הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית הן התהליך בו נבחרים מועמדי המפלגות הגדולות בארצות הברית לנשיאות המדינה בסדרה של התמודדויות במדינות ובטריטוריות שונות של ארצות הברית בחודשים פברואר עד יוני בשנת בחירות.
להלכה, מועמדי המפלגות לנשיאות נבחרים בוועידות הארציות של כל מפלגה שמתקיימות בקיץ, מספר חודשים לפני הבחירות הכלליות, ובתהליך הבחירות המקדימות נבחרים רק הצירים לוועידות אלה. במהלך רוב ההיסטוריה האמריקנית מועמדי המפלגות אכן נבחרו בוועידות עצמן, אולם הרפורמות שנערכו לקראת הבחירות של 1972 גרמו לכך שכמעט תמיד זהות המועמד של כל מפלגה מתבררת עוד במהלך סדרת הבחירות המקדימות, ובכך הפכו ועידות המפלגות לאירועים סמליים ותעמולתיים.
היסטוריה
מלכתחילה הליך הבחירות לנשיאות ארצות הברית לא היה אמור להיות מפלגתי, ולכן הליך בחירת המועמדים התפתח עם הזמן באופן לא מסודר. בראשית המאה ה-19 מועמדי המפלגות לנשיאות נבחרו על ידי נציגי המפלגות בקונגרס. שיטה זו נכשלה בבחירות של 1824 כאשר הייתה למעשה רק מפלגה גדולה אחת, המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, ושלושה מחברי המפלגה לא קיבלו את מרות החלטת המפלגה, כך שהתמודדו ארבעה מועמדים מאותה המפלגה.
בחירת המועמד על ידי ועידה, שבה צירים נבחרים מרחבי המדינה, החלה לקראת מערכת הבחירות של 1832. המפלגה הראשונה שנקטה בדרך זו הייתה המפלגה האנטי-מסונית הקטנה, ב-1831, ומיד אחריה אימצה את השיטה גם המפלגה הדמוקרטית. רבים מהצירים מונו על ידי ה"בוסים" של מנגנוני המפלגה בכל מדינה, ובמידה רבה נשלטו על ידם גם בזמן הוועידה. ההחלטות האמיתיות התקבלו מאחורי הקלעים במה שכונה "החדרים אפופי העשן" במשא ומתן ו"מסחר סוסים" פוליטי. הוועידות החלו פעמים רבות ללא מועמד מוסכם, ואפילו לא עם מספר מצומצם של מועמדים, דבר שגרר לא פעם סיבובי הצבעה רבים עד שהושגה החלטה על זהות המועמד - השיא של מספר סיבובי ההצבעה התרחש בוועידת המפלגה הדמוקרטית (בה, עד 1936, נדרש רוב מיוחד של שני שלישים מהצירים) ב-1924 בה נדרשו 103 סיבובי הצבעה עד שהושגה הכרעה.
הנהגת הפריימריז בהם המצביעים בוחרים ישירות בצירים לוועידה, הייתה חלק מהרפורמות הפרוגרסיביות של תחילת המאה ה-20, ונועדו לשבור את כוחם של "הבוסים" המפלגתיים. הפריימריז התקיימו לראשונה לקראת ועידת המפלגה הרפובליקנית ב-1912, בכתריסר מדינות. אולם על אף שתאודור רוזוולט זכה ברוב ההתמודדויות, בחרה הוועידה, שרוב ציריה עדיין נבחרו בשיטה הישנה, בויליאם הווארד טאפט, שניצח רק בשלוש מההתמודדויות.
בעשורים הראשונים של קיום הפריימריז השפעתם הייתה מוגבלת. רק מיעוט של הצירים נבחרו בפריימריז, ובמקרים רבים גם בפריימריז נבחרו צירים לא מחויבים. ב-1952 הפריימריז החלו להוות גורם משמעותי: במחנה הדמוקרטי הפסדו של הנשיא הארי טרומן לסנטור אסטס קפובר בפריימריז בניו המפשייר שפתחו את עונת הפריימריז הביאו לפרישתו מהמרוץ, אולם עדיין, על אף שקפובר ניצח ברוב הפריימריז הוא לא נבחר בוועידה למועמד המפלגה. בצד הרפובליקני, ניצחונו של דווייט אייזנהאואר בניו המפשייר חיזק את מעמדו לקראת הוועידה, שבה ניצח אף על פי שבסופו של דבר הוא לא זכה ברוב הפריימריז של מפלגתו בשנה ההיא. ב-1960 וב-1964 ועידות המפלגות בחרו במועמדים שאכן זכו ברוב הפריימריז שהתקיימו, אך עדיין ברוב המדינות לא התקיימו פריימריז.
המהפך חל בעקבות האירועים במפלגה הדמוקרטית ב-1968. ההסתבכות של ארצות הברית במלחמת וייטנאם הביאה לפרישתו של הנשיא לינדון ג'ונסון מהמרוץ, אחרי שבפריימריז בניו המפשייר ניצח את מתנגד המלחמה יוג'ין מקארתי ברוב קטן בלבד. פרישתו של ג'ונסון הכניסה למרוץ את רוברט קנדי, ובהמשך עונת הפריימריז הוא ומקארתי התחרו ראש בראש, עד שקנדי נרצח ביוני. בוועידה עצמה, שבה רוב הצירים לא נבחרו בפריימריז (שהתקיימו רק ב-13 מדינות), נבחר סגן הנשיא יוברט המפרי שכלל לא השתתף בפריימריז, דבר שהוביל לוועידה סוערת שלוותה בהפגנות ומהומות מחוץ לאולם הוועידה.
אירועים אלה הביאו להקמת ועדה בראשות הסנאטור ג'ורג' מקגאוורן וחבר הקונגרס דונלד פרייזר לבדיקת "מבנה המפלגה ודרך בחירת הצירים לוועידה". הוועדה דרשה שכל הצירים ייבחרו בהליך גלוי, ובכך שמה קץ לאפשרות של "הבוסים" המפלגתיים לבחור צירים כראות עיניהם. היא קבעה גם תקנות לייצוג שוויוני של שני המינים ושל מיעוטים בוועידות. בעקבות המלצות הוועידה רוב המדינות עברו לבחור את ציריהם בפריימריז. בעקבות הרפורמה במפלגה הדמוקרטית גם המפלגה הרפובליקנית אימצה נהלים דומים ובכך נולדה השיטה כפי שהיא מוכרת כיום.
במהלך שנות השמונים התבצעו עוד מספר רפורמות בהליך הבחירה במפלגה הדמוקרטית. השתתפותם של צירי-העל בוועידה הונהגה בעקבות בחירתם של מועמדים קיצוניים יחסית, כמו מקגוורן וג'ימי קרטר, ואחרי ועידה סוערת ב-1980 שבה טד קנדי ניסה ללא הצלחה לאפשר לצירים של קרטר לשנות את הצבעתם בטענה שלו יש יותר סיכוי לזכות בבחירות הכלליות. רפורמה נוספת ארעה בעקבות מערכות הבחירות של 1984 ו-1988 וטענותיו של ג'סי ג'קסון ששיטת הבחירות קיפחה אותו ומנעה ממנו ייצוג הוגן. עד אז צירים רבים היו משויכים לאזורי בחירה לקונגרס בכל מדינה, וחולקו כך שמי שזכה במחוז בחירה קיבל את כל הצירים שלו. אחרי הרפורמה הצירים בכל מחוז בחירה חולקו בצורה פרופורציונלית. רפורמה זו גרמה לכך שגם ניצחון משמעותי יחסית של מועמד בבחירות במדינה, עשוי להתבטא בהפרש קטן ביותר במספר הצירים.
נהלי הבחירות
בהתאם למסורת הפדרלית של ארצות הברית, הסמכות העיקרית לקביעת נוהלי הבחירות בכל מדינה נתונה לממסד המפלגתי בכל מדינה ומדינה. בנוסף, בחלק מהמדינות, יש חקיקה ותקנות של הממשל המדינתי הנוגעות לבחירות. הממסדים הארציים של כל מפלגה מופקדים על הקצאת מספר הנציגים של כל מדינה בוועידה, ויכולים להוסיף גם הם תקנות, אם כי לא תמיד הם יכולים לאכוף אותן.
השוני העיקרי בנוהלי הבחירות בין מדינה למדינה הוא סוג ההתמודדות. ברוב המדינות נהוגות בחירות מקדימות (פריימריז) במתכונת רגילה: הצבעה חשאית בקלפי במקומות שפתוחים לאורך יום הבחירות. אולם בחלק מהמדינות, ובמיוחד בקטנות שבהן, נהוגה שיטה אחרת של "Caucuses" – אספות בחירה, שבה מתכנסים הבוחרים בו זמנית באלפי אספות ברחבי המדינה. גם דרכי התנהלות אספות הבחירה אינן אחידות. במקרים רבים ההצבעה היא גלויה ולעיתים היא מתקיימת תוך כדי דיון.
שוני נוסף בין המדינות הוא בנושא מי זכאי להצביע. מכיוון שבארצות הברית לא קיימת תעודת זהות, ההשתתפות בבחירות הכלליות כרוכה ברישום מוקדם בפנקס הבוחרים. ברוב מדינות ארצות הברית, בעת הרישום לפנקס הבוחרים יכול האזרח להירשם כחבר באחת המפלגות, או כעצמאי. בחלק מהמדינות יכולים להשתתף בבחירות המקדימות של כל מפלגה רק מי שרשום כחבר בה; באחרות, גם עצמאים יכולים להשתתף בהצבעה הפנימית באחת מהמפלגות; ויש מדינות בהן כל מצביע יכול לבחור להשתתף בהצבעה של אחת המפלגות גם אם הוא רשום כחבר במפלגה אחרת.
שוני חשוב, שהוא בעיקר בין המפלגות, הוא אופן חלוקת הצירים. ברבות מהמדינות הפריימריז הרפובליקניים מתקיימים בשיטת "המנצח לוקח הכל", וזוכה בכל הצירים של אותה המדינה. לעומת זאת, הדמוקרטים לרוב מחלקים את הצירים של כל מדינה בין המתמודדים, בהתאם לאחוז הקולות בהם הם זכו הן במחוזות השונים של כל מדינה והן במדינה בכללותה.
בנוסף לצירים שנבחרים בתהליך זה, ושמחויבים להצביע עבור המועמד שמטעמו נבחרו (והמכונים לכן "צירים מחויבים" - "pledged delegates"), יש גם צירים שממונים מתוקף תפקידם, ושיכולים להצביע על פי צו מצפונם. במפלגה הרפובליקנית מספרם מצומצם - 3 לכל מדינה וטריטוריה, שמהווים בסך הכל כ-7% מהצירים [2]. לעומת זאת, במפלגה הדמוקרטית מספר הצירים הבלתי מחויבים גדול בהרבה, והוא מהווה כ-20% מהצירים, והם מכונים "צירי-על" ("Superdelegates"). הם כוללים את כל חברי הקונגרס והמושלים המכהנים מטעם המפלגה הדמוקרטית, את חברי הוועד הלאומי של המפלגה, ואת הנשיאים, סגני הנשיאים, יושבי ראש בית הנבחרים, מנהיגי הרוב והמיעוט בסנאט מטעם המפלגה לדורותיהם. במהלך עונת הבחירות המקדימות רבים מהם מכריזים על תמיכתם במועמדים, אך הם אינם מחויבים בכך, ויכולים לשנות את דעתם בכל עת.
שלבי המרוץ
עונת הפריימריז מתקיימת מתחילת השנה ועד לתחילת יוני, לקראת הוועידות שמתכנסות בקיץ (בדרך כלל ביולי או באוגוסט). את מועדי הבחירות בכל מדינה קובעים הממסדים המפלגתיים בכל מדינה, או הממשלים המקומיים בכל מדינה, והמרוץ מתקדם באופן מדורג לאורך העונה.
בשלבים המקדמיים של המרוץ יכולים להתחרות כעשרה מועמדים בכל מפלגה. אולם אם יש מפלגה בה הנשיא המכהן מתמודד על תקופת כהונה נוספת מספר המועמדים שרצים נגדו נמוך בהרבה, או שאין כלל מתמודדים נגדו. האופי המדורג של ההתמודדות מבצע תהליך סינון בו מסתמן מנצח מועמד אחד, או לפחות מתקבלים שני מועמדים מובילים שנמצאים במרוץ צמוד. הצלחה בכל התמודדות נותנת למועמד תנופה ("מומנטום") לקראת ההתמודדויות הבאות. לעומת זאת כישלון בהתמודדויות עצמן, כמו גם חוסר פופולריות בסקרים וחוסר יכולת לגייס תרומות, גורמים למועמדים לנשור מהמרוץ בהדרגה. במקרים רבים מסתמן המנצח כבר באמצע ואפילו בתחילת עונת הפריימריז ושאר ההתמודדויות הופכות לסמליות.
החל מ-1972, אז לראשונה הפכו הבחירות המקדימות לגורם המכריע בתהליך הבחירה, התפתחה מסורת על פיה ההתמודדות הראשונה מתקיימת באיווה במתכונת של אסיפות בחירה (Caucuses) והשנייה בניו המפשייר במתכונת של בחירות רגילות. כתוצאה מכך מקבלות שתי התמודדויות אלה תשומת לב רבה מצד רוב המועמדים, הם מבלים חודשים רבים במדינות אלו, ולבוחרים בהן ניתנת ההזדמנות להתרשם באופן בלתי אמצעי מהמועמדים.
כיוון שכל מדינה יכולה לקבוע את מועד הבחירות בה, קיימת מגמה של הקדמת ההצבעות. מדינות רבות מנסות לקיים את הבחירות במועד בו הן עדיין רלוונטיות, וכך נוצרת תחרות בין המדינות בה כל מדינה מנסה להקדים את האחרת. דבר זה גרם שתחילת ההתמודדויות זזה ממרץ, כפי שהיה מקובל בשנות ה-70 של המאה העשרים, עד לתחילת ינואר ב-2008. בנוסף, ב-2008 התקבצו מספר חסר תקדים של התמודדויות בתאריך מוקדם יחסית של ה-5 בפברואר (סופר טיוזדיי), כך שהמבנה המדורג של ההתמודדויות נפגע. אולם לבסוף בשנה זו דווקא מדינות שדחו את מועד ההתמודדויות בהן, קיבלו יתר תשומת לב בצד הדמוקרטי, שכן המרוץ לא הוכרע עד לסופו, ואחרי הסופר-טיוזדיי מספר המדינות בהן נערכו התמודדויות בו זמנית בכל פעם היה נמוך יותר, וכך כל מדינה זכתה ליותר תשומת לב מהמועמדים ומהתקשורת.
השלבים המקדימים
השלב הראשון של מערכת הבחירות הוא ההכרזות של המועמדים על התמודדותם - הכרזה שלה מעמד משפטי מחייב. לעיתים ההכרזה נעשית בשני שלבים, שהראשון הוא הקמת ועדת גישוש לזמן מה לפני ההכרזה הרשמית על המועמדות.
בתקופה הארוכה שבין התחלת הגשת המועמדויות לתחילת ההצבעות עצמן (במערכות הבחירות האחרונות שלב זה נמשך כשנה) המתמודדים מרבים לבקר במדינות בהן מתקיימות ההתמודדויות הראשונות, ובמיוחד בניו המפשייר ובאיווה. כמו כן, מתקיימת במדינות אלה סדרה של עימותי בחירות, המשודרים ברשתות החדשות בכבלים ובתחנות הטלוויזיה המקומיות (אולם בדרך כלל לא ברשתות הארציות הגדולות).
בתקופה זו תמונת המרוץ מתחילה להתבהר על ידי מדידת הצלחות המועמדים בגיוס כספים, בגיוס הצהרות תמיכה (endorsement) של אנשי מפלגה בכירים, ובמיקומם בסקרים. חלק מהמועמדים פורשים בשלב זה, עוד לפני התחלת ההצבעות עצמן.
החל מ-1972, ההתמודדות הראשונה בלוח הזמנים היא באסיפות הבחירה (Caucuses) של איווה. ההתמודדות מסננת למעשה את המועמדים, ומסמנת בכל מפלגה עד שלושה-ארבעה מועמדים בעלי סיכוי להמשיך הלאה. ניצחון, או הישג מפתיע לטובה בהתמודדות זו, נותן תנופה ("מומנטום") לקראת ההתמודדויות הבאות, ולא פעם שימש כמקפצה למועמדים שוליים ואף אלמונים, כגון ג'ימי קרטר ב-1976 ופיט בוטיג'ג' ב-2020.
ההתכנסויות לאספות הבחירה באיווה מתקיימות בקרוב ל-2000 מקומות ברחבי המדינה בשעות הערב. בתהליך בכל מפלגה יכולים להשתתף מצביעים הרשומים כחברי מפלגה, אולם ניתן להרשם במקום כחבר מפלגה באופן מיידי.
הבחירות המקדימות בניו המפשייר הם בדרך כלל ההתמודדות השנייה בלוח הזמנים, ובכל מקרה הראשונה בה נערכים פריימריז (להבדיל מאספות בחירה). בהצבעה בכל מפלגה יכולים להשתתף הן כאלה הרשומים כחברי אותה המפלגה, והן בוחרים הרשומים כעצמאיים.
לפריימריז בניו המפשייר יש מעמד של אבן בוחן מרכזית במרוץ עוד מלפני הרפורמות של 1972, בתקופה בהן מרכז הכובד של הליך הבחירה היה בוועידה עצמה. מעמד זה החל להתגבש ב-1952, כאשר הנשיא המכהן הארי טרומן הפסיד שם וזמן קצר אחרי זה פרש מהמרוץ על מועמדות מפלגתו לכהונה נוספת, ובצד הרפובליקני ניצח דווייט אייזנהאואר, שבהמשך אותה שנה זכה במועמדות ובבחירות לנשיאות. מאז, ניצחון, או לפחות תוצאה טובה במקום השני בניו המפשייר הפכו להכרחיים על מנת לזכות בנשיאות, למעט יוצא הדופן של ג'ורג' בוש ב-2000, שזכה במועמדות מפלגתו ובנשיאות, למרות הפסד צורב ברוב גדול לג'ון מקיין וכן במקרה יוצא דופן נוסף ב-2020, כאשר סגן הנשיא לשעבר, ג'ו ביידן היה במקום השלישי בלבד אך עם הזמן החל לנצח בבחירות המקדימות במפלגתו ולבסוף גם ניצח בבחירות הכלליות.
המשך ההתמודדויות
למעט שתי ההתמודדויות הראשונות, סדר המדינות משתנה ממערכת בחירות אחת לשנייה. בשלב זה מנסים המועמדים שנותרו לצבור "מומנטום" מניצחון בהתמודדות אחת להתמודדות הבאה, ומכלל ההתמודדויות הקטנות לקראת ה"סופר טיוזדיי".
מדינה שהצליחה במשך השנים ליצור לעצמה מעמד עקבי של מדינה חשובה אחרי איווה וניו המפשייר, במיוחד בהתמודדות במפלגה הרפובליקנית, היא קרוליינה הדרומית, בה מתקיימים פריימריז. מאז 2008 העבירה נבדה את אסיפות הבחירה שלה לתקופה זו, והן משמעותיות במיוחד בהתמודדות במפלגה הדמוקרטית.
סופר טיוזדיי (Super Tuesday), "יום שלישי הגדול", הוא כינוי ליום שלישי שבו נערכות התמודדויות בו-זמנית במספר הרב ביותר של המדינות במהלך עונת הבחירות. אין כללים קבועים ביחס לאירוע, ובכל 4 שנים התאריך והרכב המדינות המשתתפות בו עשויים להשתנות.
סיום המרוץ
מכיוון שבוועידות המפלגה שממנות את המועמד של כל מפלגה יש צורך ברוב מוחלט של הצירים, המירוץ מסתיים למעשה כאשר אחד המועמדים זכה במספר של צירים מחויבים העולה על מחצית המספר הכולל של צירי הוועידה. בדרך כלל עוד לפני הוועידה מסתמן רוב ברור לאחד המועמדים, והשאר פורשים או משעים את הקמפיין שלהם[1] עוד לפני שהושג פורמלית רוב כזה. גם אחרי שהושגה הכרעה בפועל ממשיכות ההצבעות להתקיים לפי הלוח המתוכנן, אולם המשמעות שלהן סמלית והן מושכות הרבה פחות תשומת לב ציבורית ותקשורתית.
תאורטית ייתכן מצב שבו כאשר יש יותר משני מועמדים, אף אחד מהם לא זוכה ברוב מוחלט וההכרעה מתקיימת בוועידה עצמה, תוך כדי מקח וממכר בין המועמדים השונים; אולם מצב כזה לא אירע מאז הרפורמות של ראשית שנות ה-70 שחיזקו את תפקידן של הבחירות המוקדמות. גם כאשר יש שני מועמדים ייתכן שלא תושג הכרעה קודם לוועידה, בגלל הצירים הבלתי מחויבים ("צירי-העל"), שאינם חייבים להכריז על בחירתם מראש, וגם אם הכריזו עליה, הם יכולים לשנות אותה עד רגע ההצבעה בוועידה. ייתכן מצב שבו מגיעים לקו הסיום רק שני מועמדים, אולם איש מהם אינו מצליח לזכות בכמות של צירים מחויבים שעולה על מחצית המספר הכולל של הצירים. הפעם היחידה מאז הרפורמות של תחילת שנות ה-70 שזהות הזוכה בבחירות המוקדמות נקבעה בוועידה עצמה הייתה בהתמודדות בין ג'רלד פורד לרונלד רייגן על מועמדות המפלגה הרפובליקנית ב-1976, שבה המועמדים חיזרו אחר הצירים הבלתי מחויבים גם בוועידה עצמה, ותמרונים פוליטיים במהלך הוועידה עצמה, כמו ההכרזות של כל מועמד את מי הוא ייקח כסגנו, השפיעו על דעת הצירים. גם בהתמודדות בין וולטר מונדייל לגארי הארט על מועמדות המפלגה הדמוקרטית ב-1984 איש מהמועמדים לא זכה ברוב של הצירים המחויבים, אולם מונדייל היה זקוק למספר קטן של צירי-על על מנת לזכות ברוב הדרוש, והוא הצליח לקבל תמיכה מספקת עוד לפני הוועידה, כך שעל אף שמאמצי הארט לזכות במועמדות נמשכו עד לוועידה עצמה, תוצאותיה היו צפויות[2]. גם במרוץ הדמוקרטי של 2008 נוצר מצב דומה, שבו ברק אובמה זכה ברוב הצירים הרגילים, אך רוב זה לא היווה מחצית ממספר הצירים הכולל. אולם בניגוד למרוץ של 1984, יריבתו העיקרית של אובמה, הילרי קלינטון, הכריזה על השעיית מסע הבחירות שלה ימים ספורים אחרי ההתמודדות האחרונה.
ועידות המפלגות
ועידות המפלגות מתכנסות בחודשי הקיץ - יולי, אוגוסט, או תחילת ספטמבר, למשך ארבעה ימים. בוועידות מתקיימות הצבעות לבחירת מועמד המפלגה לנשיאות, ואחר כך לבחירת המועמד לסגנות הנשיא. הצירים של כל מדינה מדווחים לראש המשלחת על הצבעתם, ואז מוקראים שמות המדינות, וראש המשלחת של כל מדינה מדווח על הצבעת המשלחת (ההליך מכונה "roll call"). על מנת לזכות בהצבעה יש צורך ברוב מוחלט ממספר הצירים הכולל. אם אף מועמד לא זוכה ברוב כזה, נערכים סיבובי הצבעה נוספים, בהם הצירים יכולים לשנות את הצבעתם, עד שאחד המועמדים זוכה ברוב המוחלט. אולם מאז הרפורמות של 1972 מעולם לא התקיים יותר מסיבוב הצבעה יחיד, והוועידות משמשות בעיקר לצורכי תעמולה. ביומה האחרון של הוועידה נושא המועמד המנצח נאום בו הוא מקבל על עצמו את מועמדות המפלגה, ובכך הוא הופך למועמד הרשמי של המפלגה לנשיאות.
