הרולד לויד ניצב לצד צ'ארלי צ'פלין ובאסטר קיטון כאחד מיוצרי סרטי הקומדיה הפופולריים והמשפיעים ביותר של עידן הסרט האילם. בין השנים 1914–1947 יצר לויד קרוב ל-200 סרטי קומדיה, הן אילמים והן מדברים. הוא ידוע בדמות ה"משקפופר" שגילם, התר אחר הצלחה כספית ורומנטית ואף זוכה בה.
סרטיו כוללים לעיתים תכופות מפגנים פיזיים נועזים, שבהם הותיר את חותמו עד לימינו אלה. בסרט "Safety Last!" (1923), תמונת הסצנה שבה לויד נתלה במחוג השעון, ממרומי מגדל מעל רחוב סואן, היא אחת התמונות הידועות ביותר בתולדות הראינוע בפרט ובתולדות הסרטים בכלל. לויד ביצע רבים מהפעלולים המסוכנים שבסרטיו לבדו, ואף פצע עצמו במהלך צילומי "Haunted Spooks" משנת 1920, בהם איבד בתאונה את אגודלו בידו הימנית (הפציעה הוסוותה בסרט בעזרת כפפה מיוחדת).
על אף שסרטיו של לויד לא השתוו בהצלחתם המסחרית לאלה של צ'פלין, הוא הפיץ תריסר סרטים ארוכים בשנות העשרים, בעוד שצ'פלין הפיץ שלושה בלבד, וסרטיו של לויד גרפו במצטבר סכום גבוה יותר (15.7 מיליון דולר ללויד לעומת 10.5 מיליון דולר לצ'פלין).
ביוגרפיה
נעוריו וכניסתו לעולם הסרטים
לויד נולד בבורצ'ארד שבנברסקה לג'יימס דארסי לויד ואליזבט פרייזר, אבי סבו מצד אביו היה מווילס. הוא עבר למערב עם משפחתו, לאחר שהיוזמות העסקיות של אביו נכשלו פעמים רבות.
הוא הופיע בתיאטרון משחר נעוריו והחל לשחק בקומדיות זמן קצר לאחר מעברו ב-1912 לסן דייגו שבקליפורניה. לויד החל לעבוד בחברת הסרטים של תומאס אדיסון ולבסוף יצר שותפות עם עמיתו השחקן והבמאי האל רואץ', שהקים אולפן משלו ב-1913. לויד שעמל קשות לפלס דרכו בסולם ההצלחה, נעשה המוצלח מבין השחקנים הקומיים של רואוץ בין השנים 1915–1919.
הוא שכר את בב דניאלס כשחקנית משנה ב-1914; השניים ניהלו רומן, ונודעו כ"הנער" ו"הנערה". ב-1919 היא עזבה את לויד בגלל שאיפות דרמטיות גדולות יותר. ב-1919, לויד החליף את דניאלס במילדרד דייוויס, וככל שהוא צפה בה יותר, כך היה נלהב יותר להשיגה. תגובתו הראשונה של לויד בראותו אותה הייתה "היא נראית כמו בובה צרפתית גדולה!".
דמותו המוקדמת של לויד בסרטים, שכונתה "לוקס הבודד", הייתה לפי הודאתו שלו חיקוי מטורף של צ'פלין כפי שהיה ב-1918. לויד ורואץ' פיתחו את דמות "המשקפופר" (שתמיד נקרא "הרולד" בסרטים), דמות קומית בוגרת יותר שלו עם פוטנציאל גדול יותר לסימפתיה, ובעלת עומק רגשי. הוא התחיל בכך ב-1921 והם שינו את הקומדיות מקצרות לארוכות. אלה כללו את הסרט שזכה לשבחים Grandma's Boy מ-1922, אשר (יחד עם הסרט "הנער" של צ'פלין) היה חלוץ בפיתוח דמויות מורכבות וסרטי קומדיה; הסרט "Safety Last!" הסנסציוני מ-1923, שבזכותו דרך כוכבו של לויד, והסרט Why Worry מ-1923.
לויד ורואץ' נפרדו ב-1924, כשלויד החל להפיק עצמאית את הסרטים שלו. הללו כללו את הסרטים הארוכים הבוגרים הטובים ביותר שלו - "ביישן מנערות" (1924), The Freshman מ-1925, The Kid Brother מ-1927, וספידי מ-1928.
Welcome Danger מ-1929 היה במקור סרט אילם, אך בשלב מאוחר בהפקה, החליט לויד ליצור אותו מחדש, עם דיאלוג. כל הסרטים הללו היו מוצלחים ביותר ורווחיים. הם היו גם רבי השפעה וזכו למעריצים רבים בקרבם של קהלים מודרניים, עדות למיומנות ולמקוריות עשיית הסרטים של לויד ולכישרונות של שותפיו לדרך. כמו הקומיקאים האילמים הגדולים, היה לויד הכוח היצירתי המניע העומד מאחורי סרטיו, במיוחד הסרטים ארוכי היריעה. הצלחה זו הפכה אותו לאחד האנשים העשירים ורבי ההשפעה ביותר בראשית ימיה של הוליווד.
"סרטים מדברים" ומעבר מוצלח למחצה
ב-1924 הקים הרולד לויד חברת הפקת סרטים עצמאית משלו: "תאגיד הסרטים הרולד לויד", כשסרטיו הופצו על ידי פאט ומאוחר יותר על ידי סרטי פרמאונט ופוקס המאה העשרים. לויד היה חבר מייסד של האקדמיה לאומנות ומדעי הסרטים. לויד עשה את המעבר לקולנוע מדבר ב-1929 עם סרטו Welcome Danger (הגרסה המקורית האילמת של הסרט, שלא הופצה בתחילה, הוקרנה בערים שונות בהקרנה מחדש ב-2005 של סרטיו של לויד). הסרט הופץ שבועות מספר לפני התחלת השפל הגדול, והיה הצלחה כספית אדירה, עם צופים הלהוטים להאזין לקולו של לויד בסרט. קצב הפצת סרטיו של לויד, שעמד על סרט אחד או שניים מדי שנה בשנות העשרים, הואט לכדי סרט אחד כל שנתיים עד 1938.
הסרטים שהופצו במהלך תקופה זו היו: Feet First בעל סצנריו דומה ל-"Safety Last!" שבו נצמד לויד לגורד שחקים בשיאו של הסרט; Movie Crazy מ-1932 עם קונסטנצה קאמינגס; The Cats Paw משנת 1934 שהיה קומדיה פוליטית שחורה ועצובה; ו-The Milky Way מ-1936, שהיה ניסיונו היחידי של לויד בקומדיה משוגעת, בשלב זה אופנתית ביותר.
הסרטים שהופצו בשלב זה הופקו באופן פרטי על ידי החברה של לויד. לרוע המזל, הדמות השאפתנית שגילם לא הצליחה לגעת כעת בנפשו של הקהל, על רקע השפל הכלכלי הגדול של שנות השלושים. ככל שהתארכה היעדרותו של לויד מהמסכים, ירדה הפופולריות שלו, כמו גם רווחי חברת ההפקה שלו. סרטו האחרון בעשור, Professor Beware, הופק על ידי הצוות של פרמאונט, כאשר לויד שימש רק כשחקן ואחד המממנים של ההפקה.
ב-23 במרץ1937, מכר לויד את השטח עליו עמד האולפן שלו, "חברת הסרטים הנעים של הרולד לויד" ל"כנסיית ישו הנוצרי של יום אחרון הקדושים". באתר ממוקם כיום מקדש לוס אנג'לס (אנ') - המקדש המורמוני השני בגודלו בעולם.
לויד הפיק מעט קומדיות לסרטי RKO בתחילת שנות הארבעים, אולם פרט לכך הוא פרש מהמסך עד 1947. באותה שנה חזר להופעת אורח ב-The Sin of Harold Diddlebock - סרט מחווה לקריירה של לויד שביים פרסטון סטרג'ס ומומן בידי הווארד יוז, אך גורלו לא שפר עליו. הרעיון היה להראות מה קרה לדמותו האופטימית של הרולד מ-The Freshman בהמשך חייו, כשהגיע השפל הגדול. Diddlebock נפתח עם צילומים מ-The Freshman, ולויד היה צעיר דיו למראה כך שיכול היה לגלם גם את הסצינות המאוחרות יותר. ללויד ולסטרג'ס היו חילוקי דעות והם התקוטטו לעיתים קרובות במהלך הצילומים. הסרט המוגמר הופץ למשך זמן קצר ב-1947, ואז הורד מהמסכים על ידי המפיק יוז. יוז חתך את הסרט והוציאו במהדורה מחודשת ב-1950, תחת השם Mad Wednesday. היה זה סוף עצוב לקריירת משחק מזהירה.
חיים אישיים
לויד נשא לאישה את השחקנית הראשית שלו מילדרד דייוויס ב-10 בפברואר1923. ביחד היו להם שני ילדים: גלוריה לויד (2012-1923) והרולד לויד הבן (1931–1971). הם אף אימצו את פגי (1924–1986) ב-1930. לויד לא עודד את דייוויס להמשיך בקריירת המשחק שלה. מאוחר יותר הוא התרכך, אולם בינתיים, איבדה הקריירה שלה את המומנטום. דייוויס נפטרה ב-1969, שנתיים לפני מותו של לויד.
ביתו של לויד, "גרינקאר", בבוורלי הילס, נבנה בין השנים 1926–1929, ובו 44 חדרים, 26 חדרי אמבטיה, 12 מזרקות, 12 גנים ותשעה מסלולי גולף. משפחת לויד איבדה את אחזקתה באחוזה ב-1975, לאחר ניסיון כושל להחזיקה כמוזיאון פרטי.
הקרקעות חולקו לבסוף מחדש, אולם הבית עיקרי נותר על כנו ומשתמשים בו לעיתים קרובות כאתר סרטים, למשל בסרט One. הוא רשום בארכיב הלאומי של מקומות היסטוריים.
רדיו ופרישה
באוקטובר 1944 הופיע הרולד לויד כבמאי וכמארח של The Old Gold, סדרת אנתולוגיה, כשפטרסון סטרג'ס סירב להצעה עבור התפקיד, אולם הציע את לויד במקומו. המופע, שהיה עיבוד של קומדיות סרטים מוצלחות שיצאו באותו זמן לפורמט רדיופוני בן חצי שעה, הושק עם גרסה של Palm Beach Story, עם קלודט קולבר ורוברט יאנג.
יש הסבורים שה-The Gold Comedy Theater הוא גרסה קלה יותר של Lux Radio Theater והוא הציג כמה מהדמויות הידועות ביותר בעולם הקולנוע והטלווזייה באותו זמן, ובהם פרדי אלן, ג'ון אליסון, לוסיל בול, ראלף בלאמי, לינדר דארנל, סוזן הייווארד, הרברט מרשל, דיק פאוול, אדוארד ג. רובינסון, ג'ין ויימאן ואלן יאנג. אולם העובדה שהפורמט בן חצי השעה של המופע גרם לכך שלעיתים התוכן המקורי קוצץ יותר מדי, ושלויד נשמע מעט חולה במשך רוב העונה (אף על פי שהוא אימן את עצמו לדבר ברדיו טרם הופעת הבכורה של המופע, ונשמע רגוע מעט יותר כשהתקרב סיום הרצתה של הסדרה), ככל הנראה פגמה בהצלחת הסדרה.
שידורי "תיאטרון קומדיית הזהב הישן" הסתיימו ביוני 1945, עם עיבוד של "טום דיק והארי" שהציגו ביוני אליסון ורג'ינלד גרדינר, ולא חודשו בעונה הבאה. שנים רבות לאחר מכן, דיסק ובו 29 מהמופעים של לויד התגלה בביתו.
לויד נותר מעורב במספר עניינים אחרים, בכללם עבודות צדקה ותרומה לקהילה. הוא קיבל השראה מהתגברות על פציעותיו וכוויותיו (בעקבות שריפה שפרצה באחוזתו ב-1943), היה פעיל מאוד בבית חולים לילדים נכים ולבסוף העפיל למשרה הרמה ביותר בארגון זה - Imperial Paretante.
לויד למד את אומנות הצבעים והמיקרוסקופיה ועסק בצילום. בכלל זה צילום 3D וניסויים בסרטי צבע. כמה ממבחני הטכניקולור המוקדמים בני שני הצבעים צולמו בביתו שבבוורלי הילס. הוא נודע בתצלומי העירום שלו, בהם כיכבו דוגמניות כמו בטי פייג' וסטריפר דיקסי אבאנס, עבור מספר כתבי עת לגברים. הוא צילם תמונות של מרילין מונרו כשבילתה בבריכה שלו בבגד ים, שפורסמו לאחר מותה. ב-2004 הפיקה נכדתו סוזן ספר עם מבחר מתצלומיו בשם "הוליווד של הרולד לויד ב-3D". לויד אף העניק עידוד ותמיכה למספר שחקנים צעירים, בכללם ג'ק למון, דבי ריינולדס ורוברט וגנר.
עניין מחודש בפועלו
לויד שמר על שליטה בזכויות היוצרים של סרטיו ושחרר אותם מחדש רק לעיתים נדירות, לאחר פרישתו. כתוצאה מכך, נפגעו המוניטין וההכרה הציבורית שלו בהשוואה לאלה של צ'פלין וקיטון, שיצירותיהם הופצו באופן נרחב יותר לקהל.
דמותו הקולנועית של לויד הייתה נטועה כה עמוק בשנות העשרים, עד שהניסיונות להקים אותה לתחייה בשנות הארבעים והחמישים לא נתקבלו בברכה, שכן הצופים בני התקופה ראו את שנות העשרים (ובמיוחד הסרטים האילמים) כמיושנים. בראשית שנות השישים הפיק לויד שני אוספי סרטים שהציגו סצינות מהקומדיות הישנות שלו - Harold Lloyd's World of Comedy מ-1962 וכן The Funny Side of Life מ-1963.
הסרטים הללו נתקבלו באופן חיובי, עוררו עניין מחודש בלויד, ואף סייעו לזכות שוב בהכרה בקרב היסטוריונים של סרטים. במהלך שנותיו המאוחרות יותר הוא הקרין את סרטיו בפני קהלים באירועי צדקה וחינוך מיוחדים, וזכה לתשואות רבות.
לאחר מותו שווקו רוב סרטיו האילמים על ידי סרטי טיים לייף והוקרנו לעיתים קרובות בטלוויזיה, אולם הם הוצגו בפורמט עלוב, עם קריינות שהפריעה לעלילה ופסקול מוזיקלי לא מלודי. ב-1990 יצרו ברונלאו וגיל סרט תיעודי על לויד שעורר עניין מחודש בעבודתו בראשית שנות התשעים. בעזרת מאמציהם של קווין ברונלאו ודייוויד גיל ובתמיכה של נכדתו סוזן לויד רוס, שוחררו מחדש כמה מסרטיו הארוכים של לויד, בגרסת הוידאו (עם עיבודים תזמורתיים חדשים בביצועו של קרל דייוויס).
לאחרונה שוחזרו במלואם יתר סרטיו האילמים ארוכי היריעה של לויד, כמו גם רבים מסרטיו הקצרים, זאת עם עיבוד תזמורתי חדש בביצוע של רוברט ישראל. כיום הם מוקרנים לעיתים קרובות בערוץ סרטי הקלאסיקה של טרנר (TCA) בכבלים. אוסף ה-DVD הגרסאות המשוחזרות של רוב סרטיו ארוכים (והקצרים החשובים יותר שלו) שוחררו להפצה על ידי ניו ליין סינמה, בשותפות חברת הנאמנות הרולד לויד בנובמבר 2005, ביד עם ההקרנה הקולנועית המוגבלת שלו בניו יורק ובערים אחרות בארצות הברית, קנדה ואירופה.
פרס האוסקר
ב-1952 קיבל לויד פרס אוסקר לשם כבוד בשל היותו "קומיקאי אמן ואזרח טוב". חלקו השני של המשפט הוא עקיצה לצ'פלין, שבתקופה זו נפל קורבן למקארתיזם, כאשר ויזת הכניסה שלו לארצות הברית בוטלה. ללא קשר להיבט הפוליטי, לויד קיבל את הפרס ברוח טובה.
מותו
ב-8 במרץ 1971, בגיל 77, נפטר לויד מסרטן הערמונית כאשר שהה בבוורלי הילס, קליפורניה. גופתו נטמנה באולם תת-קרקעי במאוזליאום הענק בבית הקברות פארק הזיכרון פורסט לואון, בגלנדייל שבקליפורניה.
"הגאון השלישי"
לויד עמד במרכזה של סדרת טלוויזיה תיעודית שהופקה ב-1989, "הרולד לויד: הגאון השלישי", מאת היוצרים קווין ברונלאו ודייוויד גיל. בהמשך הגיעו סדרות תיעודיות דומות, על ענקי הסרטים האילמים הנוספים - צ'ארלי צ'פלין ובאסטר קיטון. גם סדרות אלה זכו להכרה ביקורתית. הודות לסוזן לויד, נכדתו של לויד שהייתה מופקדת על קניינו הרוחני, נהנו המפיקים מגישה מלאה לסרטיו של לויד ולארכיב הפרטי שלו.
שיא התוכנית היה ריאיון עם חברו ושותפו של לויד, האל רואץ', אז בן 98. עמיתיו ושותפיו האחרים של לויד, חבריו ובני משפחתו, השתתפו אף הם בסרט.
הסרט בן השעתיים חשף את השיטות שעמדו מאחורי פעלוליו המפורסמים בגובה רב. על אלה הוא דן לעיתים רחוקות בפרהסיה במהלך חייו. הם בוימו על גבי חזית תמוכה שנבנתה מעל הכניסה למנהרת היל סטריט, או על גג הבניינים האחרים במרכז המסחרי שבעיר לוס אנג'לס. לויד הוצב בדרך כלל בגובה של עשרים רגל מעל המצע המוסתר, אולם המצלמה הוצבה בצורה כזאת שלויד הופיע כגבוה מעל הרחובות שמתחתיו. עם זאת, על פי הסרט התיעודי, אם לויד היה נופל - ככל הנראה הוא היה צונח אל הרחוב, חרף אמצעי הזהירות שננקטו.
מרצפות התהילה
להרולד לויד יש שני כוכבים במדרכת התהילה של הוליווד. הטקס שלו היה הרביעי במספרו, בו שומרו טביעות אצבעותיו וטביעות רגליו, האוטוגרף שלו ותווי משקפיו. ב-1994 זכה הרולד לויד בבול דואר של ארצות הברית שעוצב בדמותו, לפי ציור של הקריקטוריסט אל הירשפלד.
התייחסויות ללויד
פרסומת (1929)
הפרק משנת 2001 של הסדרה פיוצ'רמה "That's Lobstertainment", היה מחווה להרולד לויד. שהציג גרסת חייזר שלו, הקרויה הרולד זויד.
בסצנת הפתיחה של בחזרה לעתיד, ניתן לראות בין שפע השעונים בביתו של "דוק" בראון, את תמונתו של לויד הנתלה בידיו בגובה רם.
אלו סרטים שידוע ששרדו בארכיבי סרטים שונים מסביב לעולם, כמה מהם אף זמינים בווידאו או ב-DVD. באופן טרגי, התשלילים של רבים מסרטיו הקצרים המוקדמים של לויד אבדו בשריפה שאירעה באחוזתו ב-1943. הוא שימר באופן זהיר את סרטיו הארוכים, והם נותרו במצב מצוין.
יש לציין כי רשימה זו משתנה תדיר מכיוון שסרטים שנחשבו אבודים מתגלים כל הזמן, וקרוב לוודאי שהיא לוקה בחסר. כל הסרטים רשומים לפי תאריך הפצתם.
Give and Take (1994 - ייתכן שמשמש שם אלטרנטיבי לסרט אחר)
המוקדמים
Just Nuts (1915) - as Qillie Work.
Miss Fatty's Seaside Lovers (1915) - בו גם מככב רוסקו ארבוקל.
Court House Crooks, or Courthouse Crooks (1915) as Young Man Out of Work (uncredited).
A Submarine Pirate - as Cook.
לוק הבודד
Some Baby (1915) - with Snub Pollard.
Giving Them Fits (1915).
Peculiar Patients' Pranks (1915).
Lukr, the Candt Cut-Up (1916).
Luke and the Rural Roughnecks (1916).
Luke, Crystal Gazer (1916).
Luke Joins the Navy (1916).
Luke and the Bang-Tails, or Luke and the Bangtails (1916).
Luke's Movie Muddlw, also known as The Cinema Director (1916).
Luke Locates the Loot (1916).
Luke's Shattered Sleep (1916).
Lonesome Luke on Tin Can Alley (1917).
Lonesome Luke, Messenger (1917).
Lonesome Luke's Wild Women (1917).
המשקפופר ("הנער")
Over the Fence, (1917) - introduction of the "glass character".
Pinched, 1917.
By the Sad Sea Waves, 1917.
Bliss, 1917.
Rainbow Island, 1917.
The Flirt, 1917.
Lonesome Luke in When Clubs Are Trump, 1917 - as Lonesome Luke שהיה כישלון קופתי, למפח נפשו של לויד.
All Aboard, 1917.
Move On, 1917.
Bashful, 1917.
Step Lively, 1917.
Back to the Woods, 1918.
The Tip, 1918.
Beat It, 1918.
A Gasoline Wedding, 1918.
Look Pleasant, Please, 1918.
Here Come the Girls, 1918.
Let's Go, 1918.
Pipe the Whiskers, 1918, as Janitor.
It's a Wild Life, 1918.
The Non-Stop Kid, 1918.
Two-Gun Gussie, 1918.
Fireman Save My Child, 1918.
The City Slicker, 1918.
Somewhere in Turkey, 1918.
An Ozark Romance, 1918.
Are Crooks Dishonest?, sometimes wrongly titled as Doing, Doing, Done, 1918.
Why Pick on Me?, 1918.
Hear 'Em Rave, 1918.
Take a Chance, 1918.
She Loves Me Not, 1918.
On the Jump, 1918.
Pay Your Dues, 1919.
Going! Going! Gone!, 1919.
Ask Father, 1919.
On the Fire, aka The Chef, 1919.
I'm On My Way, 1919.
Look Out Below, 1919.
Next Aisle Over, 1919.
A Sammy in Siberia, 1919.
Young Mr. Jazz, 1919.
Ring Up the Curtain, aka Back-Stage,!, 1919.
The Marathon, 1919.
Spring Fever, 1919.
Billy Blazes, Esq. 1919 - as Billy Blazes. הסרט היה פרודיה על המערבונים בני אותה עת.
Just Neighbors, 1919.
At the Old Stage Door, 1919.
Never Touched Me, 1919.
Count Your Change, 1919.
Chop Suey & Co., 1919.
Be My Wife, 1919.
Don't Shove, 1919.
Bumping into Broadway, 1919.
His Only Father, 1919.
Captain Kidd's Kids, 1919.
From Hand to Mouth, 1919.
His Royal Slyness, 1920.
Haunted Spooks, 1920.
An Eastern Westerner, 1920.
High and Dizzy, 1920.
Get Out and Get Under, aka: My Beautiful Automobile, 1920.
Number, Please?, 1920.
Now or Never, 1921.
Among Those Present, 1921.
I Do, 1921.
Never Weaken, 1921.
סרטים קצרים מאוחרים
Dogs of War (1923), an Our Gang comedy filmed alongside the feature film Why Worry? לויד שיחק את עצמו.
.svg){kind=logo}
