בדתותפוליתאיסטיות רבות, האל העליון מתואר כ"אביהם של האלים ובני האדם". ביהדות אלוהים מכונה "אבינו" משום שהוא הבורא והיוצר, קובע החוקים והמגן, בדומה לתפקידו המסורתי של אב במשפחה. בדומה לכך, בנצרות ניתן לאל האב תואר זה מסיבות אלו, אך גם משום אבהותו על ישו, מבשר הדת. קשר זה של האל האב אל בנו היחיד, הוא מערכת יחסים אינטימית ובלעדית, החורגת מזו הקיימת ביהדות.
האל האב במקורות המוקדמים
בברית החדשה
רעיון אבהותו של האל על ישו בנו התגבש בנצרות בשלב מוקדם. ניתן ללמוד על קשר זה ועל משמעותו הייחודית והאינטימית, ממקומות רבים בברית החדשה. כך לדוגמה בבשורה על-פי לוקאס, המביאה את מעשה הבשורה למרים:
"והנך הרה וילדת בן וקראת את-שמו ישוע: והוא גדול יהיה ובן-עליון יקרא ויהוה אלוהים יתן-לו את כיסא דוד אביו; ומלך על-בית יעקב לעולם ולמלכותו אין קץ: ותאמר מרים אל-המלאך איך יהיה הדבר הזה ואני אינני יודעת איש: ויען המלאך ויאמר אליה רוח הקדש תבוא עליך וגבורת עליון תצל עליך על-כן קדוש יאמר לילוד בן-האלהים".
"האלוהים אשר דיבר מקדם פעמים רבות ובפנים שונים אל אבותינו ביד הנביאים, דיבר אלינו באחרית הימים האלה ביד בנו אשר נתנו ליורש כל וגם עשה בידו את העולמות, והוא זהר כבודו וצלם ישותו ונושא כל בדבר גבורתו, ואחרי עשותו בנפשו טהרת חטאותינו ישב לימין הגדולה המרומים ויגדל מאוד מן המלאכים, כאשר השם אשר נחלו יקר הוא משלהם, כי אל מי מן המלאכים אמר מעולם, בני אתה, אני היום ילדתיך? ועוד: אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן?".
— אל העברים, א1, פס' 1–5
רעיון אבהותו של האל נזכר הן בדבריו של ישו:
"הכול נמסר לי מאת אבי ואין מכיר את הבן, בלתי האב; ואין מכיר את האב, בלתי הבן ואשר יחפוץ הבן לגלותו לו".
"עודנו מדבר והנה ענן-אור הצל עליהם והנה-קול מתוך הענן אומר זה-בני ידידי אשר רציתי בו אליו תשמעון".
— הבשורה על-פי מתי, י"ז, 5
בתפילת אני מאמין
תפילת "אני מאמין" שנוסחה כהצהרת אמונים שנאמרת לפני הטבילה, מזכירה את עקרון האבהות בפשטות:
"אני מאמין באלוהים אחד, האב הכול יכול, בורא שמיים וארץ, ובישוע המשיח, בנו יחידו, אדוננו, שהורה מרוח הקודש".
— נוסח השליחים
בוועידת ניקיאה שנערכה בניקיאה בשנת 325, התגבש נוסחה של תפילת "אני מאמין" בנוסח המוכר כ"נוסח ניקיאה". נוסח זה הרחיב את נוסח השליחים והוסיף עליו. הוא הקדיש את עיקר האמונה הראשון לאל, ואת העיקר השני לאבהות:
"אני מאמין באלוהים אחד, האב הכול יכול, בורא שמיים וארץ, כל הגלוי וכל הסמוי. ובאדון אחד, ישוע המשיח, בן יחיד לאלוהים, אשר נולד מן האב לפני כל הדורות. אל מאל, אור מאור, אל אמת מאל אמת. לא נברא כי אם מולד".
— נוסח ניקיאה
האל האב הלכה למעשה
מרבית הנוצרים רואים באל האב את היעד הבלעדי לתפילותיהם, שלעיתים מוצעות בשם ישו המשיח. תפילת האדון, למשל, מתחילה בפנייה "אבינו שבשמיים". בתאולוגיה של הנצרות המזרחית-אורתודוקסית האל האב הוא ה"מקור" של הבן ורוח הקודש, בעוד שבתאולוגיה הנוצרית המערבית לכל אחת משלוש הישויות יש מקור ואופי אלוהי משלה. המטיף יוחנן הקדוש מדמשק (676–749) כתב על היחס בין האל האב לשתי הישויות האחרות בשילוש הקדוש:
"כל מה שיש לבן [ישו] מאביו, גם לרוח הקודש יש זאת, ובכלל זאת את עצם קיומו. אם האב אינו קיים, כך גם הבן ורוח הקודש; אם לאב אין משהו, גם לבן ולרוח הקודש אין זאת. יתר כל כן, בגלל האב, כלומר, מאחר שהאב קיים, גם הבן ורוח הקודש קיימים; ובגלל האב, לבן ולרוח הקודש יש את כל [המאפיינים] שיש להם."
מרבית הנוצרים מאמינים כי יחסו של האל כלפי האנושות הוא כשל אב אל בניו, ובני האדם מכונים לעיתים "ילדיו של אלוהים" או "ילדיו המאומצים של האל". לפי הנצרות, מקורו של רעיון המשפחה הוא ביחס האל לברואיו:
"על כן אכרעה על ברכי לאבי אדוננו ישוע [האל] המשיח, אשר נקרא על שמו כל בית אבות שבשמיים ושבארץ".
בני אנוש יכולים להשתתף במערכת היחסים הנצחית בין האב לבנו, באמצעות ישו, שירש חלק מתכונותיו האלוהיות של האל ומוגדר כיורשו:
"ובמלאת העת, שלח האלוהים את בנו, אשר נולד מאישה וניתן תחת יד התורה, לפדות את אשר היו תחת יד התורה, למען נקבל את משפט הבנים. ויען כי בנים אתם, שלח האלוהים בלבבכם את רוח בנו הקורא אבא, אבינו. לכן אינך עוד עבד, כי אם בן; ואם בן אתה, הנך גם יורש האלוהים על ידי המשיח".
לנוצרים המאמינים בשילוש הקדוש – המהווים כיום את מרבית המאמינים – האל האב אינו נפרד מהאל הבן (שישו הוא התגלמותו) ומרוח הקודש, אך ישנם כנסיות שלהן דעות אחרות באשר למשמעותו של השילוש הקדוש. כאותם הקובעים כי האל-האב, הבן ורוח הקודש הם ישויות נבדלות לחלוטין (טריתאיזם), או התגלמויות שונות של ישות אחת (מודליזם).
