יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: משפטים ארוכים מאד ועתירי פסיקים. התוצאה היא טקסט לא נגיש.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
דֶאִיזְם היא השקפה פילוסופית על אודות רעיון האלוהות הדוגלת בדת טבעית. היא שמה דגש על התנהגות מוסרית, והחל מהמאה ה-18, מאמינה בקיומו של בורא, אבל טוענת כי בורא זה יצר את חוקי הטבע ואינו מתערב יותר בטבע.[1] היא דוגלת בקיומה של מציאות מטאפיזית ראשונית-נצחית, הקודמת לכל מציאותטבעית אשר בראה (ללא סיבה ידועה) את היקום. על פי השקפה זו, מאז הבריאה או המפץ הגדול, ממשיך היקום לפעול על-פי חוקי הטבע, ללא התערבות אלוהית. לחלופין, התערבותו נסתרת ומעטה בהשוואה עם תפיסות אחרות של מושג האלוהות, במיוחד בתפיסות דתיות-תאיסטיות. דאיזם מדגיש את המושג של תאולוגיה טבעית, הרעיון כי קיומו של האל מתגלה באמצעות הטבע. הדאיסטים דגלו בטיעונים רצאיונליים ודחו בדרך כלל את ההתגלות כמקור לידע על אלוהים, בטענה כי ידע אמפירי והתבוננות בעולם הטבע מספיקות כדי לקבוע את קיומה של ישות עליונה שבראה את היקום.
מבחינה אידאולוגית, נהוג לחלק את הדאיזם לקלאסי ומודרני.
הדאיזם הקלאסי נטה לגישה אינטואיטיבית כדי לבסס את טענתו בדבר קיומה של מציאות מטאפיזית האחראית לקיום המוכר. לפי גישה זו, מציאות זו בראה את הקיום המוכר בצורתו האופיינית כמערכת טבעית. אותה "מציאות מטפיזית" אינה מתערבת בו, או בגורל האדם, באופן המפר את חוקי הפיזיקה, כמו למשל דרך "נס גלוי", אף שקיימת עדיין אפשרות של התערבות "נסתרת".
המניע הראשון, או המקור הראשון, אפשר שיכונה "אלוהים" (God). יחד עם זאת, דאיסטים שסלדו מכינוי זה טענו שהוא מטה (או מטעה לחשוב) שמדובר באחד מאלוהי הדתות, במיוחד אלה האברהמיות. משום שהם שוללים את קיומם של אלה. בעוד שבדאיזם הקלסי ההגדרה קשיחה יחסית, הנחות היסוד המהותיות של הדאיזם המודרני גמישות יותר.
הדאיסט למעשה מסיק,[5] או, לפי גישה אחרת, מבנה באופן פרסונאלי[6] את הגורם הראשוני כמציאות נשגבת. כלומר, מציאות שאינה חלק מהעולם הטבעי.[7] במקרים רבים היא כוללת אמונה פוזיטיבית בקיומה של ההוויה הזו. ייתכנו גם גרסאות אגנוסטיות (ראו דאיזם אגנוסטי). דאיסטים נוטים לייחס לאותו גורם ראשוני "מהות" או "מורכבות" שאינה תפישה כלל בתודעה האנושית, וכן מדגישים את פסיביות הכללית כביכול, לגבי הנעשה בעולם על ידי בני האדם; זה בהתבסס על טיעונים פילוסופיים שונים וידע שנצבר על תפיסות כוזבות לרעיון האלוהות ועל הפרכת רעיונותיהן של דתות מסוימות (בעיקר תאיסטיות). כמו כן, הם סולדים מכל טענה[8] בדבר התגלות אלוהית לחיים תבונתיים על ידי שליחים, או נביאים, ומגדירים טענות אלה כשקריות, ואת הטוענים להן כשרלטנים[9][10]
אמנם, ייתכנו מקרים של אמונה או אגנוסטיות גם כלפי גילום מסוים של שכר ועונש, שאופיו פרו-הומאני ולא דתי, ואף דעות על תפילה כפעולה מדיטטיבית לגיטימית. המסקנה לגבי קיומו של גורם ראשוני מטאפיזי שבדרך-כלל, אין אינטראקציה בינו לאדם, מציבה את הדאיזם כהשקפה הנוגדת את האדאיזם – חוסר או שלילה של האמונה בפרשנות הדאיסטית לאלוהים, ואת הגדרתו הנרחבת של התאיזם (כאמונה באל במסגרת דתית המציגה אותו לעיתים באופן מוגדר ושרירותי, אמביוולנטי, ולרוב משויים,[11] ומואנש), שכן ביסוס המסקנה אודות קיום אלוהים במתכונת דאיסטית מתיימר להסתמך על אינטואיציה (התפיסה הקלאסית), או על מה שנראה לפרט הביקורתי כהגיוני וסביר בהיעזר בהתפלספותקיומית, תוך מבט ארוך ביקום וחוקיותו (התפיסה המודרנית); ולא על דוגמה מבוססת כתבים דתיים או התניה חברתית (אנ') בהקשר תרבותי או דתי, מכאן שהדאיזם מדגיש חשיבותן של הסיבתיות והניסיון האישי לשאלות תאוסופיות (או מטאפיזיות בכלל, אם הן קשורות למסרו), ומתעסק עם אותן אמיתות שהאדם יכול לגרוס מתהליך של מתן סיבה, תוך שאיפה לביקורת עצמית.
דאיסטים מכנים את הקונספט האלוהי בכינויים שונים, זאת לצד הימנעות מהאנשתו. כינויים אלה אינם "שמות" אלוהיים כמו אלו הנפוצים בדתות השונות לאלוהים[14] אלא כינויים מטאפוריים-פרקטיים. להלן כמה מכינויים נפוצים כאלה:
הדאיזם הקלאסי נוסד על פי הרעיון שהיקום נוצר על ידי סוג מסוים של אלוהות, שבהמשך לא התערבה בנעשה בו, לפחות באופן שחולל את חוקי הפיזיקה. בין הגורמים שפתחו צֹהַר לדעה זו:
תפוצתם הגוברת של כתבי הפילוסופים היוונים שתובנותיהם הדיאולוגיות אתגרו את הנצרות, הדת השלטת באירופה הקלאסית.
הדאיסטים הקלאסיים ראו את מוסדות הדת של יומם כמושחתים, ואת הכהונה כגוף אינטרסנטי. חלקם האמינו שהדתות הן עיוות של "דת טבעית" (Natural religion) שהייתה פשוטה במהותה וחינכה לחשיבה נטורליסטית והובילה להומניזם. נטען למשל שלחברותפרהיסטוריות הייתה גרסה של "דת" כזו, והחשיבה האנושית דאז הייתה "טבעית" יותר, (במובן הפרקטי של המונח), ולא כללה צורות-חשיבה דתיות שהתנגשו עם המציאות ושבאופן פרדוקסאלי הופיעו רק מאוחר יותר בציר הזמן האנושי.[23]
לורדאדוארד הרברט, ברון שרבורי הראשון (אנ'), (1583–1648), נחשב לאבי הדאיזם האנגלי. ספרו "De Veritate" (1624), נחשב למסה הדאיסטית הראשונה אשר הטרימה את שגשוגו הזמני של הדאיזם באנגליה בין השנים 1690–1740. באותו זמן פורסם חיבור משפיע נוסף מאת הוגה-הדעות הדאיסטי מת'יו טינדאל, בשם "הנצרות העתיקה כבריאה" (Christianity as Old as the Creation) בשנת 1730, שתרם לחיזוק הדאיזם באנגליה הדתית של אז. ספרו של טינדאל כונה "הביבליה הדאיסטי" משום שכלל אסופה של דעות ועמדות שזכו ללגיטימיות בקבוצתו. אחריכן הדאיזם התפשט לצרפת ומשם לגרמניה וליבשת אמריקה, בעיקר בזכות כתביו של וולטייר, שהסכים עם התפיסה.[24][25]
ברון שרבורי נימק עמדתו בחשיבה נייטיביסטית, כלומר, הוא האמין שהתובנה על קיום משהו מטאפיזיבורא היא מעין "מאפיין מולד" שיכול להתגלות באדם, השקפה שספגה ביקורת קשה מהפילוסוף (הנוצרי) ג'ון לוק, שהציע להחליפה באמפיריציזם פילוסופי, כלומר, התפיסה הדאיסטית לא תובן כתבונה מולדת (שרק צריכה להיות מורגשת אינטואיטיבית ולקבל ייצוג לינגוויסטי בשפה נתונה), אלא, בלבד על ידי ניסיון פילוסופי של ממש.
האבות המייסדים של ארצות הברית
האבות המייסדים של ארצות הברית דחו ברובם המוחלט את האורתודוקסיה הנוצרית. חלקם הגדירו עצמם דאיסטים ואחרים אחרת, אך השקפותיהם, לכאורה, היו פחות או יותר הומוגניות.[26][27][28]
המהפכן האמריקני תומאס פיין, תומך נלהב של הדאיזם ומי שכתב את אחד החיבורים המעצבים של תנועה זו.
ג'פרסון נחשב לעיתים לאחד מן האבות המייסדים עם הנטיות הדאיסטיות החזקות ביותר. ג'פרסון היה אוניטרי אך נראה שנטה לדאיזם, והתנער מהתיאורים העל טבעיים של ישו והברית החדשה בכלל. ג'פרסון אף הגיש שיכתוב נטורליסטי (ורציונליסטי) של הברית החדשה (The Jefferson Bible), שהיה משולל מכל הדיווחים הנסיים והעל-טבעיים ואף את אלו העוסקים בתחייתו ואלוהיותו של ישו.
בין האבות המייסדים בלט תומאס פיין, אשר היה דאיסט מוצהר ופרסם את הספר הקצר עידן התבונה, בו שטח את משנתו הדאיסטית והמטא-פיזית הפרסונאלית. בספר זה תקף פיין את הדתות המונותאיסטיות כולן, והוחרם על ידי רבים, והיה לו תפקיד משמעותי בדעיכת מעמדו של פיין בפרט בקרב צמרת השלטון האמריקנית, שלא דגלה באג'נדה דאיסטית מוצהרת כי אם בנצרות מתוקנת ורציונליסטית. בתקופה זו הדאיסטים נחשבו לאתאיסטים בעיני הדתיים והם גונו ככאלה. פיין כונה בין היתר – יהודה איש קריות, שרץ, כלב משוגע, שקרן, כופר ועוד.[29]
תנועת ההשכלה
היו גם הוגים מתנועת ההשכלה היהודית אשר הושפעו מעקרונות הדאיזם[דרוש מקור], כמו דוד פרידלנדר, שהאמין בדאיזם ובעקרונות הדת הטבעית והאוניברסלית. פרידלנדר טען, כי יש להסיר מן היהדות את התוספות והפסיקות שנוספו לה ברבות השנים על ידי רבנים ופוסקים, מכיוון שהרחיקו אותה, לדעתו, מצורתה המקורית, אשר לטענתו, קרובה יותר לדת הטבעית והמוסרית.
אפיון הדאיזם הקלאסי והמודרני
מהיותו גמיש יחסית, הקונספט הדאיסטי מכיל מגוון עמדות פוטנציאליות (יסודיות יותר או פחות) בנושאים הנחשבים או מתפרשים בקלות, או באופן סטריאוטיפי, כ"דתיים", ואשר שבעים פנים להם:
דחיית כל הטענות הדתיות המבוססות על כתבי קודש בדבר התגלויות אלוהיות וראייה בהם כאסופה של הונאות, דמיונות, וטעויות שהצטברו זו על גבי זו. וכן, סקפטיות כלפי דיווחים בעלי אוריינטציה דתית על נבואות, נסים, ותרחישים "מסתוריים" ושלילתם.
דחייה של צורת מחשבה דתית שנתפסת כדוגמטית ודמגוגית באופן תמידי.
רעיונות קונסטרוקטיביים (משניים)
הכרה בלגיטימיות של חשיבהטרנסצנדנטאלית-מטאפיזית, והיסק על גורמים כאלה רק בעזרת ניסיון פילוסופי הגיוני אשר לעיתים נעזר בידע מדעי. (הגישה הנייטיביסטית או האינטואיטיבית ננטשה במידה רבה למען גישת הניסיון הפילוסופי כפי הנזכר לעיל), ותמיד תכלול את הנחת היסוד המשותפת לכלל הדאיסטים על קיום צורה מסוימת של אלוהות אבסטרקטית על פי אותם קווים כלליים המיוחסים לה בהגדרות דאיסטיות נפוצות.
כל הדאיסטים (הקלאסיים) פעלו למעשה כביקורתיים וקונסטרוקטיביסטיים. הם חיפשו להרוס כדי לבנות, ועל ידי היגיון, גרסו את הצורך בפילוסופיה חדשה, בצידודם באבסורדיות של הנצרות. לדאיסטים בהחלט היתה הכשירות לכך; אחד התמחה בכמרים מתעללים, שני חקר את הטבע, ושלישי, בקריאה ביקורתית של כתבי קודש, אמנם פחות משמעותי כוחה של התנועה שלעתים היה חזק – היא שאבה את חוסנה משילוב יוצא דופן של אלמנטים ביקורתיים וקונסטרוקטיביים.
הפילוסוףצ'ארלס טיילור, כותב בספרו "העידן החילוני" (A Secular Age), שמטרת הדאיזם הייתה לבסס מוסרהומניסטי אקסקלוסיבי (כלומר, ייחודי לאדם), אונטיקאלי, ללא עגינה מטאפיזיקאלית כל שהיא. לדעתו, היתרון במוסר כזה (כפי שכיבכול ניסו לכונן הדאיסטים) הוא טוהרו מכל אנתרופוצנטריות, והישענותו על כללים אוניברסליים, מסגרת בה בני אדם מונעים ומחוזקים לנועם ורווח משותף.
אחרי כתיבהם של וולסטון וטינדאל, הדאיזם האנגלי החל לדעוך. בערך ב-1730, כל טענות האסכולה כבר הוגשו, או נקלעו לפולמוס. מידת האינטלקטואליות של קברניטי הדאיזם דאז כבר לא הרשימה, והשקפות המתנגדות לו טיפחו רטוריקנים מיומנים אשר קידמוהן. כתביהם של הדאיסטים פיטר אנט, תומאס צ'אב, ותומאס מורגן, היוו משמעות בעיקר לחוקרים – הכול כבר נאמר לפניהם, וטוב יותר.
אחרי 1800 המונח "דאיסט" כמעט ולא רווח בשימוש, אמנם, תפיסותיה של האסכולה, לרבדיהן, הוטמעו אל קבוצות ליברליות אחרות, כמו למשל, זרמי התאולוגיה הבריטיים (המאוחרים, והביקורתיים יחסית), וכן, תרמו לעיצוב היוניטריאניזם. אף שכשל להפוך לתנועה מאורגנת בעת שגשוג השקפותיו העמיתות, ואף שאיבד מכוחו, נשאר הדאיזם על תקן פילוסופיה פרטית, בקרב הוגים ובכלל. ניתן לומר שהדאיזם הקלאסי התפתח אל, או תרם לפיתוחן של השקפות אחרות (ביניהן הדאיזם המודרני עצמו, ונגזרותיו). במאה ה-20 אף קמו מספר ארגונים דאיסטיים.[35]
הדאיזם כיום
הדאיזם העכשווי (המודרני) מתיימר לאחד את הדאיזם של הרנסאנס עם מוסכמות נוכחיות של הפילוסופיה המערבית, ומצבור הידע המדעי באופן הרמוני. ניסיון זה הביא להיווצרותה של קשת העמדות והאמונות הרחבה, תחת הסיווג הדאיסטי.[36] ולכך שלרבים מאינדיבידואלים אלה מגוון של תפיסות משניות הנשענות על הנחת היסוד שלהם (שסיבותיה עומדות בפני עצמן).
משום שהדאיזם מדגיש שתאוסופיה ודת אינם קשורים בהכרח, ושולל טענות דתיות, התעניינו בו אנשים מקצוות הספקטרום התאולוגי או הדתי, וחלקם אף ראו לנכון לאמצו, למשל, הפילוסוף של הדת אנתוני פלו, הגדיר עצמו אתאיסט אך בשלב מסוים החל להגדיר עצמו דאיסט. לדבריו, הוא בנה מסקנתו מהחוקיות הפיזיקאלית שלפי תפיסתו הסובייקטיבית, היא פרי תכנונה ויצירתה של מהות נשגבת, שאינה מתאפיינת ביקום עצמו.
שכר ועונש ותפילה בראי הדאיזם המודרני
הדאיזם הקלאסי הניח שיחס האדם עם (מה שכונה אז) "אלוהים" היה לא-אישי (Impersonal), מלבד תכנון היקום המוכר במצבו ההתחלתי, ולפחות מאפיינים בסיסיים שלו, כגון הכוונה מסוימת לכך שהאדם (כיחידת חייםתבונית), ייווצר.
אחד העקרונות המנחה דאיסטים מדורינו הוא שבניגוד לתיאור הדתי של רעיון האלוהות (שכביכול מכיל סתירות וחוסר עקביות בבחינה אנושית), הרי שהניתוח הדאיסטי אחר במהותו וראוי לטוהר מוחלט מחוסרי עקביות כאלה.
מתוקף האבולוציה הרעיונית, חלק יטו לעמדה איגנוסטית (איגתאיסטית) לגבי מהות האלוהות באופן כללי, ובפרט בעניין טיב יחסה של האלוהות לבני האדם – לפיה היחס אינו בהכרח אישי (Personal) או אבסנטי (Impersonal), אלא טראנס-פרסונלי (Trans-personal, כלומר, תמיד לא יכול להיות מובן בקוגניציה האנושית, המוגבלת והמוטה); העמדה תניח חוסר משמעות להתפלספות ספציפית זו בטענה שאין להציג הקשר סוריאליסטי בלתי-תפיס בעליל באופן כה מוגדר ואף דואלי. (אך לא תקבע אם מתרחשת או לא מתרחשת התערבות כזו, ומה אופייה). עמדה זו קרובה לקודמתה, הגורסת העדר-התערבות אלוהית בטבע בכל צורה או דרך, אך לא שוללת אותה באופן מוחלט ואף נזהרת מכך, מטעמים אפיסטמולוגיים.
אינדיבידואלים אחרים כן יראו טעם להתפלסף על טיבה הפוטנציאלי של התערבות, וכן ינסו לשער עליו ולהציב תפיסות בהקשר זה. דוגמה למקרים כאלה הן תפיסות ספציפיות אודות "החיים שאחרי החיים" (או נוירותאולוגיות בכלל), המובעת במגוון צורות, ויכולות ללבוש צורה נטורליסטית לכאורה, או מיסטית, גם כזו שכלל אינה עולה בקנה אחד עם התפיסה הדתית (אברהמית או אחרת), ותמיד לא כזאת שמתנגשת עם ידע מדעי קונקרטי או הניסיון האנושי בכלל. בעוד שחלק מהדאיסטים עשויים לטעון שאין בכלל שכר ועונש (או שהעיסוק בו אינו מניב או לא ראוי מחשש לצמצום ואנתרופומורפיזם), יש שיטענו לקיומה של מתכונת מסוימת של גמול על מעשים מסוימים של האדם בחייו, בין אם צורה זו היא מטאפיזיקאלית במסווה טבעית, נוגעת לגלגול קיומי (למשל, אדם שנולד בעת אחת יכה על חטאיו של אדם מעת קודמת, משום ששניהם מייצגים סוג של קיום רוחני מסוים (שאינה דואליסטית), או רוחנית גרידא (מתרחשת בצורה קיומית אחרת לחלוטין מזו המוכרת לאדם ומשוללת קשר לעולם הפיזי), או בצורות אחרות. יש שינקטו גישה סינתטית (בין-רעיונית). רעיונות אלה הם בדרך כלל לא יותר מפרשנויות סובייקטיביות שדאיסט מסוים רק יכול לשער או להאמין בנכונותן מסיבותיו שלו, אם בכלל.
הדאיזם הקלאסי סלד באופן כללי, מתפילות, ואפשר לומר שמסורת זו נמשכת גם כיום בהסתמך על הנחות כגון שהיקום נוצר בצורה ייעודית (בהקשר החוקיות הפיזיקלית), או, מושלמת, ובקשות או תחנונים אינן ברות השפעה על אופן פעילותו האלמנטרי, ולכן מיותרות. כמו כן, לא ראוי או חסר טעם, לנסות להתקרב או לתקשר עם המהות הנשגבת שכביכול הביאה להמצאות את הקיום המוכר, בדרך של תפילות, כי הוא נוצר במטרה שלא יהיה שיח בין האלוהות לצורות חיים פיזיות ובעלות תודעהתבונית כמו זו האנושית.[37] הסייג להנחות אלה הוא הטענה שתפילות ייתכנו כלגיטימיות אך ורק כתפילות הודיה (Affirmative prayer)[38] משום שהן נתפסות כאמצעי תכליתי לזיכוך הנפש, או כסוג של מדיטציה.[39] לתפילות בקשה המזוהות עם הדתות התאיסטיות לעומת זאת, אופי נסי, ולעיתים גם ניסוח קבעני (אלוהים יתן לי!), במקרים רבים לא רציונלי (כמו למשל טכנאי המתפלל תפילה לפרנסה, דבר הכרוך בגרימת נזק למטלטלין ללקוחו הפוטנציאלי), והדבר נתפס כלא-הגיוני, וזוכה לתיעוב בדאיזם.
סקר ההזדהות הדתית בארצות הברית משנת 2001 (ARIS), בהשתתפות 50,000 משתתפים, דיווח שמספר המשתתפים שהגדירו עצמם "דאיסטים" גדל בשיעור של 717%, בין 1990 ל-2001. אם להכליל זאת לכלל תושביארצות הברית, ל "דת הגדלה בקצב המהיר ביותר" (התיוג הדתי ניתן מטעמים טכניים ולא נהוג לראות בדאיזם דת). רבבות המשתתפים הם 0.2% לערך, מהציבור האמריקני.[40][41]
דיון פילוסופי בדאיזם
ההנמקות ללגיטימות, או לנכונות כביכול של הדאיזם הן בדרך כלל הטיעונים המטאפיזיים התאולוגיים הנפוצים (או גרסאות שלהם) לקיום אלוהות יחידנית, אומניפרסנטית (כל נוכחת – אינה מאפיין קיומי של עולמות פיזיקליים ואינה כפופה למרחב, לזמן, ולאנרגיה (ובזה גם לחומר),[42] ולמעשה, לכל מאפיין פיזיקאלי שאי פעם היה יכול להתקיים ממנה), אוניברסלית (אין משהו שלא יכול לנבוע ממנה), שהיא בגדר סיבה ראשונית תמידית, והכרחית כביכול, לקיום המציאות הפיזיקאלית המוכרת לנו, לפחות כפי שזו הופיעה במצבה הראשוני (ומציאויות אחרות אם קיימות), ושלא ניתן לתפוש מהותה במונחים אנושיים, אם כי, אפאתית באופן כללי לחי התבוני ביקום. הגדרות כלליות רבות מבקשות להדגיש גם נייטרליות מגדרית שכן דאיסטים לרוב יימנעו מלהציג אלוהות באופן מסוים מהבחינה המגדרית (כגון אלוהים "גברי" או אלוהות "נשית"), וייתכן והדבר יקרה מסיבה לשונית-תחבירית, יתרה מכך, בקרב דאיסטים דוברי אנגלית יש המייחסים למונחים שמימיים את התואר הנייטרלי It, להבדיל מ-He/She, המייחסים לו זהות מגדרית.
אני למעשה חושב שדאיזם, הקיום הפונציאלי של אינטליגנציה שמיימית, איננו הנחה בלתי סבירה, ולא אטען נגדו. זה יכול להיות, כלומר, היקום הוא מקום מדהים. השאלה היא, האם יש ראיה לכך, זה מה שאנו מנסים לדון בו... אז, אני חושב שהקיום הפוטנציאלי של אינטליגנציה שמיימית הוא סביר בהחלט, ונוגע לכמה מהנושאים המביכים הקשורים בתחילת היקום, ואכן ייתכן שאולי לבסוף נמצא אותו כנדרש. אבל היחס בין זה לבין האל הספציפי שאנשים מסוימים מאמינים בו כאן (הצבעה על חלק אחד של הקהל), או האל הספציפי שאנשים מסוימים מאמינים בו שם (הצבעה על חלק שני של הקהל), הוא בוודאי בעיה. (מעט לאחר מכן ובאותו הקשר הוסיף קראוס) הם לא יכולים כולם להיות צודקים, והנקודה היא שקרוב לוודאי כולם טועים. למעשה, אני אגיד את זה ברור יותר; המדע לא-תואם לדוקטרינה של כל אחת מהדתות המאורגנות. אך הוא איננו לא-תואם לדאיזם. הוא איננו תואם לנצרות, ליהדות, ולאסלאם, אם תתייחס באופן ליטרלי לדוקטרינה של דתות אלו.
ביקורת נפוצה כלפי דאיסטים היא שהטיעון המרכזי של דאיזם פוזיטיביסטי (דאיזם אמוני, להבדיל מאגנוסטי) היא שטענה זו משקפת את בעיית "אלוהי הפערים" (אלוהי הגאפים, God of the Gaps). דאיסטים פוזיטיביסטיים טוענים לביקורת זו כי סיבה ראשונית שאינה תוצאה היא הכרחית בכל מערכת של סיבה ותוצאה, ולא במערכת ספציפית, ולכן לגיטימי לטעון שבכל תרחיש יקומי בו מתקיימים חיים תבונתיים, תתקיים אמונה כי ישנו מקור ראשוני בלתי-מותנה כזה.
נטורליזם
הדאיזם קרוב להשקפות נטורליסטיות אחרות (להרחבה על התפיסה הנטורליסטית ראו נטורליזם מטאפיזי) משום הכרתו ביקום עצמו כמערכת מכניסטית במהותה, עם אפיון פיזיקאלי ספציפי, וחוקיות,[46] בעוד האלוהות מובנת כסוכנת (Agent) של היווצרות מצבו הראשוני של היקום (שתמיד תלוי בה ולא ההפך), יותר מאשר שתובן כמכניזם (Mechanism) אפריורי גרידא, או לחלופין, שלב "מכני" קודם ליקום. עצמו, אם כי ההשקפה הדאיסטית נמנעת מלדון ב"אופי" האלוהות, ומדגישה את חוסר היעילות הכללית שבניסיונות האדם לנסות לתאר אותה.
דאיזם קלאסי מניח נטורליזם כדרך-הכלל בה מתנהל היקום (מתוקף גריסתו שמהות בוראת אינה מתערבת בהתנהלותו הטבעית). ככלל, נכון המבט גם לדאיזם המודרני התובע אגנוסטיות ו\או אי-עיסוק בעניין ההתערבות המתוארת מסיבות אפיסטמולוגיות כאמור. תנועת הברייטס האוגדת אינטלקטואלים שהשקפת עולמם נטורליסטית, מקבלת אליה אנשים בעלי השקפה כזו המגדירים עצמם דאיסטים.[47][48] אדם המגדיר עצמו דאיסט אך טוען לאמונה או ל"ידיעה" חד משמעית וכוללת לגבי התערבות אלוהית במציאות (טענה שאינה מאוד נפוצה בשיח הדאיסטי המודרני), הרי שאינו משקף את אג'נדת הברייטס, בדומה למקרה בו אדם מגדיר עצמו אתאיסט אך מאמין כי באופן תדיר מתקיימות בעולמינו תופעות על-טבעיות (מופרכות, או בלתי ניתנות להפרכה).[49]
פצלים מן הדאיזם העכשווי
הדאיזם שימש כמצע להשקפות שונות, ונעשו ניסיונות לשלבו במספר מסגרות שסטו ממנו; האבות המייסדים נתפשים כמי שניסו לכונן סוג של דאיזם נוצרי. עוד מונחים נטבעו בניסיון לתאר את הגישור הפוטנציאלי כביכול בין הדאיזם לתפיסות אחרות; בין היתר, דובר גם על פולידאיזם, דאיזם תהליכי,[50] דאיזם מדעי, ודאיזם הומאני.
הפנדאיזם[51] משלב דאיזם קלאסי בתפיסתו הפנתאיסטית-קלאסית של שפינוזה. לפי דעה זו, יש להבין את המקור הבורא (המופשט והבלתי-תפיס במהותו) כעצמאי, כל עוד לא ברא יקום זה (או יקום אחר), אך משנוצר, יש להכיר בו כמתנהל על פי חוקים פיזיקליים וכי הייצוג האלוהי בו הוא לפחות ככלל, נטורליסטי לחלוטין – והוא הטבע למעשה. זה בניגוד לפנתאיזם שלכאורה מבקש לייחס למונחים אלוהות והטבע את אותה משמעות בדיוק (כאשר המונח "אלוהים" הוא הכינוי לסכום כל הקיים באופן טבעי), ולדאיזם האותנטי הרואה ביוצר המציאות משהו עצמאי עם "תודעה" נשגבת אשר כל הצגה טבעית שלה (אדרבא כשמדובר במונחים של זמן), היא צמצום בלתי מתקבל, ואף בלתי סביר שלה.
הפילוסוף של הדת, והפנתאיסט צ'ארלס הרטשורן דקדק באחד מפרסומיו בהבדלים בין פנתאיזם לפנדאיזם, שבא בעקבותיו.[52]
זהו שם כולל לניסיונות קבוצתיים לרוב, ברוח התנועה החדשה, לשבץ לדאיזם אלמנטים רוחניים או דתיים באופן עדין וסינתטי. העושים כן ישענו על עקרונות הדאיזם בדבר אלוהות מטאפיזית, וכן, יביעו אנטגוניזם כלפי טענות לאלוהות פרטית, התגלות וכיוצא באלה; אך בניגוד לדאיזם האותנטי עשויים לטעון שמלבד אינטואיציה או התבוננות והתפלספות, גם מדיטציה וחוויות של "התייחדות עם הטבע", יכולים להביא או לקרב את האדם לגרוס קיום אלוהות, או קונספטים טלאולוגיים קשורים בכלל.
פנאנדאיזם (Panendeism)
סוג ספציפי של דאיזם רוחני מנסה לשלבו עם הפנאנתאיזם (ההנחה שהטבע הוא חלק מהאלוהות או גילום שלה), בו נפוץ עקרון ה"מטאפיזיקה חוויתית" (Experiential metaphysics) לפיו התנסות כמו מדיטציה או סוגים מסוימים של תפילה[53] הם דרך לחוות את האלוהות המתגלמת בטבע – ההשקפה קרובה לפרדיגמתהרוח הגדולה הנפוץ בחברותאינדיאנית כמו שבט הסו (Sioux), ועם האלגונקווין (Algonquian).[54]
ההוגים ג'וזף דה מאייסטר ואדמונד ברק קראו תיגר על התפיסה הנפוצה בקרב דאיסטים (ובני השקפות נטורליסטיות אחרות) לפיה רק הרציונליות וההיגיון אוגדים את התשובות לבעיות הקיומיות.
האל הדאיסטי, שלעתים נקשר עם האבות המייסדים, הוא בהחלט שיפור מהמפלצת של הברית הישנה. למרבה הצער, הסבירות שהוא קיים, או התקיים אי-פעם, עולה (על הסבירות לקיום אלוהי הברית הישנה) רק בקושי.
באותה פסקה מציע דוקינס שהיפותזת האלוהים מיותרת לכל צורותיה, תוך שהוא מצטט את פתגמו המפורסם של לפלס[59][60] בהקשר זה. לעומת זאת, בדיון מאוחר יותר עם המתמטיקאי הנוצרי ג'ון לנוקס, כנשאל "האם המדע קבר את אלוהים?" השיב דוקינס שתלוי על איזה אלוהים מדובר, ובחלק מתשובתו, שדנה בין היתר בפנתאיזם הפואטי של איינשטיין, התייחס גם לפרשנות הדאיסטית בדברים להלן[61]:
"ניקח לדוגמא אל דאיסטי, סוג של "אלוהי הפיזיקאי", אלוהים של מישהו כמו פאול דייויס[62]; המפלג את חוקי הפיזיקה, אלוהים המתמטיקאי, שהניח את הקוסמוס, ולאחר מכן כאילו לקח צעד אחורה, ורק צופה בו. הפרט יכול לטעון טענה מאוד הגיונית ומכובדת כזו, שאותה אמנם לא הייתי מקבל אך אני חושב שזה כן דיון רציני שהיה בידינו לערוך".
הטיעון העקרוני של דוקינס נגד אל תאיסטי או דאיסטי הוא שאל כזה נועד להסביר כיצד התפתחו מערכות מורכבות מאד כמו החיים או האדם. לפי "טיעון השען" אי אפשר לייצר סדר באופן מקרי, כשם שאם נמצא שעון בדרך, נדע בוודאות גבוה כי קיים שען כלשהו שיצר את השעון הזה, שהרי לא הגיוני כי השעון נוצר בכוחות עצמו. בספר השען העיוור דוקינס טוען כי טיעון זה, אף שהוא נראה הגיוני הוא למעשה שגוי. אבולוציה, שאינה תהליך מקרי לגמרי, כן מאפשרת יצירת סדר ומורכבות. בכך אבולוציה היא דוגמה ל"עגורן שמגביה את עצמו" במקום "וו שמימי" שכיבכול מייצר את הסדר והמורכבות "מלמעלה". דוקינס טוען עוד כי קיום של בורא כדי להסביר את המורכבות בעולם, לא פותרת דבר בניסיון להסביר כיצד מתקיימת מורכבות בעולם. שכן אם מניחים כי קיומו של ישות מורכבת הכרחית כדי ליצור סדר ומורכבות, נתקלים באותה בעיה אם מנסים להסביר כיצד ישות מורכבת זו באה לידי קיום.
הסופר כריסטופר היצ'נס החשיב את התפיסה הדאיסטית כמיושנת, וכלגיטימית רק לראשית זמנה. הוא הציע שרעיונותיו המהפכניים של צ'ארלס דרווין בדבר תורת האבולוציה הביולוגית, כמו גם תגליותיו הקוסמולוגיות של איינשטיין, היוו אלטרנטיבה מספקת לדאיזם במצע של תהליך פיזיקאליסטי אבולוציוני מורכב, המתחיל בהיווצרות ספונטנית של היקום מסביבה טבעית שקדמה לו, ובשלב מסוים, גם היווצרות חיים בכדור הארץ (ואולי גם בפלנטות מתאימות אחרות) באופן טבעי, ללא יד מכוונת מטאפיזית כל שהיא.[63]
There is a God: How the World's Most Notorious Atheist Changed His Mind (2007), Anthony Flew, with Roy Abraham Varghese (ISBN 978-0-06-133529-7)
Deism: An Anthology by Peter Gay (Van Nostrand, 1968)
Deism and Natural Religion: A Source Book by E. Graham Waring (Frederick Ungar, 1967)
The American Deists: Voices of Reason & Dissent in the Early Republic by Kerry S. Walters (University of Kansas Press, 1992), which includes an extensive bibliographic essay
חיבורים המכילים דיונים במהות הדאיזם:
English Deism: Its Roots and Its Fruits by John Orr (1934)
European Thought in the Eighteenth Century by Paul Hazard (1946, English translation 1954)
A History of English Thought in the Eighteenth Century by Sir Leslie Stephen, 2 volumes (1876, 3rd ed. 1902)
A History of Freethought: Ancient and modern, to the period of the French revolution by John Mackinnon Robertson (1915)
עבודות נוספות:
Early Deism in France: From the so-called 'deistes' of Lyon (1564) to Voltaire's 'Lettres philosophiques' (1734) by C. J. Betts (Martinus Nijhoff, 1984)
The Seventeenth Century Background: Studies on the Thought of the Age in Relation to Poetry and Religion by Basil Willey (1934)
The Eighteenth Century Background: Studies on the Idea of Nature in the Thought of the Period by Basil Willey (1940)
Simon Tyssot de Patot and the Seventeenth-Century Background of Critical Deism by David Rice McKee (Johns Hopkins Press, 1941)
The Historical Argument for the Resurrection of Jesus During the Deist Controversy by William Lane Craig (Edwin Mellen, 1985)
Deism, Masonry, and the Enlightenment. Essays Honoring Alfred Owen Aldridge. Ed. J. A. Leo Lemay. Newark, University of Delaware Press, 1987.
^See the entry for "Deism" in the on-line Dictionary of the History of Ideas.
^Burton, Robert (1621). "Part III, section IV. II. i". first-found usage of "deist". The Anatomy of Melancholy. p. 687. Coƒin Germans to theƒe men, are many of our great Philoƒophers and Deiƒts
^Webster's 1828 Dictionary, 1828, נבדק ב-2012-10-10, The doctrine or creed of a deist; the belief or system of religious opinions of those who acknowledge the existence of one God, but deny revelation: or deism is the belief in natural religion only, or those truths, in doctrine and practice, which man is to discover by the light of reason, independent and exclusive of any revelation from God. Hence deism implies infidelity or a disbelief in the divine origin of the scriptures.
^"Deism", The Encyclopedia of Christian Civilization, 2011, נבדק ב-2012-10-10, Deism is a rationalistic, critical approach to theism with an emphasis on natural theology. The Deists attempted to reduce religion to what they regarded as its most foundational, rationally justifiable elements. Deism is not, strictly speaking, the teaching that God wound up the world like a watch and let it run on its own, though that teaching was embraced by some within the movement.
^"Deism", Encyclopedia Britannica, 2012, נבדק ב-2012-10-10, In general, Deism refers to what can be called natural religion, the acceptance of a certain body of religious knowledge that is inborn in every person or that can be acquired by the use of reason and the rejection of religious knowledge when it is acquired through either revelation or the teaching of any church.
^"דאו דה צ'ינג", תרגום לעברית מאת יורי גראוזה וחנוך קלעי, מוסד ביאליק (הדפסה שישית, 2007), עמוד 13, דאו כקונספט מונותאיסטי או כ"לוגוס", כישות עליונה, כיסוד אחד, או כאלוהים.
^"Windows into China", John Parker, p.25, ISBN 0-89073-050-4
^"The Eastern origins of Western civilization", John Hobson, p194-195, ISBN 0-521-54724-5
^להרחבה על המונח נפש בהקשר האנושי ראו בעיית גוף-נפש (הבעיה הפסיכופיזית).
^כגון תפילות להודיה על שכביכול לא נמנע מאדם הישג מסוים.
^דיון והרחבה על סוגי תפילות והשלכותיהן הפוטנציאליות על מרגשו ותפקודו של הפרט מובא בפרק ג' ("טכניקות") בספר "מדיטציה יהודית – מדריך מעשי", מאת הרבאריה קפלן. הספר עצמו אינו עוסק בדאיזם.
^הדברים הובאו מצד קראוס במהלך דיון (דיבייט) שנערך בין השניים באוניברסיטת נורת' קרולינה (North Carolina State University). קראוס אמר את הדברים כחלק מתגובה שהגיב לשאלה מן הקהל בעת החלק "שאלות ותשובות" של הדיון. להלן קישור לחלק 6 של הדיבייט. בחלק 6, בדקה 4:00 אומר קראוס את הדברים.
^עם זאת, על פי גישה נון-דואלית, גם אמונות מסוג זה, לא בהכרח יבטלו את התפיסה הנטורליסטית באופן כללי, של הפרט. דעה זו קיבלה ביטוי בקונספטים כמו פידאיזם, או ברעיונו של המדעןסטיבן ג'יי גולד על העדר חפיפה בין תבניות מחשבה אלה (Non-overlapping magisteria).
^המונח הוצג לראשונה, בחיבורם המשותף של ההוגים הגרמניםמוריץ לצרוס והיימן שטיינטל. Moritz Lazarus and Heymann Steinthal, Zeitschrift für Völkerpsychologie und Sprachwissenschaft (1859), p. 262.
^Charles Hartshorne, Man's Vision of God and the Logic of Theism (1964) p. 348 ISBN 0-208-00498-X.
^פאול דייויס (Paul Davies) הוא פיזיקאי אנגלי אשר דיבר לא אחת על "המסתורין שבנושא בסיס היקום" ותואר לא אחת על ידי עמיתיו כדאיסט. דייויס מרבה להשתתף בכנסים ודיונים (דיבייטים) העוסקים במדע ואמונה לצד אקטיביסטים אתאיסטים דוגמת דוקינס וקראוס.
^Hitchens, Christopher (2007). god Is Not Great: How Religion Poisons Everything, P 24, Random House.
