גבריאל מרסל

גבריאל מרסל
Gabriel Marcel
לידה	7 בדצמבר 1889; הרובע השמיני של פריז, צרפת
פטירה	8 באוקטובר 1973 (בגיל 83); הרובע השביעי של פריז, צרפת
שם לידה	Gabriel Honoré Marcel
השקפה דתית	הכנסייה הקתולית
מקום לימודים	סורבון
מוסדות	סורבון
זרם	Christian existentialism
תחומי עניין	פילוסופיה
עיסוק	מחזאי, מוזיקאי, מבקר ספרות, פילוסוף, סופר
מדינה	צרפת
פרסים והוקרה	פרס ארסמוס (1969); Grand prix national des Lettres (1958); פרס הספרות הגדול של האקדמיה הצרפתית (1948); Prix Brieux (1937); פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית (20 בספטמבר 1964); אביר בלגיון הכבוד; בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
חתימה

גבריאל אונורה מרסל (בצרפתית: Gabriel Marcel;‏ 7 בדצמבר 1889 – 8 באוקטובר 1973) היה פילוסוף, מחזאי, מבקר מוזיקה צרפתי ואקזיסטנציאליסט נוצרי מוביל (ממוצא יהודי). מחברם של למעלה מתריסר ספרים ולפחות שלושים מחזות, עבודתו של מרסל התמקדה במאבקו של הפרט המודרני בחברה בה הטכנולוגיה דוחקת את רגליה של ההומניות. על אף שלעיתים קרובות נחשב מרסל לאקזיסטנציאליסט הצרפתי הראשון, הוא הציג את משנתו כשונה מזו של הוגים דוגמת ז'אן פול סארטר, והעדיף את המונח 'פילוסופיית קיום' או 'נאו-סוקראטיות' (אולי בעקבות הגדרה-עצמית דומה של קירקגור) כדי להגדיר את הגותו שלו. יצירה ידועה במיוחד שלו נקראת 'תעלומת ההוויה'.

ביוגרפיה

גבריאל מרסל נולד ב־7 בדצמבר 1889 בפריס, צרפת. אמו לור מאייר, שהייתה יהודייה, נפטרה כשהיה צעיר והוא גדל על ידי דודתו ואביו, הנרי מרסל. כשהיה בן שמונה עבר לשנה בה אביו שימש שגריר. הוא השלים תואר שני בפילוסופיה בסורבון בשנת 1910, בהיותו כבן 20 בלבד. במהלך מלחמת העולם הראשונה עבד כראש לשכת המידע של הצלב האדום למסירת מידע למשפחות על פצועים וחללים. לימד בתיכונים ופרסם בעיתונות ביקורות על מחזות. שימש עורך בבית ההוצאה לאור הקתולית 'PLON'. מרסל חונך כחילוני, ורק בשנת 1929 הוטבל לדת הקתולית. התנגד לאנטישמיות ודגל בקרבה בין קתולים לבעלי דתות אחרות. נפטר בשנת 1973 בפריז.

הגות קיומית

מרסל הודה כי אינטראקציה אנושית כרוכה לעיתים קרובות באפיונו של הזולת כאובייקט 'אחר' ממני, הוא טען כי האדם מסוגל גם לאפשרות של זיקה הדדית משותפת, בה שני האנשים יכולים לתפוס זה את זה ולפנות זה לזה כשני סובייקטים.

בחיבורו "הרקע האקזיסטנציאלי של כבוד האדם", מרסל מצטט את עצמו מתוך מחזה שכתב בשנת 1913 ובו דוגמה לאדם שאיננו מסוגל להתייחס לזולתו כסובייקט: רוג'ר מוירנס, הדמות המרכזית של המחזה, הוא פוליטיקאי שמרן המגן על הקתוליות מפני מחשבה חופשית. בשל אמונתו הקתולית, הוא מתנגד לגירושיה של בתו תרז, הרוצה לעזוב את בעלה הבוגד ולהתחיל את חייה מחדש. במקרה זה הוא מוכיח את עצמו חסר לב; כל הרגישות שלו עוברת לבתו השנייה, קלאריס, אותה הוא מטפח כדומה לו מבחינה רוחנית. אבל קלאריס אומרת לו שהיא החליטה להיות נזירה. מוירנס נחרד מהרעיון שבתו המקסימה, האינטליגנטית ומלאת החיים, תקבור את עצמה במנזר והוא מחליט לעשות כל שביכולתו כדי לגרום לה לוותר על כוונתה ... קלאריס המומה; אביה נראה לה כעת כמתחזה. בדוגמה זו, מוירנס אינו מסוגל להתייחס לאף אחת מבנותיו כאל סובייקט עצמאי. כל אחת מהן איננה תואמת את דמותה הפלקאטית כפי שעוצבה במוחו. מרסל מציין כי אובייקטיביזציה כזו "לא פחות מאשר שוללת את מושא הדבר היחיד שיש לו שהוא בעל ערך, ולכן הוא משפיל אותו ביעילות."

מוטיב מוביל נוסף בהגותו הוא המאבק בדה-הומניזציה של המטריאליזם והטכנולוגיה בחברה המודרנית. מרסל טען כי המדע עיוור ל"מסתורין" שבהוויה ומציג גם את חיי האדם כאילו היו רק בעיות ופתרונות טכניים. לטענתו, גישה טכנולוגית קיצונית מדי, מוחקת את הסובייקט האנושי ורואה גם את האדם כאובייקט בלבד. כפי שהוא מציין ביצירתו 'האדם נגד חברת ההמונים' ובעבודות אחרות שלו, הטכנולוגיה קנתה לעצמה עמדת-סמכות מיוחסת שבעזרתה היא משכנעת את האדם להפוך לעוד אובייקט של המדע; וכך האדם משתף פעולה בשמחה עם מחיקת אישיותו העצמית.

השפעתו

במשך שנים ניהל גבריאל מרסל סדרת מפגשים שבועיים בהם השפיע על פילוסופים צרפתים צעירים חשובים כמו ז'אן ואוהל (אנ'), פול ריקר, עמנואל לוינס, וז'אן-פול סארטר. מרסל נדהם ואוכזב מכך שהמוניטין שלו התבסס כמעט לחלוטין על חיבוריו בפילוסופיה ולא על מחזותיו, אותם כתב בתקווה לפנות לקהל רחב יותר. הוא השפיע גם על מי שלימים הפך לאפיפיור יוחנן פאולוס השני, אשר אף הוא מתח ביקורת דומה על נזקיה הרוחניים של הטכנולוגיה.