ג'ון אוסבורן

ג'ון אוסבורן
John Osborne
לידה	12 בדצמבר 1929; לונדון, הממלכה המאוחדת
פטירה	24 בדצמבר 1994 (בגיל 65); שרופשייר, הממלכה המאוחדת
שם לידה	John James Osborne
מדינה	הממלכה המאוחדת
שפות היצירה	אנגלית
יצירות בולטות	הבט אחורה בזעם, Inadmissible Evidence
תקופת הפעילות	מ-1950
בן או בת זוג	מרי יור (1957–1963); ג'יל בנט (1968–1978); פנלופה גיליאט ;
פרסים והוקרה	פרס אוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר (1962); PEN/Ackerley Prize ;

ג'ון ג'יימס אוסבורן (באנגלית: John James Osborne;‏ 12 בדצמבר 1929 - 24 בדצמבר 1994) היה מחזאי, תסריטאי, שחקן תיאטרון ומבקר בריטי. מחזהו "הבט אחורה בזעם", שכתב ב-1956, שינה את פני התיאטרון האנגלי.

ביוגרפיה

אוסבורן נולד בדצמבר 1929 בלונדון. הוא היה בנם של תומאס גודפרי אוסבורן, פרסומאי ממוצא וולשי ושל נלי ביאטריס, שהייתה ברמנית. אוסבורן העריץ את אביו ושנא את אמו, עליה כתב שלימדה אותו את "הגורליות שבשנאה... היא המחלה שלי". הוא תיאר אותה כ"צבועה, שקועה בעצמה, ערמומית ואדישה". תומאס נפטר ב-1941 והשאיר לבנו ביטוח חיים שאיפשר לו לממן את לימודיו בבית הספר הפרטי בלמונט קולג' במחוז דבון. הוא החל את לימודיו ב-1943 אך גורש מבית הספר בקיץ 1945 לאחר שחבט במנהל בית הספר, שהכה אותו משום שהאזין לפרנק סינטרה בשידור רדיו. תעודת בית הספר הייתה התעודה הרשמית היחידה שרכש.

אוסבורן חזר לגור עם אמו בלונדון ובמשך זמן קצר ניסה לעסוק בעיתונאות. בעקבות הכרות עם להקה נודדת של שחקנים החל להיות מעורב בתיאטרון כמנהל במה וכשחקן. הוא הצטרף ללהקה של אנתוני קרייטון (Anthony Creighton) וניסה את כוחו בכתיבת מחזות. את המחזה הראשון "The Devil Inside Him", "השטן שבתוכו", כתב בשיתוף פעולה עם המנטורית שלו סטלה לינדן, שגם ביימה אותו ב"תיאטרון רויאל" (Royal) שבהאדרספילד (Huddersfield). בתקופה זו נשא לאישה את פמלה ליין. את המחזה השני "Personal Enemy", "אויב אישי", כתב יחד עם אנתוני קרייטון (שאיתו כתב גם את "כתובת על קברו של ג'ורג' דילון") והוא הוצג בתיאטראות אזוריים.

הבט אחורה בזעם

מחזהו הבולט ביותר של אוסבורן, "הבט אחורה בזעם" (Look Back in Anger) נכתב על ידו בתוך 17 ימים, בכיסא נוח במזח מורקמב (Morecambe), מקום בו הופיע בהצגה בשם "Seagulls over Sorrento", "שחפים מעל סורנטו". המחזה הוא אוטוביוגרפי ברובו, ומבוסס על התקופה בה חי עם פמלה ליין בדירה צפופה בדרבי, והיא הצמיחה לו קרניים. הוא שלח את המחזה לסוכנים רבים, ואלה החזירו אליו את כתב היד במהירות רבה. אוסבורן כתב על כך: "המהירות שבה הוחזר המחזה לא הייתה מפתיעה, אבל האגרסיביות שבשיגור גרם לי הקלה. כאילו ששוטר עצבני תופס אותך ואומר לך להמשיך בדרכך."

לבסוף הגיע המחזה ללהקה חדשה, ששמה "תיאטרון רויאל קורט" (Royal Court). הלהקה הוקמה בלונדון על ידי ג'ורג' דיוויין, מנהל שחקנים ומנהל אמנותי. אחרי כישלון שלוש ההפקות הראשונות של הלהקה היו חבריה זקוקים נואשות למחזה מצליח כדי לשרוד. דיוויין היה מוכן להמר על המחזה, בו ראה את ביטויה הפראי והזועף של הרוח החדשה שלאחר המלחמה. אוסבורן התגורר באותו זמן בסירה דולפת על נהר התמזה יחד עם קרייטון; השניים היו קוטפים סרפדים ומבשלים אותם כדי לאכול. דיווין היה כה להוט ליצור קשר עם אוסבורן עד שחתר אליו בסירה והודיע על כוונתו להעלות את המחזה כהפקה הרביעית של התיאטרון. את ההצגה ביים טוני ריצ'רדסון ושיחקו בה קנת' היי (Kenneth Haigh), מרי יור ואלן בייטס. במהלך ההצגות התפתח רומן בין אוסבורן לשחקנית מרי יור, וב-1957 התגרש אוסבורן מאשתו, פמלה ליין, והתחתן עם יור.

ג'ורג' פירון (George Fearon), קצין העיתונות של התיאטרון הוא זה שיצר את הביטוי "איש צעיר וזועם". ב-1993, שנה לפני מותו, כתב אוסבורן על ערב הפתיחה של ההצגה: "אני זוכר את האירוע רק באופן חלקי, אבל לבטח יותר במדויק מאלה הטוענים שהיו נוכחים, ואם להאמין להם התיאטרון היה צריך להיות מלא בכמות גדולה פי כמה מהקיבולת שלו." הביקורות היו מעורבות. רוב המבקרים שצפו בהצגה באותו לילה ראו בה כישלון ונראה היה שהלהקה מתפרקת. ה"איבנינג סטנדרד" (Evening Standard) כינה את המחזה "כישלון" ו"בכיינות עם רחמים עצמיים". ואולם, ביום ראשון שלאחר מכן שיבח קנת' טיינן (Kenneth Tynan) המבקר בעל ההשפעה של האובזרבר, את המחזה: "איני יכול לאהוב את מי שאינו רוצה לראות את 'הבט אחורה בזעם'" כתב, "זה המחזה הטוב ביותר של העשור". הרולד הובסון מה"סאנדיי טיימס" כינה את אוסבורן "הבטחה יוצאת דופן". המחזה זכה להצלחה מסחרית עצומה, הוא הוצג בווסט אנד ובברודוויי, והיה בסיבוב הופעות במוסקבה. ב-1958 עובד המחזה לסרט קולנוע עם ריצ'רד ברטון ומרי יור בתפקידים הראשיים. המחזה הפך את אוסבורן לאיש אמיד ומפורסם, וזיכה אותו בפרס איבנינג סטנדרד לדרמה כמחזאי המבטיח ביותר של השנה.

ההצגה הועלתה לראשונה בישראל ב-1959 בבימויו של היי קלוס עם מישא אשרוב, שלמה בר-שביט, מרים זוהר, אלישבע מיכאלי וארי קוטאי.

"הבדרן" ושנות השישים

השחקן לורנס אוליבייה התייחס בזלזול למחזה "הבט אחורה בזעם" כשצפה בו לראשונה וטען שזהו תיאטרון גרוע ולא פטריוטי. באותה תקופה עבד אוליבייה עם מרילין מונרו על הסרט "הנסיך ונערת השעשועים", ובעלה המחזאי ארתור מילר ליווה אותה בעת שהותה בלונדון. אוליביה שאל את מילר איזה מחזה ירצה לראות בלונדון, ומילר הציע את יצירתו של אוסבורן. אוליביה ניסה להניא אותו מכך, אך מילר התעקש והשניים ראו ביחד את המחזה. בעיני מילר היה המחזה חושפני, והם פגשו את אוסבורן מאחורי הקלעים.

אוליביה התרשם מתגובתו של האמריקאי וביקש מאוסבורן לכתוב מחזה עבורו. לדברי הביוגרף ג'ון היילפרן התחולל השינוי בדעתו של השחקן הדגול בשל משבר אמצע החיים בו היה שרוי. אוליביה חיפש אתגר חדש אחרי שנים של הצלחה במחזות שייקספיריים, וחשש לאבד את עליונותו בסגנון החדש של התיאטרון. ג'ורג' דיוויין, המנהל האמנותי של רויאל קורט, שלח לו גרסה חלקית של המחזה "הבדרן" (The Entertainer‏, 1957, צולם ב-1959). נטייתו הראשונה של אוליביה הייתה לשחק בתפקיד בילי רייס, אביו של גיבור המחזה. כשקרא את התסריט המלא, שינה את דעתו והחליט לשחק בתפקיד הראשי, כארצ'י רייס, דמות של שחקן מוזיקלי כושל. המחזה שיחק בתיאטרון רויאל קורט ובווסט אנד וזכה לשבחים רבים. "הבדרן" עוסק בגוויעתה של מסורת ה"מיוזיק הול" ועליית הרוקנרול, כמטאפורה על שקיעת האימפריה הבריטית ועליית ארצות הברית המאפילה עליה. המחזה מתרחש על רקע מלחמת סואץ בנובמבר 1956. כמחזה נסיוני "הבדרן" מתובל בהופעות וודוויל.

בעקבות "הבדרן" נכתבו "עולמו של פול סליקי" (The World of Paul Slickey‏, 1959), מחזה מוזיקלי המתאר באופן סאטירי את הצהובונים, "נושא לשערורייה ודאגה" (A Subject of Scandal and Concern) הוא מחזה דוקומנטרי שנכתב לטלוויזיה ב-1960, והמחזות "למען אנגליה" (Plays for England) שכללו את "דמם של הבמברגים" (The Blood of the Bambergs) ואת "תחת כיסוי פשוט" (Under Plain Cover) מ-1962.

ב-1961 הועלה המחזה "לותר", המתאר את חייו של מרטין לותר, כאבטיפוס של מורד ממאה קודמת. המחזה הוצג גם בברודוויי וזיכה אוסבורן בפרס טוני. המחזה "ראיות בלתי קבילות" (Inadmissible Evidence) הועלה לראשונה ב-1964. בין שני מחזות אלה, ב-1963, זכה אוסבורן בפרס אוסקר על התסריט שכתב לסרט "טום ג'ונס", עיבוד לרומן של הנרי פילדינג. "פטריוט שלי", מ-1965, הוא מחזה המספר את סיפורו של אלפרד רדל שהיה קצין אוסטרי שעמד בראש מחלקת הריגול של אוסטריה-הונגריה אבל היה למעשה סוכן כפול וריגל למען האימפריה הרוסית. מחזה זה יחד עם המחזה "הצילו" מאת אדוארד בונד הביאו לסיומה של הצנזורה של התיאטרון בראשותו של הלורד צ'מברלין.

שני המחזות "פטריוט שלי" ו"מלון באמסטרדם" (1968) זכו בפרס המחזה הטוב ביותר של השנה של ה"איבנינג סטנדרד". המחזה "מלון באמסטרדם" מציג שלושה זוגות מעסקי השעשועים שנמצאים בסוויטה של מלון, לשם נמלט ממפיק קולנוע עריץ ולא סימפתי, המכונה KL. היילפרן מאשר בספרו שהכוונה היא לטוני ריצ'רדסון.^[1]

שנות השבעים ועד סוף חייו

המחזות של אוסבורן בשנות השבעים כללו את "מערבה לסואץ" שהועלה בכיכובו של רלף ריצ'רדסון. " A Sense of Detachment" הופק לראשונה ב-1972 ב"תיאטרון רויאל קורט", והמחזה "Watch It Come Down" הופק בתיאטרון הלאומי בכיכובו של פרנק פינלי.

ב-1971 בהופעתו הזכורה ביותר בסרט הקולנוע, שיחק בתפקיד סיריל קינר בסרט "במעגל הנקמה" (Get Carter). ב-1978 השתתף בסרט "Tomorrow Never Comes" וב-1980 הופיע בסרט "פלאש גורדון".

בשנות השמונים גילם אוסבורן את דמותו של בעל אחוזה משרופשייר בהנאה מרובה ובמנה גדושה של אירוניה. הוא כתב יומן עבור השבועון הבריטי "הספקטייטור" (The Spectator).

בשנותיו האחרונות פרסם אוסבורן שני ספרי אוטוביוגרפיה "A Better Class of Person" ב-1981, ואת "Almost a Gentleman" ב-1991. הספר הראשון צולם ב-1985 כסרט טלוויזיה לערוץ "תיימז טלוויז'ן" כאשר איילין אטקינס ואלן הווארד מגלמים את הוריו, וניל מקפירסון גילם את אוסבורן.

המחזה האחרון שכתב "דז'ה וו" הוא מחזה המשך ל"הבט אחורה בזעם".