הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי

הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי

מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
תאריך	16 בדצמבר 1914
מקום	סקרבורו, הרטליפול וויטבי, החוף המזרחי של אנגליה
קואורדינטות	54°16′38″N 0°24′06″E / 54.2773°N 0.4017°E / 54.2773; 0.4017
תוצאה	ערי חוף בבריטניה הופגזו, ללא תגובה בריטית
הצדדים הלוחמים הקיסרות הגרמנית הקיסרות הגרמנית בריטניה בריטניה מפקדים פרידריך פון אינגנול פרנץ פון היפר דייוויד ביטי ג'ורג' וורנדר כוחות 4 סיירות מערכה סיירת משוריינת 4 סיירות קלות 8 משחתות 2 סוללות חוף 6 אוניות מערכה 4 סיירות מערכה 6 סיירות משוריינות 4 סיירות קלות 7 משחתות אבדות 8 הרוגים 12 פצועים סיירת משוריינת ניזוקה 2 סיירות קלות ניזוקו 86 אזרחים הרוגים 7 חיילים הרוגים 424 אזרחים פצועים 14 חיילים פצועים סיירת קלה ניזוקה 3 משחתות ניזוקו

הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי נערכה על ידי הצי הקיסרי הגרמני ב-16 בדצמבר 1914, במהלך מלחמת העולם הראשונה. במהלך הפשיטה הונחו מוקשים ימיים והופגזו שלוש ערים בחופה המזרחי של אנגליה, סקרבורו (Scarborough), הרטליפול (Hartlepool), וסט הרטליפול (West Hartlepool) (כיום שתיהן מאוחדות תחת השם של הראשונה) ו-וויטבי (Whitby). בהפגזות נהרגו ונפצעו מאות אזרחים בריטים, ובשבועות שלאחר הפשיטה גבו המוקשים שהונחו קורבנות מן הצי המלכותי הבריטי. הצי הבריטי, למרות עדיפותו הכללית, ולמרות ידיעה מוקדמת על הפשיטה, לא הצליח לפגוע משמעותית בפושטים, לא מעט בשל בעיות בקשר בין הספינות.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה היו הצי הקיסרי הגרמני והצי המלכותי הבריטי שני ציי המלחמה הגדולים בעולם, בפער ניכר מציי המלחמה האחרים. אוניות הראשה של שני הציים, הדרדנוטים (שכללו את אוניות המערכה וסיירות המערכה), היו עמוד השדרה של שני הציים, ורוכזו כיחידות העיקריות בהם. צי אוניות וסיירות המערכה הגרמניות נקרא צי הים הפתוח (Hochseeflotte), והיחידה הבריטית המקבילה נקראה ה"גרנד פליט" ("הצי הגדול"). ה"גרנד פליט" כלל עשרים ושמונה אוניות מערכה מול שש עשרה אוניות מערכה גרמניות; מספר זה אינו כולל את אוניות המערכה פרה-דרדנוט.^[1]

עם תחילת מלחמת העולם הראשונה הטילו הבריטים מצור ימי על גרמניה. שני הצדדים - בריטניה וגרמניה - העריכו שבקרב ימי בין שני הציים יהיה לצי הבריטי סיכוי גבוה יותר לנצח, בשל יתרונו המספרי, ולפיכך לא האמינו הגרמנים שיוכלו לשבור את המצור באמצעות קרב ימי. הגרמנים קיוו שהבריטים ינסו לאכוף את ההסגר מקרוב, ואף ינסו לחדור לנמלים ולתקוף בתוכם את הצי הגרמני, כפי שעשו בקרב קופנהגן ב-1801, כאשר הצי הבריטי בפיקודו של הוריישו נלסון חדר לנמל קופנהגן והשמיד בתוכו את הצי הדני. אסטרטגיה כזו יכולה הייתה לשחק לידי הגרמנים, שכן הם קיוו שהבריטים יאבדו אוניות רבות כאשר יתקרבו לחוף הגרמני כתוצאה מפגיעת מוקשים ימיים וטורפדות. בדרך זו, כך קיוו הגרמנים, יישחק היתרון המספרי הבריטי עד לשוויון, שיאפשר התמודדות ימית ישירה.^[2]

הבריטים הבינו את הסכנה והחליטו על אסטרטגיה אחרת. הצי הבריטי רוכז בצפון בריטניה, רובו במעגן סקפה פלו שבאיי אורקני, מצפון לסקוטלנד, אם כי שייטת סיירות המערכה רוכזה בנמל לשון הים של פורת', במזרח סקוטלנד. כך חלש הצי הבריטי על כל היציאות מהים הצפוני צפונה ומנע את יציאת הצי הגרמני אל האוקיינוס האטלנטי דרך הים הצפוני. צי הים הגרמני הגדול מצא עצמו לכוד בבסיסיו, מנוטרל מפעילות.^[1] מכיוון שהבריטים לא התקרבו לחוף הגרמני, היה על הצי הקיסרי הגרמני לנסות דרך אחרת. הכיוון החדש שהלך והתגבש בפיקוד הצי הגרמני היה ייזום פעולות שבהן יבודדו וישמידו יחידות קטנות של הצי הבריטי, כך שלאחר כמה התנגשויות כאלה יוכלו להגיע קרוב יותר לשוויון מול הצי הבריטי.^[3]

פעולה ראשונה מסוג זה הייתה הפשיטה על ירמות', ב-3 בנובמבר 1914. יחידה של צי הים הפתוח, שכללה שלוש סיירות מערכה, סיירת משוריינת אחת וארבע סיירות קלות, הפגיזה את גרייט ירמות' והניחה מוקשים. לבריטים נגרם נזק מועט, אם כי צוללת בריטית אחת טבעה, ממוקש גרמני או בריטי.^[4] למרות שלא השיגה תוצאות משמעותיות הדגימה הפעולה, לדעת הגרמנים, את הפוטנציאל של פשיטות על חופי בריטניה.

ערך מורחב – קרב מפרץ הלגולנד

ב-28 באוגוסט 1914 התחולל הקרב הימי הראשון במלחמה, קרב מפרץ הלגולנד. במהלך הקרב חדרו משחתות וסיירות קלות בריטיות, ובהמשך גם סיירות מערכה בריטיות, למפרץ הלגולנד, סמוך לחוף הגרמני. בקרב שהתפתח הטביעו הבריטים שלוש סיירות קלות ומשחתת של הצי הגרמני, במחיר אבדות קלות מאוד מבחינתם - סיירת קלה אחת שנפגעה. התוצאה החשובה ביותר של הקרב, מבחינת הגרמנים, הייתה ההשפעה על הקייזר. וילהלם השני הורה לצי להימנע מעימותים העלולים להביא לאבדות גדולות, וראש המטה הכללי של הצי הקיסרי הגרמני, אדמירל הוגו פון פול, הודיע למפקד צי הים הפתוח, פרידריך פון אינגנול, שהקייזר דורש שכל פעולה מכריעה תאושר על ידו מראש.^[5] עם זאת, הקייזר לא שלל פעולות של סיירות המערכה.

אדמירל פרנץ פון היפר, מפקד שייטת סיירות המערכה, היה להוט לצאת לפעולה נוספת. ב-8 בנובמבר, חמישה ימים בלבד לאחר הפשיטה על ירמות', הציע היפר פשיטה על נתיבי השיט המסחרי הבריטי בסקאגרק (Skagerrak), מצר הים המפריד בין דנמרק לשוודיה ונורווגיה ומהווה את הכניסה לים הבלטי. היפר סבר שהבריטים העבירו את סיירות המערכה שלהם דרומה בעקבות הפשיטה על ירמות', ופגיעה באוניות סוחר בריטיות בסקאגרק תערער את היערכות הבריטים ותחייב אותם לשלוח למקום תגבורות. היפר הציע לארוב לתגבורות הצפויות על ידי צוללות שיארבו לאוניות הבריטיות.^[6]

מפקד הצי הגרמני הקיסרי, האדמירל פרידריך פון אינגנול, דחה את הצעות של היפר, אך השתכנע שיש צורך חיוני ליזום פעולה. הצי הגרמני כמעט ולא פעל מאז קרב מפרץ הלגולנד והמורל בשורותיו היה בירידה. הוראותיו של הקייזר, שאסרו על יציאת אוניות המערכה לקרב, הותירו פרצה: הקייזר לא אסר על סיירות המערכה לנצל הזדמנויות מתאימות כדי לפגוע באויב. אינגנול הבין שהקייזר אינו רוצה שהדרדנוטים יסתבכו בקרב ימי גדול, אך מוכן לאשר פעולות "פגע וברח" קצרות שיסתיימו בהצלחה. ב-16 בנובמבר 1914 ביקש אינגנול אישור לפשיטה נוספת של היפר, שאושרה על ידי הקייזר ב-19 בנובמבר. ב-21 בנובמבר נשלחה הצוללת הגרמנית U-27 לסיור בחופי סקרבורו והרטליפול. הצוללת גילתה הגנת חוף דלילה, ללא מוקשים בקרבת החוף ותנועת ספנות סדירה ורבה. מכיוון שמטה הצי עמד על כך שכל ארבע סיירות המערכה תשתתפנה בפעולה, נאלץ היפר להמתין עד שסיירת המערכה "פון דר טאן" תשלים טיפול במבדוק יבש, והפעולה נדחתה לאמצע חודש דצמבר.^[7]

על פי התכנית, שייטת סיירות המערכה, מלווה בסיירות קלות ובשתי שייטות של משחתות, תגיע לקרבת החוף הבריטי לפנות בוקר. סיירות המערכה יתפצלו לשתי קבוצות, של שתים ושלוש אוניות, ויפגיזו את הרטליפול וסקרבורו. עיקר כוחו של הצי הגרמני - הדרדנוטים, סיירות משוריינות וקלות ויתרת שייטות המשחתות - יהיו בנקודה המרוחקת 130 מייל ימי (כ-240 ק"מ) ממזרח לסיירות המערכה. מנקודה זו יכול היה הצי הגרמני לשוב לבסיסיו בגרמניה עד אותו ערב, אם כי הייתה מרוחקת למדי מהכוח הפושט. אינגנול לא רצה לסכן את אוניות המערכה, בהתאם להוראתו של הקייזר, ולכן שמר על מרחק רב מהחוף הבריטי. במקביל להפגזת החוף, יניחו אוניות גרמניות מוקשים עד מרחק של 10 ק"מ מהחוף. בנוסף, צוללות גרמניות תארובנה מול בסיסי הצי הבריטי, בפתח ההאמבר ומול הארוויץ' (Harwich).^[8]

גורם נוסף שדרבן את הצי הגרמני לפעולה הייתה תבוסתה של שייטת המזרח הרחוק של הצי בקרב איי פוקלנד, ב-8 בדצמבר 1914. במהלך הקרב הוטבעה כל השייטת הגרמנית, שהייתה בפיקודו של תת-אדמירל הרוזן מקסימיליאן פון שפה, על ידי שייטת של הצי הבריטי, שבמרכזה היו שתי סיירות מערכה. מחד, גרמה התבוסה בקרב לירידה נוספת במורל הגרמני, ואינגנול סבר שפעולה מוצלחת עשויה לרומם את מצב הרוח. מאידך, היה ברור לפיקוד הגרמני ששייטת סיירות המערכה הבריטית נמצאת בהרכב חסר, לאחר ששתי סיירות מערכה נשלחו לדרום האוקיינוס האטלנטי כדי להשתתף בקרב. היה כעת צורך דחוף לנצל את חולשתם הזמנית של הבריטים.^[9]

לאור המידע אותו הביאה הצוללת תוכננה הפשיטה ל-29 בנובמבר. ב-23 בנובמבר התפרסם מאמר בעיתון בלונדון שדן באפשרות של הפגזת ערים בריטיות מהים על ידי הצי הגרמני, והפרסום התפרש על ידי מטה הצי הגרמני כמוכנות של הבריטים לאפשרות כזו וכוננות אפשרית, ולפיכך הוחלט על דחיית הפשיטה. ב-8 בדצמבר שוגרה U-27 שוב לסיור, שעל ממצאיו הייתה אמורה לדווח באלחוט עד 12 בדצמבר. פיקוד הצי החליט שאם הדיווח מן הצוללת יהיה חיובי תצא הפשיטה לפועל, גם אם תנאי מזג האוויר לא יהיו חיוביים.^[8]

ערך מורחב – חדר 40

בארבעת החודשים הראשונים של המלחמה הצליחו הבריטים להשיג את שלושת ספרי הצופן הגרמניים: האחד נלכד על אוניית סוחר גרמנית שנתפסה ב-11 באוגוסט 1914 ליד מלבורן בידי הצי המלכותי האוסטרלי; השני נתפס שבועיים לאחר מכן על ידי הרוסים על הסיירת הקלה "מגדבורג" (Magdeburg) שעלתה על שרטון במפרץ פינלנד ב-26 באוגוסט, והועבר לבריטים; וב-3 בדצמבר הגיע לאדמירליות הבריטית הספר השלישי, שנמשה מקרקעית הים לאחר שהושלך לשם על ידי קברניט משחתת גרמנית שהוטבעה באזור שישה שבועות לפני כן. כך, בתחילת 1915, היה בידי האדמירליות הבריטית המפתח לכל התשדורת המוצפנת הגרמנית. כדי לטפל בכמות החומר הרבה שנקלטה הוקמה מחלקה מיוחדת באדמירליות, שנקראה חדר 40. הגרמנים לא גילו את דבר פריצת הצופן עד תום המלחמה.^[10]

חדר 40 עדיין לא היה מבצעי בתחילת נובמבר, כאשר ביצעו הגרמנים את הפשיטה על ירמות', אך לקראת אמצע דצמבר כבר היו אנשי המודיעין הבריטי מסוגלים לגבש תמונה שלמה למדי על הפעילות הגרמנית. בליל 14 בדצמבר העביר חדר 40 את המידע על תנועה אפשרית של סיירות המערכה הגרמניות, עם סיירות קלות ומשחתות, מערבה. המפענחים הסיקו שייתכן ומדובר בפשיטה נוספת. עם זאת, הבריטים לא פענחו את התמונה השלמה, ולא ידעו שכל צי הים הפתוח יוצא לים. פיקוד הצי הבריטי נערך לפעולה מול שייטת סיירות המערכה הגרמנית בלבד, וניתנו הוראות להיערכות מתאימה. האדמירליות הבריטית הורתה למפקד ה"גרנד פליט", אדמירל ג'ון ג'ליקו, לשלוח את שייטת סיירות המערכה הבריטית ושייטת אוניות מערכה. במקביל, הצטווה קומודור רג'ינלד טירוויט (Tyrwhitt), מפקד שייטת המשחתות בהארוויץ', לצאת אל מול הכח הגרמני, לאתר אותו ולעקוב אחריו.^[11]

ג'ליקו ערער על הוראות האדמירליות, וטען שיש לשמור על אחדות ה"גרנד פליט" ולא לפצל אותו. הוא סבר שפיצול הצי ליחידות קטנות הוא בדיוק מה שהגרמנים רוצים: להשמיד יחידה קטנה של ה"גרנד פליט" וכך להתקרב לשוויון בין הציים. האדמירליות לא קיבלה את עמדתו ואסרה על ה"גרנד פליט" להפליג, אך אישרה לצרף לכוח המתגבש שייטת של סיירות משוריינות.^[12] ג'ליקו, שהאחריות המבצעית הייתה בידיו, לא ידע מהו יעדם של הגרמנים, ולכן קבע נקודת מפגש לכל הכוחות הבריטיים שהייתה להערכתו הנקודה הטובה ביותר ליירוט האוניות הגרמנות בדרכן חזרה. נקודת המפגש הייתה במרחק כ-290 קילומטרים מצפון מערב להליגולנד וכ-160 קילומטרים ממזרח לסקרבורו, ובפועל הייתה מרוחקת כ-50 קילומטרים מנקודת המפגש אותה קבע אינגנול ליחידות הצי הפתוח הגרמני. על פי הוראותיו של ג'ליקו, על כל היחידות הבריטיות להיות בנקודת המפגש ב7:30 בבוקר 16 בדצמבר. התכנון של האדמירליות ושל ג'ליקו היה לארוב לגרמנים בדרכם חזרה, ולא הייתה כוונה למנוע את הפשיטה, למרות הידיעה שבכך נחשפים האזרחים בחוף המזרחי של בריטניה לפגיעה.^[13]

• שייטת סיירות המערכה, בפיקוד קונטר-אדמירל פרנץ פון היפר

• סיירות מערכה: "זיידליץ" (Seydlitz)‏, "דרפלינגר" (Derfflinger)‏, "פון דר טאן" (Von der Tann), ו-"מולטקה" (Moltke);
• סיירת משוריינת: "בליכר" (Blücher);
• סיירות קלות: "שטרסבורג" (Strassburg), "שטרלזונד" (Stralsund), "קולברג" (Kolberg) ו"גראודנץ" (Graudenz)
• 18 משחתות

• צי הים הפתוח, בפיקוד אדמירל פרידריך פון אינגנול
• שייטת אוניות המערכה ה-I, בפיקוד ויצה-אדמירל וילהלם פון לאנס

• 12 אוניות מערכה
• 63 סיירות ומשחתות

צי הים הפתוח לא השתתף בקרב ונסוג לבסיסיו לפני תחילתו (ראו להלן)

כאמור, מטרת הפשיטה הייתה למשוך כוח בריטי קטן, כדי שהצי הגרמני יוכל להשמיד אותו. כדי לגבות את היפר יצא בעקבותיו צי הים הפתוח כולו, בפיקוד, ובו 85 ספינות מלחמה מסוגים שונים, בהן 22 אוניות מערכה וסיירות. צי הים הפתוח נותר ערוך ממזרח לשרטון דוגר, סמוך למדי לחופי גרמניה כדי לא לחרוג מהוראותיו של הקייזר, אך קרוב דיו כדי לתת מענה להיפר אם ייתקל בכוח גדול ממנו.

• שייטת סיירות המערכה, בפיקוד תת-אדמירל (Vice Admiral) דייוויד ביטי

• סיירת מערכה "לאיון" (Lion), "טייגר" (Tiger), "קווין מרי" (Queen Mary) ו"ניו זילנד" (New Zealand)

• שייטת אוניות המערכה השנייה, בפיקוד תת-אדמירל סר ג'ורג' וורנדר

• הדרדנוטים "קינג' ג'ורג' V"‏ (King George V), "אייג'קס" (Ajax), "סנטוריון" (Centurion), "אוריון" (Orion), "מונרך" (Monarch), ו"קונקרור" (Conqueror)

• שייטת הסיירות הקלות הראשונה, בפיקוד קומודור ויליאם גודאינף (Goodenough)

• "נוטינגהאם" (Nottingham), "ברמינגהאם" (Birmingham), "פאלמות'" (Falmouth) ו"סאות'המפטון" (Southampton).

• שייטת הסיירות הרביעית, בפיקוד אדמירל משנה ויליאם פאקנהאם (Pakenham)

• הסיירות המשוריינות "דבונשייר" (Devonshire), "אנטרים" (Antrim), "ארגייל" (Argyll) ו"רוקסבורו" (Roxburgh)

• שייטת הארוויץ', בפיקוד קומודור רג'ינלד טיירוויט (Tyrwhitt)

• הסיירות הקלות "אורורה" (Aurora) ו"אנדאונטד"
• שתי שייטות של משחתות, ובהן 42 אוניות

• שייטת הצוללות, בפיקוד קומודור רוג'ר קיז (Keyes)

• שתי משחתות
• שמונה צוללות

• סוללת תותחי חוף בהרטליפול: שישה תותחים בקוטר 6 אינץ' (150 מ"מ) על חוף הים, שניים נוספים בעמדת היו (Heugh Battery) ואחד נוסף סמוך למגדלור במקום.
• כוח ימי בהרטליפול:

• שתי סיירות קלות, "פטרול" (Patrol) ו"פורוורד" (Forward)
• ארבע משחתות
• צוללת

הכוח הפושט הגרמני עזב את בסיסו בנהר היאדה (Jade) שבסקסוניה התחתית, הנשפך לים הצפוני, ב-15 בדצמבר 1914, ב-3:00 לפנות בוקר. כדי להטעות צופים אפשריים הפליג היפר תחילה לכיוון צפון, עד למרחק של 170 מיל ימי (כ-315 ק"מ) מצפון להלגולנד. בנקודה זו פנה הכח מערבה ונפרש למבנה להגנה מפני צוללות: ספינות הטורפדו נערכו מימין ומשמאל לסיירות המערכה, וכך גם הסיירות הקלות. הסיירת "קולברג", שהייתה עמוסה במוקשים, נותרה עם סיירות המערכה, במרכז. במהלך ההפלגה השתדלו הגרמנים להימנע ממפגש עם מאוניות נייטרליות וספינות דיג, מחשש שעל סיפוניהן נמצאים סוכנים בריטיים העלולים לדווח על תנועת האוניות הגרמניות או שהן עצמן ספינות בריטיות מוסוות, אולם לא היה ניתן להימנע מכך לגמרי. בצהריים החל הכוח הגרמני להיערך לקראת הפשיטה: ספינות הטורפדו והסיירות נפרסו ככוח חלוץ לפני סיירות המערכה, ובאגפיהן. במקביל החליפו "בליכר" ו"דרפלינגר" את מיקומן, לקראת תחילת משימת ההפגזה.^[8][14]

בסביבות השעה 18:00 החל מזג האוויר להשתנות. הרוח התגברה והחלה סערה. בהמשך הלילה גבהו הגלים, לקראת בוקר היה ברור שהמשחתות והסיירות הקלות לא תוכלנה עוד לעמוד במזג האוויר הקשה ולא תוכלנה לבצע את משימתן. בבוקר 16 בדצמבר, בשעה 6:35, הורה היפר למשחתות ולשלוש מהסיירות הקלות לחזור לבסיסן. הסיירת הקלה "קולברג", שעליה היו מוקשים שהייתה אמורה להניח בסביבת החוף הבריטי, נותרה כחלק מהכוח הפושט. היפר לא חשש לשלוח את האוניות הקלות חזרה ללא ליווי של סיירות מערכה, שכן בטח בצי הים הפתוח שאמור להיות במרחק כ-130 ק"מ ממזרח לו, שיגן עליהן.^[15][8]

בלילה הבא איבדה אחת המשחתות שנלוו לכוח את דרכה, וביקשה באלחוט הנחיות. כדי למנוע סכנת גילוי התבקשה המשחתת לשמור על דממת אלחוט. לבסוף, כיוון שלא הצליחה לחבור, עשתה המשחתת את דרכה חזרה, אלא שבעודה חוזרת, הבחינה בארבע משחתות בריטיות. המשחתת הגרמנית שייטה למשך מספר דקות במקביל לאוניות הבריטיות, והצליח להטעות אותן כאילו היא חלק מהן. לאחר שהפליגה כך במשך כעשרים דקות הצליחה האונייה הגרמנית לחמוק, ודיווחה על המפגש עם אוניות האויב להיפר. היפר הופתע לשמוע על אוניות בריטיות המשייטות בעורפו, אך היה בטוח שצי הים הגדול ישמיד אותן עם שחר.^[16] בנוסף, אדמירל היפר נתן דעתו לכך שתעבורת האלחוט הבריטית גדולה מן הרגיל, ומכאן, שייתכן שהבריטים יודעים דבר מה על העומד להתרחש, אולי דרך דיווחים של ספינות דיג שבהן נתקלו בדרכם. מזג האוויר החמיר, וכיוון שכך, בשלב זה הכוח שהמשיך בדרכו התפצל: "דרפלינגר", "פון דר טאן" ו"קולברג" עשו דרכן לכיוון סקרבורו. "זיידליץ", "בליכר" ו"מולטקה" עשו דרכן אל הרטליפול.

ב-8:14 החלה "קולברג" להניח רצועה של מוקשים ברוחב של כ-16 ק"מ בכברת הים שממזרח לפלמבורו הד (Flamborough Head) שמדרום לסקרבורו, וסיימה את מלאכתה 27 דקות אחר כך, עד אז הונחו 100 מוקשים ימיים כמתוכנן. "קולברג" ביצעה מלאכתה בעת ששתי הספינות האחרות הפגיזו את סקרבורו, ובזאת החלו מעט לפני 8:00. הפגזים, 776 במספר, פגעו בטירת סקרבורו (Scarborough Castle), בשלוש כנסיות, במלון "גראנד הוטל" (Grand Hotel) ובאתרים נוספים. 19 איש נהרגו. כן ניזוקו ארבע ספינות דיג. מעט אחרי 9:00 הפסיקו שתי הספינות את הפגזת סקרבורו ופנו להפגיז את וויטבי הסמוכה במשך כעשר דקות. אם כי הפגזים, 188 במספר, כוונו לתחנת משמר החופים שבמקום, חלק מן הפגזים פגעו במנזר וויטבי (Whitby Abbey) ואחרים במקומות שונים ביישוב.

המטרות המשמעותיות ביותר, כמו מפעלי תעשייה ורציפים, היו בהרטליפול, שחיל המצב שלה קיבל התרעה לפני עלות השחר. התראה קונקרטית יותר, אודות ספינות אויב מתקרבות, התקבלה ב-7:46. בשל מזג האוויר הגרוע, וגם בשל השפל, יצאו לפטרול מנמל הרטליפול רק ארבע משחתות, ואלה לא קיבלו כל התרעה שהיא. ב-7:45, כשמונה ק"מ צפונה-מזרחה לנמל, אחת המשחתות, "דון" (Doon), הבחינה בכלי השיט הגרמניים המתקרבים, שהחלו לירות לכיוונן, ובעוד שלוש המשחתות האחרות נסוגו, המשחתת הגיעה לטווח ירי של כ-5,000 יארד (מעט יותר מארבעה וחצי ק"מ), שיגרה טורפדו שהחטיא, ונסוגה אף היא. שלוש מהמשחתות נפגעו מרסיסים, ו"דון" סבלה גם שלושה הרוגים ושישה פצועים.

ב-8:10 החלו "זיידליץ", "בליכר" ו"מולטקה" בהפגזת הרטליפול. הטווח היה קרוב עד כדי כך שחלק מן הפגזים לא התפוצצו כיוון שהמרעום לא הספיק לפעול, וחלק מן הפגזים המשיכו הלאה מן המטרה, במקום לנחות עליה, בשל מסלול תעופה אופקי מדי. סוללות המגן הגיבו תחילה בבלבול ובאיחור, ובהמשך הופרעו קשות בשל העשן והאבק שנוצרו בעת ההפגזה, כמו גם בשל הטלטולים שגרמו פגזי הגרמנים. בנוסף, כיוון שקווי הטלפון נותקו כבר בתחילת ההפגזה, פעלה כל סוללה עצמאית. כן נוכחו תותחני החוף לדעת שפגזיהם אינם חודרים את השריון העוטה את ספינות הפשיטה, ובמקום זאת ניסו לפגוע בחלקים מוגנים פחות, כמו התרנים. אישן של סוללות החוף השתפרה בהדרגה, עד כדי כך שנוצר הרושם ש"בליכר", אשר ספגה מספר פגיעות, ניסתה למצוא מחסה כך שהמגדלור יסתיר אותה מן התותחים. "זיידליץ" ספגה שלוש פגיעות, שגרמו לפצוע קל אחד, וגם "מולטקה" נפגעה בחלקה הקדמי מאש תותחי החוף. הסיירת הקלה "פטרול", שכאמור נשארה בנמל, ניסתה לצאת ממנו, אלא שספגה שתי פגיעות, שגרמו לארבעה הרוגים ולארבעה פצועים, ופנתה לחוף. הצוללת, שנלוותה אליה, ואשר שלוש ספינות אויב גדולות, נייחות יחסית, היו לכאורה מטרה אידיאלית עבורה, נאלצה לצלול כשהחלו פגזי הגרמנים לנחות בקרבתה, ועד שיצאה מן הנמל, ספינות האויב עזבו. לסיירת הקלה השנייה, "פורוורד", לא היה בזמן הפשיטה לחץ קיטור בדודים ולכן לא יכלה תחילה לנוע, והיא יצאה מן הנמל במאוחר. ב-8:50 הספינות הפושטות עזבו. כתוצאה מהפשיטה על הרטליפול, בה נורו 1,150 פגזים, נהרגו 86 אזרחים ושבעה חיילים, נפצעו 424 אזרחים ו-14 חיילים. נגרם נזק משמעותי לרכוש: שבע כנסיות, כ-300 בתים, מפעלי פלדה, וכן מערכות הרכבות והגז שבמקום. בנמל ניזוקו שתי אוניות סוחר, ושתי ספינות דיג טבעו. כן נרשמה מנוסה של תושבים מן העיר. הצי הגרמני סבל תשעה הרוגים ו-12 פצועים. רובם אנשי צוות של "בליכר".

הכוח שבפיקוד וורנדר עזב את סקפה פלו ב-15 בדצמבר ב-5:30. חצי שעה לאחר מכן עזב גם הכוח שבפיקודו של ביטי את קרומרטי (Cromarty)(אנ'), בדרום מזרח סקוטלנד. אותה סערה שפגעה בכינוס הכוח הגרמני פגעה גם בבריטים. מספר ספינות נאלצו לחזור, חלקן ניזוקו ומספר מלחים נסחפו לים. הכוחות נפגשו ב-11:00 במוראי פרת (Moray Firth)(אנ'), כ-30 קילומטרים ממזרח לקומרטי. שם התאחדו שני הכוחות תחת פיקודו של וורנדר, שהיה הקצין הבכיר יותר, ועשו דרכם, כמתוכנן, לכיוון שרטון דוגר.

ב-16 בדצמבר ב-5:15 (4:15 שעון בריטניה, לפיו יצוין הזמן מכאן ואילך. בשל התאריך, בשעה זו עדיין שררה חשכה) הבחינה משחתת בריטית בספינה גרמנית מן הכוח שנערך שם כגיבוי לכוח הפושט. משחתות בריטיות נוספות הצטרפו והחלו חילופי אש. בחילופי אש אלה נפגעה המשחתת הבריטית "לינקס" (Lynx) במדחף, ללא אבדות בנפש. משחתת נוספת, "אמבאסקייד" (Ambuscade), נאלצה לעזוב את זירת ההתכתשות בשל פגיעה וחדירת מים כתוצאה. גם כאן לא היו אבדות בנפש. משחתת שלישית, "הרדי" (Hardy), נפגעה קשות מירי של הסיירת "המבורג", ולמרות שאחזה בה אש, הצליחה לשגר טורפדו. לצוות המשחתת נגרמו שני הרוגים, ובנוסף נפצעו קצין ועוד 14 אנשי צוות. "המבורג" נפגעה אף היא משני פגזים וסבלה מספר אבדות. למרות שתוצאות ההתכתשות עד כה היו טובות למדי עבור הגרמנים, חזקו עליהם הוראות הקייזר שלא לסכן את ציים, וכיוון שחששו שהמשחתות הן חלק מכוח בריטי גדול יותר, הם הפנו עורף, וסבו לכיוון מימי גרמניה. בכך הגרמנים נמנעו מהתנגשות עם כוח בריטי רב עוצמה, אלא שעוצמת הכוח שהגרמנים הקצו למקרה של רדיפה בריטית, עלתה על זו שהבריטים העמידו באותה התכתשות: 22 ספינות מערכה וסיירות גרמניות, לעומת עשר בריטיות. כך, ייתכן שהגרמנים החמיצו במקרה זה הזדמנות להכות בצי הבריטי, ובכך אולי לאזן במשהו את עוצמתם הכוללת של הציים הגרמני והבריטי. בנושא החמצת ההזדמנות, הדעות חלוקות בין המומחים ללוחמה ימית, שכן הספינות הבריטיות היו מהירות יותר, ובעת צרה, היו יכולות לנתק מגע בקלות יחסית.

ב-6:50 הבחינה המשחתת הבריטית "שארק" ("כריש", Shark) בסיירת הגרמנית "רון" (Roon) מלווה במשחתות. דיווחה לא הגיע לאדמירל ביטי. כשניסתה המשחתת להתקרב כדי לשגר טורפדות, גילתה ש"רון" מלווה בעוד שתי סיירות. "שארק" פנתה לאחור, בעוד הגרמנים החלו במרדף קצר, והיא נסוגה בהצלחה. וורנדר, שקיבל דיווח מ"שארק" ב-7:25, פנה לעבר מיקומה, כפי שהיה ידוע לו בעת הדיווח, וכן ניסה ליצור קשר עם ביטי, כדי שיפעל אף הוא בהתאם. הקשר עם ביטי נוצר באיחור, ב-7:55, ו"ניו זילנד" פנתה לכיוון הגרמנים, ובעקבותיה שלוש סיירות קלות, כאשר המרחק בין הספינות כשני מייל (3.2 ק"מ), וזאת כדי להגדיל את ההסתברות לגילוי הספינות הגרמניות. יתר הספינות פנו אף הן לכיוון הצי הגרמני. ב-8:42 התקבל אצל הכוח הבריטי דיווח על הפשיטה בחופי מזרח אנגליה. המרדף אחרי "רון" ומלוותיה הופסק, והספינות הבריטיות פנו צפונה, לכיוון הכוח הפושט.

ב-9:30 חזרו וחברו שני חלקי הכוח הפושט, והחלו לעשות דרכם חזרה למימי גרמניה במלוא המהירות. את דרכם הם עשו בתוך מעברים בשדה מוקשים בריטי. באותו מועד היו המשחתות הגרמניות, שכזכור שוחררו מהמשימה בשל מזג האוויר הרע ומאז עשו דרכן באיטיות, כ-80 ק"מ מלפנים. אותן משחתות גילו שהכוח הבריטי עושה דרכו מאזור שרטון דוגר לכיוון חופי בריטניה. בינתיים נערכו יתר הכוחות הבריטיים, אשר נותרו בסקפה פלו, וחשו אף הם ליירט את הכוח הגרמני. טירוויט, אשר קיבל הוראה להצטרף למרדף אחר הגרמנים עם כוח המשחתות שבפיקודו, שלח במקומן את הסיירות הקלות, בשל מזג האוויר הרע. כוח הצוללות, שכלל גם שתי משחתות, אשר בפיקודו של קיז, נשלח למפרץ הלגולנד, כדי ליירט ספינות גרמניות החוזרות לנמליהן.

כשהסתיימה הפשיטה הגרמנית, הכוחות שבפיקוד ביטי והכוחות שבפיקוד וורנדר עשו דרכם בנפרד, על מנת להגדיל את ההסתברות של התקלות בגרמנים, ואף הם עשו דרכם במעברים בשדה המוקשים הבריטי. ב-11:25 הבחינה "סאות'המפטון", מן הכוח שבפיקוד גודאינף, בספינות גרמניות, ולאחר מכן דיווחה על היתקלות בסיירת גרמנית (ככל הנראה "שטרלזונד"), המלווה בכמה משחתות. בין הצדדים נערכו חילופי אש למשך כעשרים דקות, ללא נזקים של ממש. "ברמינגהאם" חשה לעזרתה, וגודינף, שראה בינתיים שמולו עומדות שתי סיירות גרמניות: "גראודנץ" ו"שטרסבורג", לא הצליח לדווח על כך. כיוון שגודינף לא דיווח על גודלו האמיתי של הכוח הגרמני, הורה ביטי לאחת משתי הסיירות הנוספות של גודינף להימנע מלהצטרף ל"ברמינגהאם" ול"סאות'המפטון". אלא שאירעו טעויות בהעברת המסרים, וכתוצאה, כל ארבע הסיירות הבריטיות נמנעו מלרדוף אחר הגרמנים, שבהמשך נעלמו. עם זאת, הכוח הגרמני עשה דרכו לכיוון הכוח שבפיקוד וורנדר. ב-12:15 הספינות הגרמניות והבריטיות הבחינו אלה באלה לזמן קצר, אם כי בתנאי ראות גרועים, ואז אבד בערפל קשר העין. לשמע הידיעות שהכוח הגרמני נתגלה שוב, חש ביטי למקום, והציב את ספינותיו על נתיב ההתחמקות המשוער של הגרמנים, אלא שאלה הצליחו לחמוק. ניסיון אחרון לפגוע בכוח החיפוי של הגרמנים ערכו הצוללות בפיקוד קיז. אחד הצוללות ירתה טורפדו לעבר אוניית המערכה "פוזן" (Posen), והחטיאה. הודעה דומה למשחתות שבפיקוד קיז התעכבה, עד שהיה מאוחר מדי. הבריטים ערכו סיורים באזור עוד יום אחד, 17 בדצמבר, בתקווה שבכל זאת יצליחו ללכוד את הגרמנים, שבאותו מועד כבר חזרו לבסיסם.

הפשיטה עוררה ביקורת בבריטניה, אשר הופנתה כלפי הצי, על כך שפשיטה כזו התרחשה בכלל. ואכן, כלקח מבצעי עקר הצי הבריטי מסקפה פלו לרוסיית' (Rosyth), בחופה המזרחי של סקוטלנד, על מנת להיות קרוב יותר לחופה המזרחי של אנגליה. בנוסף, הפשיטה גרמה לזעם, על רקע מוסרי, כלפי הגרמנים, על שנפגעו בעיקר אזרחים ומטרות אזרחיות. הבריטים ניצלו זאת לצורכי תעמולה, למשל לצורכי גיוס, שבשלביה הראשונים של המלחמה היה התנדבותי. כך, "זכור את סקרבורו" (Remember Scarborough) הייתה כותרתה של כרזת גיוס שהופצה ברחבי בריטניה. בעיות הקשר, שמנעו במידה רבה מן הצי הבריטי לממש את כוחו, חזרו ונשנו גם בהמשך המלחמה, כאשר הדוגמה הבולטת לכך היה קרב יוטלנד.

בימים שלאחר הנחת המוקשים על ידי "קולברג", אירעו מספר מקרים בהם נפגעו ספינות מסחריות בריטיות כתוצאה מאותה פעולת מיקוש. הבריטים, שלא ידעו במדויק את היקף ומיקום שדה המוקשים, החלו בפעילות שליית מוקשים באותה רצועת ים. ב-19 בדצמבר נשלחו שלוש ספינות תותחים, ששימשו גם כשולות מוקשים, לקבוע את היקף שדה המוקשים. אלה מצאו רק שני מוקשים ימיים. מספר ספינות דיג, שהוסבו לשליית מוקשים, סרקו אף הן את האזור, ושלו, או פוצצו, מוקשים נוספים. שליית המוקשים גבתה באותו יום מחיר מן הבריטים: ספינה אחת טבעה, כאשר איש צוות אחד נהרג, ושתי ספינות נוספות ניזוקו באופן רציני.

יום למחרת נמשכו פעולות שליית המוקשים, ושוב עלו אלה באבדות: ספינה אחת טבעה, ושישה מאנשי צוותה נהרגו, ועוד אחת ניזוקה באופן רציני. עוד ספינה, שנשכרה על ידי הצי הבריטי והוסבה לשליית מוקשים, טבעה מהתפוצצות מוקש ב-25 בדצמבר. הספינה טבעה תוך מספר שניות. שישה אנשי צוות נהרגו בהתפוצצות, ושבעת אנשי הצוות האחרים שרדו על רפסודת הצלה במים הקפואים, עד שנמשו. ב-6 בינואר 1915 טבעה עוד ספינה שהצי שכר לצורך שליית מוקשים. שני אנשי צוות נהרגו והאחרים נמשו על ידי ספינות אחרות.

• "Battles: Raid on Scarborough, Hartlepool and Whitby, 1914". FirstWorldWar.net. נבדק ב-18 באוגוסט 2006. {{cite web}}: (עזרה)
• "Royal Navy". Spartacus Educational. אורכב מ-המקור ב-1999-10-07. נבדק ב-18 באוגוסט 2006. {{cite web}}: (עזרה)
• Marder, Arthur (1961–1970). From the Dreadnought to Scapa Flow (5 Vols). London: Oxford University Press.

• תרגום לאנגלית של ההיסטוריה הרשמית של הצי הגרמני: The Thrust of the German High Sea Fleet Against Hartlepool, Whitby and Scarborough on 15th and 16th December, 1914
• ההתקפה על סקרבורו וויטבי בכתבה של ה-BBC:‏ The bombardment of Scarborough 1914