אוניברסיטת לטביה ממוקמת בעיר ריגה, בירת לטביה.
האוניברסיטה הוקמה בשנת 1919 על בסיס תשתיות וסגל מרצים של הפוליטכניקום המקומי. תחילה השם היה "בית הספר הגבוה", אך בשנת 1923 השם שונה לשם הנוכחי. במשך כל התקופה האוניברסיטה הייתה בין המוסדות להשכלה גבוהה החשובים בלטביה. בשנת 1958 הפקולטות הטכניות של האוניברסיטה הופרדו ממנה ובעיר הוקמה מחדש אוניברסיטה טכנית עצמאית. האוניברסיטה חברה ברשת אוטרכט.
ארגון
האוניברסיטה כוללת 13 פקולטות:
בנוסף לכך לאוניברסיטה שייכים 20 מכוני מחקר בתחומים שונים.
פרשת בוגרי השלוחה בישראל
בשנת 1996 פתחה אוניברסיטת לטביה את נציגותה בישראל ואיפשרה לבוגריה לקבל תואר אקדמי של האוניברסיטה בדרך של למידה מרחוק (בדומה לאוניברסיטה פתוחה). ואמנם, התארים שרכשו בוגרי הנציגות - מעל 7,000 שוטרים, סוהרים, חיילי צה"ל ועובדי מדינה, בהם מורים רבים - זכו, על דרך הכלל, לאישור ועדת השקילות, והבוגרים קיבלו אותן הטבות הנובעות מן התארים.
בשנת 2001 נפתחה חקירת המשטרה, שהעלתה בין היתר כי חלק מן התארים הושגו בתרמית או נקנו בכסף. נוכח הממצאים, החליטה המדינה לשלול את אישור השקילות מכל מי שקיבל תואר בשלוחה זו ובשלוחה של מכללת ברלינגטון, שהופעלה על ידי אותו גורם מסחרי. משמעות ההחלטה הייתה שלילת הטבות השכר. כן נקבע, כי בוגר הנציגות לא ייחשב כבעל תואר אקדמי לעניין עמידה בתנאי מכרז בשירות המדינה הדורש השכלה אקדמית. חקירת המשטרה הובילה לבסוף להגשת כחמישים כתבי אישום נגד מפעילי הנציגות ונגד חלק מבוגריה בעבירות של קבלת שוחד, קבלת דבר במרמה, מרמה והפרת אמונים וכן התקיימו הליכים משמעתיים לכ-200 בוגרים.
ראש החברה שהפעילה את השלוחות, אברהם אבן חן, הורשע, בין היתר, במתן שוחד ובמכירת תארים אקדמיים ונגזרו עליו 30 חודשי מאסר בפועל וקנס של 50 אלף שקל. בעקבות החקירה, ביטלו גופים ציבוריים שונים את הטבות השכר שהעניקו לבוגרי שלוחות אלו. ב-20 במרץ 2003 התקבלה החלטה על ידי נציב שירות המדינה והממונה על השכר לפיה לא יוענקו אישורי שקילות לבוגרי נציגות אוניברסיטת לטביה שטרם קיבלו אישור וכן ישללו אישורי השקילות שהוענקו בעבר לחלק מבוגרי השלוחה.
בוגרי השלוחות עתרו לבג"ץ, אשר ציווה על המדינה, באמצעות צו ביניים, לבחון כל בוגר לגופו ולא לבטל את התארים בצורה גורפת. לאחר בדיקה, הוחלט ב-2005 להכיר ב-2,213 תארים מתוך 4,066 תארים שנבדקו. עוד החליטו המשיבים לאפשר ראיון חוזר לכ-620 בוגרים אשר בקשתם נדחתה כיוון שלא שיתפו פעולה במהלך הראיונות, אך זאת בכפוף לתשלום של 800 ש"ח. נמצא כי "בעבודות הגמר של 450 בוגרים נמצאו פגמים. 850 בוגרים אחרים לא הראו התמצאות בסיסית בתחום שלמדו. כ-550 בוגרים לא שיתפו פעולה עם הבדיקה שערך משרד החינוך. אצל 1,100 שקיבלו תואר ראשון במנהל עסקים נמצאה אי התאמה בקורסים שלמדו."[1] במאי 2007 דחה בג"ץ עתירה בנושא, שהגישו כמה מאות בוגרי האוניברסיטה שתאריהם לא הוכרו.[2] לאחר מתן פסק הדין הנ"ל נערך סבב ראיונות שני ל-840 בוגרים, וכרבע מתוכם (202 בוגרים) קיבלו אישור שקילות בעקבות ראיון זה.
ב-2008 עתרו כמה עשרות בוגרים שבקשתם למתן אישורי שקילות סורבה בתום סבב הראיונות הראשון מטעמים שונים ובהם: חוסר הכרות וחוסר התמצאות בחומר הנוגע לעבודת הגמר ולקורסים שעברו וכן קיומה של עבודת גמר זהה לזו שהוגשה על ידם. העותרים טענו כי גם בראיונות החוזרים, כבראיונות המקוריים, כל שהיה על משרד החינוך לוודא הוא כי הבוגר למד לימודים אמיתיים ועמד בכל הדרישות. למרות זאת, הראיונות החוזרים נערכו במתכונת של בחינות תוך עליית מדרגה בהשוואה לראיונות המקוריים והם נדרשו להפגין בקיאות יתרה בנושאים נקודתיים אותם למדו ובעבודות הגמר שהגישו, כשבע שנים לאחר שסיימו את לימודיהם אף שבמקרים רבים החומרים כלל לא נותרו ברשותם ובלא שיודעו על כך מראש.
בתשובתו לעתירה נגד ההחלטות בסבב הראיונות הראשון טען משרד החינוך כי בהליכים הפרטניים שקיים הוא אסף כל מידע שיש בו כדי לסייע בקבלת החלטות פרטניות לגבי הבוגרים וכי בראיונות הם נתבקשו לספק מידע, ברמה הבסיסית ביותר, לגבי מהלך הלימודים ותוכנם והדגש הושם על עבודות הגמר שהיוו הפרויקט המשמעותי ביותר בתואר. לאחר סבב הראיונות התקבלו כמחצית מן הבקשות ובקשות נוספות התקבלו לאחר בחינת ההשגות שהוגשו.
בפסק הדין שניתן ב-15 בספטמבר 2009 דחה בג"ץ את כל טענות העותרים; הוא קבע כי בנסיבות המיוחדות של הפרשה, בשל החשד שהמבקשים אישור שקילות קיבלו את התואר שלא כדין ומכיוון שבית המשפט קבע בפסק הדין בעתירות נגד החלטת הפסילה כי על המדינה לערוך בדיקה פרטנית לצורך בירור החשדות, לא נפל כל פסול בהתנהלות משרד החינוך בהחליטו לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים אותו בדרך כלל.
בית המשפט בחן את הטענות הפרטניות שהעלו העותרים בדבר פגמים שנפלו בראיונות שנערכו לכל אחד ואחד מהם ועיין בתגובתו המפורטת של משרד החינוך לטענות אלו ושוכנע כי אין הצדקה להתערב בשיקול דעתו של המשרד בעניין זה ובהחלטות שהתקבלו על ידו שלא לאשר קיומו של ראיון חוזר, ושלא ליתן אישור שקילות. עיון בתמלילים המדגמיים שצירפו העותרים לתמיכה בטענותיהם מעלה כי במסגרת הראיונות החוזרים הם אכן נשאלו שאלות לגבי הליך הלימודים ולגבי תוכנם, אך לא נמצא כי משרד החינוך חרג באותם המקרים משאלות ברמה בסיסית, אותן רשאי היה לשאול בהליך כגון זה. בנוסף, טענת העותרים כי אי מתן אישורי השקילות על ידי המשיב עומד בניגוד לאמנות בינלאומיות עליהם חתומה מדינת ישראל הועלתה באופן כללי וסתמי כטענת המשרד ובלא להפנות לאמנות הרלוונטיות.
בית המשפט דחה פה אחד את העתירות וחייב את העותרים בכל אחת מהן לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח.
את העותרים ייצג עורך הדין יורם שפטל ומשרד החינוך יוצג על ידי עורכת הדין אביגיל בורוביץ. חברי המותב היו דורית ביניש, חנן מלצר ואסתר חיות.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
