגונו מחדש של הצבא הפרוסי בהתאם להצעה שהוגשה בידי מיניסטר המלחמה הגנרל פון רון. הרפורמה של רון כללה את הפיכתו של הצבא הפרוסי מצבא עממי לצבא מקצועי. וכן הארכת תקופת הגיוס חובה משנתיים לשלוש[5]. אולם החוגים הליברליים במדינה התנגדו לרפורמות אלו, וכמוהם הפרלמנט שסבר שמהלך כזה יכפיף למעשה את הצבא לפקודתו האישית של המלך ויצמצם את כוח הפרלמנט[6]. בלית ברירה השתמש הפרלמנט בנשק האחרון שעמד לרשותו, וסירב לאשר את התקציבים שדרש המלך לצורך ביצוע הרפורמות[6]. המלך מצדו הזעיק אותה שנה את ביסמרק חזרה לברלין ומינה אותו כקנצלר. המלך האמין שביסמרק הוא היחיד שיוכל להושיע אותו במצב זה.
ביסמרק האמין שהכוח המניע של תנועת הלאומיות חייב לבוא מהשלטון בצורת הפעלה מחושבת של כוחות צבא וכוחות דיפלומטיים, ולא כהתקוממות עממית ליברלית. תפיסת לאומיות זו נקראה "דם וברזל"[7], והייתה מנוגדת לתפיסה הלאומית שבאה לידי ביטוי באביב העמים. על כן קיבל ביסמרק את הכינוי "קנצלר הברזל"[8]. כבר בנאום השבעתו הצהיר ביסמרק:
”גרמניה אינה נושאת את עיניה אל הליברליזם של פרוסיה. אלא אל העוצמה שלה. בוואריה, וירטמברג ובאדן יכולות להשתעשע בליברליזם, אך לא יימצא אדם שמסיבה זו יהא נכון להפקיד את השלטון במקומות אלה בידי פרוסיה. פרוסיה מצווה לצבור את כוחותיה ולשמור אותם תוך כוננות לשעת הכושר, שכבר חמקה ועברה כמה פעמים ולא נוצלה. מימי חתימת האמנה בווינה לא היו גבולותיה של פרוסיה מותאמים לצורכי חיים מדיניים בריאים. לא בנאומים פרלמנטריים ובהצבעות רוב מוכרעות שאלות היום הגדולות, זאת הייתה הטעות הגדולה של השנים 1848–1849, הן מוכרעות בברזל ובדם.”
רפורמות צבאיות
מינויו של ביסמרק הידוע בהשתלחויותיו כלפי הפרלמנט וכלפי הליברלים כקנצלר, גרם לסערה בפרוסיה, והחריף את הסכסוך בין המלך לפרלמנט[6]. אולם ביסמרק הבטיח למלך לדאוג לביצוע הרפורמות הצבאיות ויהי מה[6]. ביסמרק, השיג את התקציבים הנחוצים מהאוצר חרף מחאות הפרלמנט[9]. ולאחר מכן יחד עם רון והמלך החל בביצוע הרפורמות שנועדו להפוך את פרוסיה למעצמה צבאית ראשונה במעלה. לטעמם של המלך וביסמרק, מצבו של הצבא היה מדורדר עקב שנות השלום ועקב חדירת ליברלים רבים מדי לשורותיו. הם ביקשו לחזק את הצבא גם אל מול האיום שנשקף עקב מלחמת אוסטריה-סרדיניה. רון ביקש להפוך את הצבא לצבא-קבע מקצועי ולהעלות את כוחם של אנשי הקבע בצבא על פני צבא ה"לנדוור" העממי, קצינים אלה הגיעו משורות משפחות האצולה הנאמנות לבית הוהנצולרן ומקרב מעמד היונקרים. מי שמימש את הרפורמה בפועל היה ראש המטה הכללי של הצבא, הגנרל הלמוט פון מולטקה הזקן, שכיהן בתפקיד בשנים 1857–1888. קציני הקבע הפכו למעמד בעל זכויות-יתר ולבעלי כוח פוליטי וחברתי גם לאחר שחרורם.
הסכסוך עם הסוציאליזם
ביסמרק, רדף עד חורמה את ארגוני הפועלים והסוציאליסטים בפרוסיה. על פי החוקים שהעביר בפרלמנט בנושא זה נאסר על כל איגוד סוציאליסטי או קומיניסטי, צומצם חופש העיתונות, לארגונים סוציאליסטים נאסר לגייס תרומות וחבריהם נקנסו בסכום של 500 מרק או עונש מאסר של שלושה חודשים[10]. עם זאת, ביסמרק גם ביקש לקנות את לבם של הפועלים באמצעות קשר עם נציג משלהם. ביסמרק החל להיפגש עם מנהיג תנועת הפועלים פרדיננד לסל. הפגישות החלו בחודשים שקדמו להקמת מפלגת הפועלים, ביוזמתו של ביסמרק. לאחר התגבשות רעיון הקונגרס הכללי של הפועלים, והתרחבות פעילות המפלגה הפרוגרסיבית והאיגודים, ביקש ביסמרק להרחיב את ראייתו אודות בעיית תנועת הפועלים. מפני שהיה מוקף בסביבה של יועצים שמרנים ודתיים, הזמין אליו נציג משורות השמאל[11]. לסל נבחר מפני שבעיני ביסמרק, הוא לא היה קוסמופוליט כמו שאר הסוציאליסטים, אלא פרוסי הנאמן למלכו. המשך הקשר נבע מהקמת מפלגת הפועלים ותפקידו של לסל כמנהיג המפלגה.
לסל מצידו ראה בקשר עם ביסמרק פתח ליצירת ברית נגד הליברלים, אך בלי כוונה לשרת את הריאקציה. הפועלים שנאו את ביסמרק מפני שביקש לצמצם את חירותם, ולסל נאלץ לסנגר על הקשר איתו ביחס דו-ערכי; מצד אחד ראה בו אויב במטרה הסופית של תנועת הפועלים. מצד שני העריך אותו כי היה חומה בצורה נגד הליברלים, וגם קיווה שאולי ביסמרק והמלך יגלו הבנה לתוכניותיו בעניין תיקון מצבו של הפועל[12]. בסופו של דבר הסתייגויותיו של לסל מן הריאקציה נשכחו, והקשר עם ביסמרק תרם לדימויו השלילי של לסל, אף כי לא נודעה להתקשרות ביניהם משמעות אפקטיבית ומעשית[13].
ביסמרק עצמו התרשם מאוד מאישיותו של לסל, הוא כותב:
ראיתי אותו, ומשדיברתי עמו שעה אחת, שוב לא התחרטתי על כך. לא ראיתיו "בכל שבוע שלוש או ארבע פעמים" אלא בסך הכל ראיתיו שלוש פעמים, ואפשר ארבע, אינני יודע. יחסינו לא היו כלל ולא יכלו להיות בגדר משא ומתן פוליטי. מה יכול היה לסל להציע ולתת לי? לא היה מאחוריו כלום... מה שהיה לו הרי היה זה דבר מה אשר הפליא ללבב אותי בתור איש פרטי. הוא היה אחד האנשים עשירי הרוח ומן החביבים ביותר שהתהלכתי אתם מעודי, איש רודף כבוד בתבנית גדולה, בשום פנים לא רפובליקן. היה לו הלך דעות לאומי ומונרכי מובהק, רעיונותיו ושאיפתו היו הקיסרות הגרמנית... ואם צריכה הקיסרות הגרמנית להתחבר עם שושלת הוהנצולרן דווקא או עם שושלת לסל, דבר זה היה מפוקפק בידו...
ביסמרק הצליח להביא לאיחוד גרמניה על ידי פתיחה בכמה מלחמות. תחילה, בעקבות מחלוקת ארוכת שנים בנוגע לשאלת השתייכותן של הטריטוריות שלזוויג והולשטיין הנמצאות תחת שלטון דני והזדמנות שעמדה בפני ביסמרק (חילופי שלטון בממלכת דנמרק), החליט ביסמרק בפברואר 1864 לפתוח במלחמה נגד דנמרק בשיתוף פעולה עם אוסטריה. במלחמה זו, המכונה מלחמת שלזוויג השנייה, נכבשו שלזוויג והולשטיין ונלקחו מידי דנמרק. הסכם שלום נחתם בווינה ב-30 באוקטובר 1864.
סכסוך בין אוסטריה לפרוסיה על אופן השליטה במחוזות שנכבשו מדנמרק שימש עילה למלחמה שפרצה ב-1866 בין פרוסיה לאוסטריה ובעלות-בריתה מקרב המדינות הגרמניות הקטנות. במלחמה, שכונתה מלחמת שבעת השבועות, ניצחה פרוסיה, בעקבות ניצחון מכריע בקרב קניגרץ. תוצאת המלחמה הייתה ביסוס מוחלט של ההגמוניה הפרוסית בגרמניה, ודחיקת השפעתה של אוסטריה. פרוסיה סיפחה מספר מדינות גרמניות (הנובר, הסן-קאסל, נסאו ופרנקפורט) וגיבשה את מרבית המדינות הנותרות לגוף אחד בשם הקונפדרציה הצפון-גרמנית. ביסמרק התנגד להצעות של אחדים ממנהיגי הצבא להרחיב את כיבושיה של פרוסיה דרומה, לבוהמיה או אף לאוסטריה עצמה, בין היתר עקב אי-רצונו להגדיל את חלקה של האוכלוסייה הקתולית במדינה.
על רקע סכסוך בנוגע לירושת הכתר הספרדי ומתיחות הולכת וגוברת בין פרוסיה לבין צרפת (שראתה עצמה כזכאית לפיצוי על כך שלא התערבה במלחמת אוסטריה-פרוסיה) נועד מלך פרוסיה וילהלם הראשון ביולי 1870 עם שגריר צרפת, מתוך ניסיון להפיג את המתיחות בין שתי המדינות. בסיום הפגישה, שעלתה יפה, שלח המלך מכתב לביסמרק בו סיכם את הפגישה המוצלחת עם השגריר מתוך תקווה שהדבר יסייע לפוגג את המתח בצד הפרוסי וירחיק את הסכנה שהמתיחות בין שתי המדינות תביא בסופו-של-דבר לעימות אלים, שבו לא רצה המלך. ביסמרק, שהיה מעוניין בפריצת מלחמה בין פרוסיה לצרפת כחלק מניסיונו להביא לאיחוד גרמניה באמצעות סדרה של מלחמות, התאכזב מתוכן מכתבו של המלך. יחד עם זאת, מיאן ביסמרק להשלים עם התפתחות העניינים והחליט לשנות לחלוטין את תוכן המכתב בטרם יעביר אותו הלאה. ביסמרק, ככל הנראה בידיעתו המלאה ובתמיכתו של פון רון, שיכתב את המכתב מהמלך וניסח אותו כך שיציג תמונה הפוכה לחלוטין מזו שהציג המכתב המקורי. המכתב שניסח ביסמרק, לכאורה כסיכום הפגישה, יצר מצג שווא לפיו סירב כביכול המלך לפגוש את השגריר הצרפתי ואף נהג בו בגסות ובאופן משפיל (מאוחר יותר יטען ביסמרק כי בסך-הכל קיצר את תוכן מכתבו של המלך, בטרם העבירו הלאה, משום שהיה ארוך מדי). מכתבו של ביסמרק נתקבל במסדרונות השלטון בפרוסיה כגרסה הרשמית של הפגישה ופורסם ברבים. במהרה הגיע גם לצרפת סיפור ההשפלה-כביכול שעבר שגרירם בפגישתו עם מלך פרוסיה, נתקבל גם בה כגרסה הרשמית של האירועים והביא לתסיסה ולזעם רב כנגד הפרוסים. גורמים פוליטיים צרפתים, שהיו מעוניינים אף הם בעימות מול פרוסיה מסיבותיהם, עטו על סיפור ההשפלה כמוצאי שלל רב והשתמשו בו כדי להניע מהלך של הכרזת מלחמה כנגד פרוסיה. משנודע לשגריר הצרפתי בפרוסיה על הסיכום השקרי של הפגישה ועל ההתפתחויות בצרפת עשה דרכו לפריז כדי להעמיד דברים על דיוקם ולעצור את הידרדרות היחסים אך לא זכה לאוזן קשבת וצרפת, בראשות נפוליאון השלישי, הכריזה מלחמה על פרוסיה. המדינות שבדרום גרמניה ראו בצרפת את המדינה התוקפנית במלחמה זו, והצטרפו לקונפדרציה הגרמנית הצפונית.
צבא גרמניה היה מאורגן ומפקדו היה מולטקה "הזקן", אחד מהמפקדים הטובים ביותר של העידן המודרני. בניגוד לזאת, הצבא הצרפתי היה קרוע בסכסוכים פנימיים ומפקדו היה נפוליאון השלישי בעצמו, כתוצאה מתסביכי הגדלות שלו והתעקשותו שהוא שווה ערך לדודו, נפוליאון בונפרטה, למרות חוסר הניסיון המוחלט שלו בפיקוד.
צרפת סבלה תבוסה משפילה, שבעקבותיה מסרה לידי גרמניה את החבלים אלזס ולורן שבמזרח צרפת ושילמה לה פיצויי מלחמה. וילהלם הראשון הוכתר לשליט גרמניה בארמון ורסאי באולם המראות ב-1871. כך הקים ביסמרק את האימפריה הגרמנית ב-1871, אימפריה אירופאית ענקית, עם יותר מ-40 מיליון תושבים.
לאחר איחוד גרמניה
סרטון של ביסמרק במדי צבא הקיסרות הגרמנית
ביסמרק היה לרייכסקאנצלר של האימפריה הגרמנית החדשה. מדיניות החוץ שניהל הייתה שקולה ופרגמטית, והתבססה על עקרון הריאל-פוליטיק, שלפיו את יחסי החוץ יש לנהל משיקולי תועלת, ולא על-פי אידאולוגיה או רגש. הוא ביקש למנוע מלחמות נוספות באירופה, והקדיש מאמצים כדי לסכל את האפשרות שצרפת תחבור למעצמות אחרות נגד גרמניה כדי לנקום את תבוסתה במלחמת 1870. למטרה זו יזם את הקמת ליגת שלושת הקיסרים בין גרמניה, רוסיה ואוסטרו-הונגריה. כינון הברית הצריך כישרון ומאמץ דיפלומטי מצדו של ביסמרק, משום שלאוסטריה ולרוסיה היו אינטרסים מנוגדים באזור הבלקן. הברית עם רוסיה התערערה בעקבות קונגרס ברלין ב-1878, אך ב-1887 עלה בידו של ביסמרק לקשור שוב את רוסיה ואוסטריה בהסכם ביטחון משותף.
כדי להבטיח שהאימפריה הבריטית לא תחוש מאוימת מגרמניה ולא תחבור לצרפת כנגדה, נמנע ביסמרק מבניית צי מלחמה גדול ומהשתתפות בהיקף נרחב במירוץ הקולוניאלי, אשר ממילא נראה לו כנטל יותר מאשר כנכס. לאחר 1883, עם זאת, הסיר את התנגדותו לקולוניאליזם (בעיקר בעקבות לחצים פוליטיים), והוביל להקמת מושבות גרמניות באפריקה ובאוקיינוס השקט.
הקברניט עוזב את הספינה. קריקטורה של סרג'ון טניאל מהמגזין הסאטירי הבריטי פאנץ', שזכתה לפרסום רב, המתארת את התפטרותו של ביסמרק כעזיבת הקברניט המנוסה את הגה הממשלה הגרמנית, כשהוא מותיר מאחוריו את וילהלם.
ב-1888 נפטר הקיסר וילהלם הראשון, וכעבור כמה חודשים גם יורשו פרידריך השלישי. לכס הקיסרות עלה וילהלם השני, נכדו של וילהלם הראשון. על אף שבנעוריו היה וילהלם ממעריציו של ביסמרק, הרי שאי-יציבותו הנפשית ומזגו הסוער של הקיסר החדש הביאו עד מהרה לקרע בין שני האישים[14]. ביסמרק, הדמות הדומיננטית בייסוד האימפריה הגרמנית, עסק מזה שנים בביסוס מדיניות חוץ זהירה ופרגמטית. הקיסר החדש העדיף התרחבות טריטוריאלית מהירה וראוותנית על מנת "לשמור על מקומה של גרמניה מתחת לשמש". הייתה זו כוונתו של הקיסר החדש למשול, ולא רק לשלוט, בניגוד לסבו, שהעדיף להותיר את ניהולה היום יומי של האימפריה בידי ביסמרק. היחסים בין האישים הורעלו עד מהרה ולא איפשרו את המשך שיתוף הפעולה ביניהם. ביסמרק האמין כי הקיסר החדש הוא תמים וכי ניתן לשלוט בו בקלות. הוא לא התחשב ברצונו של הקיסר בעיצוב המדיניות בסוף שנות השמונים של המאה ה-19. הקרע הסופי בין הקיסר והמדינאי אירע לאחר ניסיונו של ביסמרק לחוקק חקיקה אנטי-סוציאליסטית מרחיקת לכת בתחילת 1890.
בשנת 1890, לאחר שזכה ברוב מוחלט ברייכסטאג, ניסה ביסמרק להפוך את החקיקה האנטי-סוציאליסטית הזמנית לחקיקה של קבע. הרוב הקואליציוני, שנסמך על נציגי המפלגה השמרנית והמפלגה הלאומית הליברלית תמך בצעדים אלו, אך הסתייג מחקיקה שנועדה להסמיך את המשטרה לגרש מסיתים סוציאליסטיים מביתם. ככל שנמשך הדיון בחקיקה זו, גילה בו וילהלם עניין רב יותר. הוא גילה עניין בתנאים הסוציאליים של העובדים, ובמיוחד של הכורים, ששבתו בשנת 1889 במחאה על תנאיהם. הייתה זו מדיניות רבת שנים של ביסמרק, להתנגד בתוקף לארגונם הפוליטי של הסוציאליסטים, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, ובפועל לקיים מדיניות רווחה מתקדמת לזמנה, על מנת לזכות בתמיכת מעמד הפועלים. וילהלם, כפי הנראה, לא היה מסוגל לקדם מדיניות פרגמטית ומתוחכמת כזו שניסה ביסמרק לקדם. ביסמרק, שחש בלחץ מצד וילהלם ובחוסר הערכה מצידו, סירב לחתום על הצהרה בדבר הגנת העובד לצידו של וילהלם, כפי שנדרש על פי החוקה, וזאת על מנת למחות על התערבותו של וילהלם בענייני הממלכה, במקום שבו קודמיו נמנעו מלהתערב.
את התואנה לפיטורי ביסמרק מצא וילהלם בעניין פעוט. ביסמרק, שניסה להגדיל את השפעתו על ענייני הממלכה נזכר בקיומו של צו מלכותי מ-1852 שעליו חתם מלך פרוסיה דאז, פרידריך וילהלם הרביעי, ולפיו, פרט לשר המלחמה, על השרים להיוועץ בקנצלר בטרם ייפגשו עם המלך. וילהלם דרש מביסמרק לבטל את הצו, וב-17 במרץ1890 שלח אל הקנצלר אולטימטום שקבע כי עליו לבטל את הצו או להתפטר. מכיוון שכך, הגיש ביסמרק את התפטרותו, שאותה קיבל הקיסר באופן מיידי. ברור שבעניין זה לא היה כשלעצמו כדי להוביל לפיטורי הקנצלר. קיימות תאוריות שונות באשר לסיבות עמוקות יותר, ובהן גרסתו של ההיסטוריון בן התקופה הנס דלבריק, שנהנה מאמונם של כמה מהפועלים מאחורי הקלעים, שלפיה העילה האמיתית לפיטורים הייתה חוסר רצונו של וילהלם לשתף פעולה בשינוי חוקתי שיבטל את זכות הבחירה לכל, ויאפשר לקנצלר לשלוט ללא צורך ברוב בפרלמנט[15]. ביסמרק פוטר, והוא בן 75. הוא הוחלף בלאו פון קפריבי.
את שנותיו האחרונות בילה בכתיבת זכרונותיו ("Gedanken und Erinnerungen" – "מחשבות וזכרונות"). מת ב-1898 בפרידריכסרוה (Friedrichsruh, ועל קברו הוא ביקש לכתוב ביום מותו "Ein treuer deutscher Diener Kaiser Wilhelms I“ - "משרת גרמני נאמן של הקייזר וילהלם הראשון". הישגיו של ביסמרק בתחום מדיניות החוץ נמחקו בתקופת שלטונו של וילהלם השני, הברית עם רוסיה בוטלה ב-1890, ובתוך שני עשורים כרתו רוסיה ובריטניה בריתות עם צרפת, מהלכים שהובילו למלחמת העולם הראשונה. הוא עצמו, בשנת חייו האחרונה, חזה במדויק שמלחמה עולמית תפרוץ בעקבות "איזו שטות ארורה כלשהי בבלקנים"[16], כפי שאכן קרה לאחר רצח פרנץ פרדיננד.
משפחתו
ב-1847 נישא ליוהאנה פון פוטקמר ולזוג נולדו שני בנים ובת. בניו מילאו אף הם תפקידים פוליטיים, והבכור הרברט אף מונה לשר חוץ בממשלתו של ביסמרק ב-1886. בניו של ביסמרק התפטרו ממשרותיהם עם התפטרותו.
