Charlotte Sophia Lockhart, Charles Scott, Anne Scott, Sir Walter Scott, 2nd Baronet
מספר צאצאים
4
פרסים והוקרה
עמית החברה המלכותית של אדינבורו
חתימה
סרוולטר סקוט (באנגלית: Walter Scott; 15 באוגוסט1771 – 21 בספטמבר1832) היה משורר, סופר, היסטוריון, ומבקר ספרותסקוטי; מהמשוררים והסופרים הרומנטיים החשובים והמצליחים ביותר. הוא נחשב לאבי הרומן ההיסטורי ולאחד מהיוצרים המשפיעים ביותר על הספרות הבריטית, האירופאית והאמריקאית. גדולי הסופרים של המאה ה-19, ביניהם מנצוני, הוגו, בלזק, פושקין, טולסטוי, דיקנס וג'ורג' אליוט, חיקו את הרומנים של סקוט. וולטר סקוט נחשב לאחרון הסופרים הקלאסיים ולראשון הסופרים המודרניים. נודע בעבור הרומנסות "שירו של המשורר-נודד האחרון", "מרמיון", ו"אדונית האגם"; ובעבור סדרת הרומנים "וייברלי", שרבים מהם נחשבים לקלאסיקה של הספרות הבריטית והאירופאית.
תולדות חייו
מילדותו עד בחרותו (1799-1771)
סקוט נולד באדינבורו שבסקוטלנד כבן למשפחה סקוטית מכובדת משבט סקוט השוכן באזור הגבולות (בין סקוטלנד ואנגליה). ב-1773 סבל מהתקף של פוליו, שגרם לצליעה ברגלו הימנית למשך כל חייו. כדי לשפר את מצבו נשלח לזמן מה לאחוזה של קרובי משפחה. שם למד לקרוא ונחשף למעשיות ולאגדות עם אשר ככל הנראה השפיעו בהמשך על יצירתו. בינואר 1775 הוחזר לבית הוריו, אך גם בשנים הבאות נשלח למקומות מרפא ולטיפולים שונים על מנת לנסות לשקם את מצבו. ב-1778 חזר לאדינבורו וקיבל שיעורים פרטיים כהכנה ללימודיו בבית הספר, אליו נשלח באוקטובר 1779. בתקופת בית הספר הירבה לקרוא ספרי מסעות, שירה, סיפורים היסטוריים וכיוצא באלה. מצבו הגופני השתפר באותה תקופה, והוא יכול היה לשוטט ולטייל בעיר ובסביבותיה. ב-1783, הוא נשלח יחד עם דודתו לקלסו (Kelso) שבדרום מזרח סקוטלנד, שם המשיך בלימודיו עוד כחצי שנה. בנובמבר, בגיל 12, החל וולטר סקוט בלימודים קלאסיים באוניברסיטת אדינבורו. באותה תקופה יצר קשרים ובא במגע עם חוגים ספרותיים שונים (כולל פגישה יחידה עם המשורר הסקוטי הלאומי רוברט ברנס). מנערותו הייתה לסקוט בריאות איתנה, והוא עסק בספורט, והתרגל ללכת כחמישים קילומטר, או לרכב על סוס כמאה וששים קילומטר, ברציפות. בגיל ארבע-עשרה החל בתקופת חניכות במשרדו של אביו, אשר היה עורך דין במקצועו. כיוון שכך, בשנים 1790-1789 חזר לאוניברסיטת אדינבורו ללמוד משפטים. לאחר סיום לימודיו, הלך בעקבות אביו והיה לעורך דין. סקוט כתב שמלכתחילה לא הייתה אהבה גדולה בינו לבין מקצוע עריכת-דין, והיא הלכה ופחתה במשך השנים.
בשנת 1797, בהתגבר החשש מפני פלישה צרפתית, סקוט התנדב לכוח המתנדבים הטריטוריאלי המקומי. בכוח זה הוצב בתפקיד אפסנאי ומזכיר, והוא המשיך בהתנדבותו עד תחילת העשור הבא.
תקופת שירתו (1814-1799)
ב־1799 סקוט מונה לשריף של מחוז סלקריק (Selkirk) שבדרום סקוטלנד. באותה תקופה נהנה מרווחה כלכלית, שכן הן הכנסותיו מעבודתו כעורך דין, הן הכנסתו מתפקידו כשריף, הן הכנסות שהגיעו דרך נישואיו והן חלקו בהכנסות מן הנכסים של משפחתו, הצטברו לסכומים נאים.
בשנת 1802, לאחר תרגומים מהספרות הגרמנית, סקוט ערך, בעזרת המשורר ג'ון ליידן ואחרים, אסופה בשני כרכים של בלדות דרום-סקוטיות עתיקות ושל חיקויים של בלדות סקוטיות עתיקות, "בלדות של הגבול הסקוטי" (The Minstrelsy of the Scottish Border). במהלך השנים עסק בעריכות ספרותיות נוספות: הרומנסה מימי-הביניים "סר טריסטרם" (1804), יצירות ג'ון דריידן (18 כרכים, 1808, כולל מונוגרפיה של סקוט על חיי דריידן יצירתו ותקופתו), יצירות ג'ונתן סוויפט (19 כרכים, 1814).
בתחילת 1805 הוציא לאור את הרומנסה "שירו של המשורר-נודד האחרון" (The Lay of the Last Minstrel), שיר ששר משורר-נודד זקן בשלהי המאה ה-17, העוסק בתיאור המנהגים והנימוסים העתיקים באזורי הגבולות באנגליה ובסקוטלנד, ובנאמנות של אדם לארץ מולדתו. היצירה כתובה בסגנון שהוא מעין שביל הזהב בין הסגנון הפשוט והאנרגטי והגס של הבלדות העתיקות לבין הסגנון המעודן והאמנותי והמקושט של השירה האנגלית של המאה ה-18. השיר הפשוט, לבבי, חיוני, זכה להצלחה חסרת תקדים, יצא לאור בשתים-עשרה מהדורות תוך שנים ספורות, הביא לסקוט תהילה כמשורר, והיה ליצירה המזוהה ביותר עמו.
כתב וולטר מינטו: "השיר נשמע לאוזנו של העולם כמו ניגון מכלי-נגינה נשכח שלפתע נוגן על ידי אמן טבעי, במיומנות מדהימה ובשמחה ספונטנית. זה היה כאילו אנשים באמצע עסקיהם היומיומיים שמעו תרועת חצוצרות, הסתכלו ולהפתעתם ראו לפניהם תהלוכה של דמויות זרות ומרשימות מלפני מאות שנים: אבירים עוטי שריון, נושאי-כלים מנומסים, בעלי-שדות חסונים, גבירות נאות, קשתים, כלבי צייד, גמדים שובבים וקוסמים"[1].
באותה שנה הקים עם שותפו בלנטין בית דפוס, בו הוציא לאור את ספריו בשנים הבאות.
ב-1808 סקוט הוציא לאור את הרומנסה "מרמיון" (Marmion), שזכתה להצלחה כקודמתה. בשנת 1810 יצאה לאור הרומנסה "אדונית האגם" (Lady of the Lake), פואמה המתרחשת בטרוזאכס שבאזור הרמות הסקוטי (Highlands), שהצליחה יותר מקודמותיה, והייתה פסגת הצלחתו כמשורר, ויש אומרים שירו הטוב ביותר[א].
כתב סטופפורד ברוק על "אדונית האגם": "זו המצאה הגונה ובהירה, מבע בריא של העולם החיצוני... הנוף חדש למדי, והתיאורים מעוררים עניין גדול והתלהבות אצל הקוראים... לא הייתה זו רק המעשייה הרומנטית, אלא התגלות עולם של יופי פראי, ששוב שלחו משב-רוח רענן לחברה קהה"[2].
תקופת חיבור הרומנים (1832-1814)
לאחר שבית הדפוס של סקוט נקלע לקשיים כלכליים, ומאחר שפרוזה הלמה יותר את כישוריו ואת תקופתו[ב], החל סקוט לחבר רומנים. בשנת 1814 יצא לאור באנונימיות הרומן ההיסטורי הראשון של סקוט - "וייברלי" (Waverley), העוסק בהתקוממות היעקוביטית של 1745, מלחמת אזרחים בריטית שבמרכזה ניסיון כושל להחזיר את שלטון בית סטיוארט לכס המלוכה הבריטי. אדוארד וייברלי, גיבור הרומן, חייל אנגלי צעיר הנשלח לסקוטלנד, נאלץ לבחור בין נאמנותו לכתר לבין הערצתו את המטרה הרומנטית של היעקוביטים ואהבתו לפלורה מקלבור. מעשיו הג'נטלמנים מקנים לו חברים משני הצדדים, שעומדים לצדו לאחר שהיעקוביטים מובסים. הרומן זכה להצלחה עצומה. בעקבותיו הרומן ההיסטורי הפך לדרך רצינית להבנת היסטוריה. בשנים הבאות סקוט חיבר רומנים מצליחים רבים במתכונת דומה. רוב הרומנים של סקוט עוסקים בקונפליקט בן שתי תפיסות עולם, כשלגיבור הראשי של הרומן יש זיקה לשתיהן. בד בבד סקוט המשיך מדי פעם לחבר רומנסות (פחות מוצלחות מאלו שחיבר קודם לכן).
בדאגתו למוניטין שלו כמשורר, סקוט המשיך לפרסם את הרומנים תחת מסווה של אנונימיות. הרומנים נחתמו על ידי "מחברו של "וייברלי"", או שפורסמו כ"סיפורים של - " ("...Tales of") ללא ציון המחבר כלל. גם כשהיה ברור כי לא ייגרם כל נזק בפרסום זהותו כמחבר, שמר סקוט על המסווה, ככל הנראה מתוך חוש הומור. באותה תקופה רווח הכינוי "הקוסם מן הצפון" לציון המחבר המסתורי והמצליח. שמו של סקוט נקשר בהרחבה בשמועות שנפוצו על אודות זהות המחבר[ג], וב־1815 זכה סקוט לכבוד שבסעודה עם הנסיך ג'ורג', לימים המלך ג'ורג' הרביעי, שרצה לפגוש את "המחבר של וייברלי".
כתב ריצ'רד הולט האטון: "המאפיין המרשים ביותר ברומנים של סקוט הוא היותם מבוססים בחלקם הגדול על הציבור ולא על רצונות ורגשות אישיים. למעט יוצאים מן הכלל, הרומנים של סקוט נותנים לנו התבוננות דמיונית, לא רק באינדיבידואלים, אלא באינדיבידואלים כהיותם מושפעים ממאבקים ציבוריים ומפילוגים חברתיים של תקופתם... אינך יכול לקרוא רומנים של סקוט מבלי להיות מודע טוב יותר למשמעות של חיי-ציבור ונושאים פוליטיים"[3].
ב-1819 הוציא לאור את "אייבנהו", רומן היסטורי המתרחש בממלכת אנגליה של המאה ה-12 על רקע מסע הצלב השלישי, שבייתו של ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה, והחזקת כס השלטון על ידי אחיו העריץ ג'ון. במרכזו קונפליקט בין הסקסונים והנורמנים, ובין נצרות ויהדות. הספר הצליח במהרה, ועורר התעניינות מרובה באבירות ובימי-הביניים. בין הדמויות הסוחר היהודי יצחק מיורק, המסמל את מצבם הקשה של היהודים בימי הביניים, ובתו רבקה, אחות רחמנייה העושה צדקה וחסד ומרפאה את בני ההמון הפשוטים והעניים, העולה בשאר רוחה על בני תקופתה הלא יהודים, אומרת דברים נכוחים מתוך הכרת ערך עמה, ומסמלת את היהדות הנצחית.
בשנים 1825-1817 סקוט בנה את אחוזתו אבוסטפורד. החל מ־1825 שוב הידרדר מצבו הכלכלי, כשבעקבות משבר בנקים בית-הדפוס שלו התמוטט. במקום להכריז על פשיטת רגל, הוא מסר את ביתו ואת הכנסתו לידי קרן שהשתייכה לנושיו, והמשיך לחבר ספרים כדי לחזיר את חובותיו. העובדה כי סקוט היה מחברם של סדרת הרומנים וייברלי הפכה לנחלת הכלל בשנת 1827. סקוט המשיך ביצירה פורייה, שכללה ששה רומנים, שני סיפורים, שני מחזות, וספרים עיוניים (ביניהם תולדות סקוטלנד וביוגרפיה של נפוליאון בונפרטה). בשנת 1831 בריאותו הידרדרה, ניסיון להיטיב את מצב בריאותו על ידי מסע למלטה ולאיטליה לא הצליח, והוא נפטר באבוטספורד בספטמבר 1832. ספריו המשיכו להימכר, וזמן-מה לאחר מותו, הוחזרו כל חובותיו. הוא נקבר במנזר דרייבורג (Dryburgh Abbey).
ב-1797 סקוט נשא לאשה את מרגרט שארלוט שארפנטייה (Charpentier), פליטה צרפתייה אשר שהתה באנגליה[ד]. נולדו להם חמישה ילדים.
באישיותו סקוט היה איש רעים להתרועע. היו לו חברים רבים, ביניהם המשוררים ויליאם וורדסוורת', לורד ביירון, ג'ורג' קראב[ה], תומאס קפמבל, רוברט סאות'י, ג'יימס הוג, ואחרים.
וולטר סקוט פגש את וויליאם וורדסוורת' לראשונה בשנת 1803, כשוורדסוורת' ואחותו דורותי' הגיעו לפנות בוקר להתארח בביתו, במהלך טיולם בסקוטלנד. וורדסוורת' כתב על אותה פגישה: "התקבלנו בלבביות ישרה, אשר לאחר מכן, תהיינה אשר תהיינה הנסיבות בהן פגשתי אותו, תמיד אפיינה את נימוסיו... אותה שיחה חיונית, משעשעת, גדושה באנקדוטות, לא פורמלית; אותה צניעות בלתי משתנה; אותו מבט עליז ומיטיב ומלא תקווה על אדם ועולם".
מורשתו
וולטר סקוט כונה בחייו "אריוסטו של הצפון", ו"הומרוס המודרני"; ליצירותיו הייתה השפעה גדולה הן על סופרים, הן על היסטוריונים והן על קהל הקוראים הרחב; ומיטב הרומנסות שלו היו נדבך בתוכניות הלימודים בבתי-ספר באנגליה ובאמריקה עד למלחמת העולם הראשונה. הרומנסות של סקוט הלהיבו את העולם הבריטי. הרומנים של סקוט הרחיבו את האופקים האינטלקטואלים של אירופה, יצרו באומות רבות את הרומן של החיים הלאומיים, ופתחו עידן חדש בלימוד היסטוריה[4]. ניכרת השפעתו על הספרות האנגלית, הרוסית, הצרפתית, האיטלקית, והאמריקאית, וגם על הספרות הגרמנית, הספרדית, ההולנדית, הסקנדינבית, והפולנית, ובאופן עקיף על הספרות העברית.
סקוט היה המקור לשתי מגמות שנשמרות עד ימינו. ראשית, הוא הפך את הרומן ההיסטורי לז'אנר משמעותי ופופולרי; הרומנים שלו שימשו כאמת-מידה לחיבור רומן היסטורי, וכפועל יוצא הופיעו במאתיים השנים האחרונות חקיינים וחקייני-חקיינים רבים של יצירתו. בזמנו כל המקומות שהופיעו בספריו הפכו לאתרי תיירות[ו]; וכיום ניתן לראות את מידת השפעתו של סקוט בשמה של תחנת הרכבת הראשית באדינבורו - "תחנת וייברלי". שנית, הרומנים שלו אודות סקוטלנד החזירו לתוקפה את תרבות הרמות (Highlands) הסקוטית[ז].
סקוט גם אחראי, דרך סדרת מכתבים שפורסמו תחת שמות עט שונים בעיתון Edinburgh Weekly News ב־1826, לשמירת זכותם של בנקים סקוטיים להוציא שטרות כסף משלהם, דבר המתבטא עד היום בתמונתו המופיעה על כל השטרות שמדפיס בנק אוף סקוטלנד.
וורדסוורת' וסקוט מטיילים בנחל ירו בשנת 1831 (על פי רישום של ג'ורג' קטלמול)
יצירות של סקוט היו מקור השראה למוזיקה קלאסית. שבעה שירים מהרומנסה "אדונית האגם" (בתרגומם הגרמני) עובדו למוזיקה בידי פרנץ שוברט. ברליוז הלחין את הפתיחות "וייברלי" ו"רוב רוי". רוסיני חיבר את האופרות "אדונית האגם" ו"אייבנהו", דוניצטי את האופרה "לוצ'יה די למרמור", דניאל אובר את האופרה "טירת קנילוורת'", ביזה את האופרה "העלמה הנאוה מפרת'". רבים מהרומנים של סקוט עובדו לראינוע ולקולנוע.
האסכולה של וולטר סקוט - שירה אפית הירואית סיפורית.
האסכולה של לורד ביירון - שירה אינדיבידואלית קלאסיציסטית מרדנית.
השירים של וורדסוורת', או של ביירון, הם מכלולים הנובעים מהשראה כוללת אינטואיטיבית. הרומנסות של סקוט הן יצירות מתוכננות תוך תשומת לב למאפיין ספרותי מסוים: "שירו של המשורר-נודד האחרון" - לסגנון, "מרמיון" - לתיאור, "אדונית האדם" - למאורעות, "רוקבי" - לאפיון דמויות. ההשראה השירית של סקוט יותר מצטרפת אל הכתיבה מאשר מחוללת את הכתיבה.
השירה של וורדסוורת' ושל ביירון שירת-נפש סובייקטיבית. אין בשירת סקוט לא רגשנות (וורדסוורת') ולא פרץ רגשות (ביירון), לא אגוצנטריות (ביירון) ולא רפלקטיביות (וורדסוורת'), אלא שירתו מבע עממי-מסורתי פשוט של רוח הלאום הסקוטי ושל עולם האבירות.
צ'ארלס רוברט לסלי, אגם קתרין (אזור בו מתרחשת הרומנסה "אדונית האגם", ובו פועל גיבור הרומן "רוב רוי")
כתב ויליאם הזליט: "מר וורדסוורת' הוא ההופכי של סקוט בחסרונותיו ובמעלותיו. יש לו כמעט כל מה שהאחר חפץ, והוא חפץ בכל מה שלאחר יש"[5]. אם שירת וורדסוורת' היא שירת מחשבה העוסקת בלב האנושי, שירה פילוסופית השואפת לכללים; הרי ששירת סקוט היא שירת גבורה המעבירה את מסורת הרומנסה והבלדה לפרטי פרטים. סקוט מצייר נופים טבעיים מנקודת מבט של אדם ממוצע המתפעם מהם, ולא בכדי הרומנסות שלו זכו להצלחה מסחררת מיידית. וורדסוורת' מתאר נופים טבעיים מתוך השקפתו הפנימית, ולא בכדי עברו עשרות שנים עד שקהל הקוראים הצליח להתחבר למבטו השירי הייחודי.
כתב צ'ארלס הרולד הרפורד על הרומנסות של סקוט: "כשירים אינן יכולות לטעון לרמה גבוהה, לכל הפחות לאיכויות המבדילות שירה טובה מפרוזה סיפורית טובה. אמנם הן מחוברות באופן מקורי וחיוני, עם הרבה אפקטים התופסים את האוזן הפופולרית. אולם משוררים גדולים יותר התייחסו אליהן בקרירות, והשפעתן על הזרמים העמוקים של השירה האנגלית הייתה קטנה. לעומת זאת, כסיפורים, הן סימן לתקופה. הן הדוגמה הטובה הראשונה לסיפור הרומנטי, הרקום בחופשיות במסגרת היסטורית אמיתית"[4]. במילים אחרות, אם וולטר סקוט הוא הסופר הרומנטי הראשון, היה בכל זאת סופר קודם שבישר את יצירתו: וולטר סקוט המשורר.
למרות היותו הסופר הרומנטי הראשון, והשפעתו העצומה על הספרות האנגלית והאירופאית, וולטר סקוט לא היה מהפכן, אלא האחרון והגדול ביותר בשרשרתיה הסופרים האנגלים הריאליסטים וההומוריסטים של המאה ה-18[ט], זה שהרחיב את דרכי הכתיבה הספרותית המסורתיים לתחום חדש[4]. ברוב הרומנים של סקוט יש שני קווים בולטים. האחד, תיאור מדוקדק תוך הסברים דקים של מנהגים חברתיים ואורחות חיים, ממסדים והשקפות פוליטיים, של תקופה קודמת המשמשת רקע לסיפור המעשה. השני, סיפור הרגשות והקורות של גיבור וגיבורה צעירים. סיפור אהבתם קשור לאיזה אירוע גדול, או לאיזו דמות היסטורית גדולה, או לדברים הנובעים ממצב מוזר של החברה. הסיפור והרקע ההיסטורי משולבים זה בזה. העניין בסיפור מוליך אל ההיסטוריה, והעניין בהיסטוריה מוליך אל הסיפור. כך הרומנים של סקוט מציירים תמונות רעננות של החברה האנושית המעשית, על דאגותיה ובעיותיה, התרגשויותיה ותענוגותיה; על המסגרת שהיא יורשת מהעבר; ועל הגבולות המעצבים ומגבילים אותה[6].
אם רומנטיקה היא נוסטלגיה לדברים שחלפו ושלא יתרחשו שוב[7], כגון שקיעת החמה לחוף-ים שכבר לא קיים, השלג של אשתקד, אמונות תמימות שנחלשו, ימי הילדות, וכיוצא בזה; הרי שלא בכדי הרומן ההיסטורי הוא סוגה רומנטית מובהקת. אם היצירה הרומנטית אינה אלא מקבילה מודרנית לרומנסה של ימי הביניים, כלומר סוגה ספרותית שאינה עוסקת בדברים שגרתיים אלא באירועים יוצאי-דופן; הרי הרומן ההיסטורי הוא כר נרחב ליצירה רומנטית. הרומנטיות שלרומנים של סקוט באה לידי ביטוי באינדיבידואליות של הדמויות, ברוח ההירואית וההרפתקנית המניעה אותם, באווירה המוזרה והמרוחקת כך שאפילו עבר קרוב עושה רושם כעבר רחוק[8], בנופך האפי, בצירופי שירה לפרוזה; ובכך שלכמעט כל רומן גדול של סקוט יש חסידים הסבורים שהוא הרומן הטוב ביותר שחיבר. כתב ויליאם הזליט: "זה בטח משעשע את המחבר של וייברלי לשמוע את קוראיו ומעריציו (האינם אותו הדבר?) מתקוטטים מי מהרומנים שלו הוא הטוב ביותר, מציבים דמות לנגד דמות, מצטטים פסקה כנגד פסקה, שואפים להתעלות זה על זה בשבחם המופלג, ובכל זאת לא מצליחים להסכים מה קודם למה, ולעשות צדק עם כתבי המחבר - כה שונים, כה שווים, כה נשגבים מעלותיהם!"[9].
הרומן ההיסטורי של סקוט
מה היה החידוש ברומן ההיסטורי של סקוט? סקוט לא היה הסופר הראשון שחיבר רומן היסטורי. סופרים מהמאה ה-18, שקדמו לו, החמיאו לעצמם שהם מלמדים היסטוריה ברומנים ההיסטוריים שלהם. לעומת זאת, סקוט שהיה גם היסטוריון, לא חיבר רומנים היסטוריים על מנת ללמד היסטוריה, אלא כי שכלו היה גדוש בעבר[7], כשם ששכלו של מוזיקאי גדוש בצלילים: הוא יצר לעצמו עולם מהעבר וחי בו, והעבירו לקוראים ביצירותיו באופן מהנה ומעניין.
ההיסטוריון מחפש הכללה, נוסחה שתסביר את העבר כתהליך שהוליך אל ההווה. הסופר מנסה לבנות מחדש עולם לא מוכר, לעסוק בפרטיו, לספר את סיפוריו, לתפוס משהו מהטבע האנושי[7]. כתב וולטר אלכסדר ראלי: "סקוט הבין את חוסר ההתאמה בין מטרות ההיסטוריה והספרות היפה[י], והסתפק בלחפש סבירות, ולא דייקנות של חוקר עתיקות. זהו קושי ממשי, הקשה עד ימינו, לסופר המספר סצנה מהמאה ה-14 לשכנע או להשביע את רצונו של סטודנט שנהנה מהכתבים של צ'וסר או של פרואסאר. רומן כזה יכול להינצל מטריוויאליות רק על ידי גאונות, היודעת איך לנגוע קלות במנהגים מתחלפים, ולהניח את העניין הסיפורי באופנים הבלתי-משתנים של הלב האנושי. מה שתמידי, מה שבכל מקום, מה שהכל מאמינים, זו מלאכתו של מחבר הרומנים. כאן מונחת גדולתו של סקוט"[10].
שער "וייברלי" מאת וולטר סקוט (מהדורת 1886)
הרומן ההיסטורי הרומנטי הוא במידה רבה תולדה של הרומנסה הימי-ביניימית ושל האפוס הרנסאנסי, סוגות שהיו חביבות במיוחד על סקוט. מתקופת הרנסאנס ואילך דנו בשאלה האם יצירה שירית צריכה להיות מבוססת רק על אמת, או שמא ניתן לצרף לאמת בדיה, והרוב הסכימו שאפשר לצרף לאמת בדיה, אולם רצוי שהיצירה תהיה מבוססת על אמת היסטורית. בפועל האמת ההיסטורית שימשה כמסגרת רופפת ליצירה דמיונית[י"א]. היצירות חוברו לקהל רחב שלא התעניין בעובדות ובפרטים היסטוריים, אלא בהומניות ובאמת ובחיוניות של הדמויות[11]. כך, לדוגמה, המחזות הרומאיים של שייקספיר[י"ב], שיש בהם אנאכרוניזם היסטורי, הצליחו יותר מהמחזות הרומאיים של בן ג'ונסון, שדייק בנימוסים הרומאיים לפרטי פרטים.
משלהי המאה ה-18 ואילך, המהפכה הצרפתית, המלחמות של נפוליאון, והיווצרותם של צבאות עממיים, הביאו לתודעה המונית של מאורעות היסטוריים[12]. אנשים פשוטים הבינו לראשונה שהיסטוריה אינה רק נחלת מלכים ואריסטוקרטים, אלא שגם הם חלק ממשי מההיסטוריה. בד בבד הכרונולוגיה והגאוגרפיה כבר היו מפותחים, כך שההיסטוריה נהייתה מבוססת[11]. סופרים רומנטיים, כגון סקוט, סאות'י, לנדור, הזליט, ואחרים, עסקו גם בחיבור ביוגרפיות של דמויות היסטוריות, או בחיבור שיחות דמיוניות בין דמויות היסטוריות. סקוט חיבר את הרומנים שלו קודם-כל למעגל קרוב של חברים ומכרים, שהיו קוראים וקוראות מלומדים, מתוחכמים וביקורתיים. העניין בהיסטוריה של סקוט ושל קוראיו, נטייתו לריאליזם, ומוצאו הסקוטי, גרמו לו לדייק בפרטי הנימוסים ואורחות-החיים הסקוטיים שבתקופות קודמות, ולפעמים הוא אף תיאר אותם בדקדקנות מופרזת. ברומנים שלו, שאינם מתרחשים בסקוטלנד, סקוט מקנה אווירה ורקע היסטוריים באמצעות שמות דמויות היסטוריות ומקומות המוכרים כבר מהספרות, ועל ידי תיאור מפורט של תלבושות וארכיטקטורה של התקופה[13]. לעומת זאת, סקוט לפעמים אינו מדייק בכרונולוגיה או באמינות של סיפורים היסטוריים, אלא משתמש בהם באופן חופשי[י"ג].
ברומנים ההיסטוריים של סקוט יש שלוש מגמות עיקריות. האחת, דמיון רומנטי של סקוט המשורר השואף לחבר יצירה סיפורית אפית. השנייה, למדנות היסטורית של סקוט הריאליסטיקן הנעזר בהיסטוריה לאפיון דמויות. השלישית, הומור שנועד לשעשע את הקוראים[י"ד]. המגמות האלו אינן תמיד מאוזנות[13]. לפיכך, הרומנים ההיסטוריים של סקוט כוללים רומנים רומנטיים (למשל "אייבנהו" או "וייברלי"), רומנים ריאליסטיים (למשל "הלב של מידולות'יאן"), ורומנים הומוריסטיים (למשל "אספן העתיקות").
כתב אחד המבקרים הוויקטוריאנים על "וייברלי": "מהרגע שנולד הרומן ההיסטורי עבור האנושות, אחד מכלי היצירה המהנים ומלמדים ביותר נוצר; כזה המאחד את הלמדנות של ההיסטוריון עם השיגיון של המשורר, המסיר מתולדות האדם שנים משעממות, ומציג בחזית תקופות מעניינות; המלמד מוסר על ידי דוגמה, המעביר מידע בדרך מהנה; זה, שבצירוף קסמי הדמיון עם אוצרות המחקר, מכונן את האידיאל על היסוד האיתן והיציב היחיד: הממשי"[14].
הרומנים של סקוט
סקוט חיבר בשנים 1819-1814 חמישה מגדולי הרומנים בלשון האנגלית ("וייברלי", "אספן העתיקות", "תמותה הזקן", "הלב של מידולות'יאן", "אייבנהו"[ט"ו]). עשרים ושבעה הרומנים של סקוט[ט"ז] (המכונים בכללותם "הרומנים וייברלי") נחשבו בזמנו כבעלי ערך חינוכי לצעירים, בפיתוח טעמם, נימוסם, ודמיונם; כמו גם מקור השראה למשוררים, הקלה וגיוון לכבדי-ראש, ועזר לשמור על שמחת-חיים ומחשבה חיונית[15]. השפעתם על הספרות הוויקטוריאנית (דיקנס, תאקרי, ג'ורג' אליוט, רוברט לואיס סטיבנסון, תומאס הרדי, אליזבט גאסקל) הייתה כה גדולה, עד שתאקרי אמר לעמיתו: "אינני סבור שזה הולם אותך או אותי לדבר על סר וולטר סקוט כאילו אנו משתווים לו. עלינו להסיר את כובעינו למשמע שמו".
שער "בלדות של הגבול הסקוטי" בעריכת וולטר סקוט (1802)
מילדותו סקוט התעניין בבלדות סקוטיות, שמע סיפורי מעשיות מסורתיים מסבתו, העריץ את אסופת הבלדות האנגליות העתיקות של פרסי[י"ח], והחשיב עצמו כצאצא של גיבורים סקוטיים מסדר גודל של רובין הוד וג'ון הקטן. בעקבות אסופת הבלדות של פרסי, ערך את "בלדות של הגבול הסקוטי", אסופה של בלדות עתיקות מדרום סקוטלנד. יש אומרים שכל הנושאים של יצירותיו יסודם באסופת הבלדות הסקוטיות או בבלדות דומות.
סקוט היה בקיא בספרות רומנסות האבירות של ימי הביניים והרנסאנס, הסקוטית, האנגלית, האיטלקית, הצרפתית, הספרדית, והגרמנית. מנעוריו למד שפות על מנת לקרוא את ספרויות אירופה בלשונותיהן המקוריות. כך למד וקרא רומנסות צרפתיות בלשון צרפתית, את אריוסטו, בויארדו ופולצ'י[י"ט] בלשון איטלקית, את סרוואנטס בלשון ספרדית, והיה אחד מראשוני המלומדים הסקוטיים בספרות הגרמנית. מדי שנה הוא היה שב וקורא את "אורלנדו המטורף" מאת אריוסטו ואת "אורלנדו המאוהב" מאת בויארדו, אפוסים שהיו חביבים עליו במיוחד.
הוא היה בקיא בשירה האנגלית, והייתה לו זיקה לספרות האנגלית של המאה ה-18[כ]. הוא החשיב את שייקספיר, מילטון ודריידן כגדולי המשוררים האנגלים. יש קוים מקבילים בין יצירת שייקספיר לבין יצירתו, ולא בכדי היו שראו בו מעין שייקספיר חדש.
בתחילת דרכו כמשורר הוקסם מהספרות הגרמנית. שעסקה לא מעט בחיפושים אחר זהות המבוססת על מסורת עממית, בעיקר מימי הביניים. חיפושים אלה מצאו הד בנפשו בגלותו נטייה דומה לביסוס זהותו הסקוטית. למרות הסתייגותו מחלק ממאפייני הספרות הגרמנית, הוא תרגם יצירות מלשון גרמנית. סקוט החשיב את גתה לרבו, ומאוחר יותר אף התכתב עמו[16].
סקוט אהב ללמוד היסטוריה באופן מקיף. למדנותו ההיסטורית נחשבת טובה. הוא למד מהפילוסופים-היסטוריונים הסקוטים של המאה ה-18 (לורד קיימס, דייוויד יום, אדם סמית', ויליאם רוברטסון, אדם פרוגסון, ג'ון מילאר), והיה לו ידע היסטורי נרחב גם על נושאים שמעולם לא כתב עליהם, כגון היסטוריה רומאית. מלבד החומר ההיסטורי שלמד על מנת לחבר את הרומנים ההיסטוריים, למדנותו את ההיסטוריה ניכרת בכתביו העיוניים, כגון המסות על הרומנסה ועל האבירות, ספריו על חיי דריידן ועל חיי ג'ונתן סוויפט, ספרו על נפוליאון בונפרטה והמהפכה הצרפתית, וכמובן ספריו על תולדות סקוטלנד. ההיסטוריונים החדשים שצמחו בצרפת במאה ה-19 הושפעו מספריו.
וולטר סקוט השתמש ביצירותיו במליצות תנכיות רבות. הוא היה בקיא בתנ"ך מילדותו, ולמרות המקורות הרבים של יצירתו, התנ"ך היה ונשאר עבורו ספר הספרים. סקוט אמר: "יש רק ספר אחד: התנ"ך".
הערכת יצירתו
שער "אדונית האגם" מאת וולטר סקוט (1811)
שירתו
היצירות של סקוט מתאפיינות בדיוק בפרטים אמיתיים ובספונטניות, בהתבסס על זיכרון טוב של לימודים שקדניים שנעשו כהכנות ליצירתו, ועל התלהבות חיונית ואינטנסיבית[17]. כתב ג. סורטיס פילפוטס על הרומנסות של סקוט: "כוח הדמיון של סקוט הוא המפתח לגדולתו כמחבר רומנסות. לזכותו נזקפים תיאוריו הנפלאים את מעשי דמויותיו, וציורי הסצינות בהן הם נעים. גדולתו נוכחת יותר ברומנים שלו מאשר בשיריו, אם-כי באלו כוח סיפורי גדול מדי מוצג... תיאורי הטבע שבשיריו לכל הפחות משתווים לאלה שברומנים שלו"[17]. לדעת ג'ון לוקהארט, חתנו של סקוט, "שירו של המשורר-נודד האחרון" הוא השיר הטבעי והמקורי ביותר של סקוט; "מרמיון" שירו החזק והנהדר ביותר, ו"אדונית האגם" שירו המעניין, הרומנטי, הציורי, והחינני ביותר משיריו הגדולים.
בתחילת המאה ה-19 סקוט היה המשורר הפופולרי ביותר באנגליה, עד שלורד ביירון, שלמד וחיקה את סקוט, נהיה פופולרי יותר לקראת שנות העשרים. מבקרים רבים מצאו בשירת סקוט שני חסרונות עיקריים:[18]
שירתו איננה מגיעה למבע הנעלה ביותר של רגש או העמוק ביותר של מחשבה כדרכם של המשוררים הגדולים (למשל וורדסוורת').
השטף העצום של כתיבתו הביאו לחוסר הקפדה על מלאכת-שיר נאותה (להבדיל לדוגמה משירת שלי וקיטס)
סקוט היה מודע לדברים האלו, ולא התיימר להיות משורר של רגשות עזים או של הגות, גם לא שאף להיות אמן; אלא כממשיך דרכם של המשוררים-נודדים הבריטים הקדומים היה משורר של תיאורים, מעשים, וסיפור; מספר ומתאר דברים בפשטות לירית, ומשאיר את המחשבות והרגשות לקוראים. בכל זאת, היו מבקרים, כגון ג'ון ראסקין, שהחשיבוהו לאחד מהמשוררים-יוצרים הרומנטיים הראויים יותר לקריאה. ראסקין אף החשיבו למשורר מהשורה הראשונה בכותבו: "אצל פינדארוס, הומרוס, ורגיליוס, דנטה, סקוט, כוח דמיון כביר מוליד טהרה של מחשבה תמימה". פרנסיס ג'פרי, המבקר האימתני, זיהה מלכתחילה את גאונותו של סקוט כמשורר, וחיבר ביקורות חיוביות מאוד על "שירו של המשורר-נודד האחרון" ועל "אדונית האגם". לנדור סבר שסקוט משורר גדול יותר מביירון; כינה את סקוט וקיטס "הפרוספרו ואריאל של השירה האנגלית"[כ"א] וכתב: "האחד מצווה, והשני מקסים; האחד שולט בכל היסודות, והשני מרכך ומחייה אותם". פושקין, גדול משוררי רוסיה, החשיב את שיריו של סקוט כמזון לנפש, ושאל מהם נושאים וסצנות לשיריו. הסופר תומאס הרדי העריץ את שירתו של סקוט, והעדיפה על פני הפרוזה שלו.
הרומנים של סקוט
הרומנים של סקוט, על מקוריותם והצלחתם המסחררת, נחשבו לתופעה הספרותית המדהימה ביותר בתקופתו. את הצלחתם זקפו לזכות המעלות הבאות של יצירתו:[19]
הריאליזם הציורי של תיאוריו
האמת והאינדיבידואליות של דמויותיו
עומק הפאתוס שלו וחוש ההומור העליז שלו
הטוהר וגילוי-הלב של מוסרו
סגנונו הבהיר, גמיש, חיוני, ולא מלאכותי
הצלחתו לאחד צורות וחומרים סותרים, כגון טרגדיה ורומנסה, או קומדיה ורומן
תפיסתו את מכלול החיים החברתיים כיצירה של ההיסטוריה[20]
כתב ג'רג' לוקאץ': 'באופן פרדוקסלי, הגדולה של סקוט קשורה באופן הדוק לשמרנותו הצרה. הוא מחפש את "דרך האמצע" בין הקצוות, ומשתדל להדגים באופן אמנותי את מציאותה ההיסטורית על ידי ציור המשברים הגדולים בתולדות אנגליה... אישיות היסטורית גדולה מייצגת עבורו תנועה חשובה ומשמעותית המקפת חלקים גדולים מהציבור... הגאונות ההיסטורית של סקוט, שאין כמוה, מתגלה במאפיינים האינדיבידואליים שהוא מקנה לדמויות המובילות כך שהן מרכזות את הצדדים החשובים החיוביים והשליליים של התנועה הנדונה. אצל סקוט הסולידריות החברתית וההיסטורית של מנהיג ומונהג מובחנת בדקות מדהימה'[12].
איור ל"אספן העתיקות" מאת סקוט (1893)
רוב המבקרים של המאה ה-19, לכל הפחות בחצייה הראשון, גם אלו שהסתייגו משירתו, היו תמימי-דעים שמיטב הרומנים של סקוט הן יצירות מופת. ויליאם הזליט, שכינה את סקוט "מנבא דברים מהעבר", כתב על הרומנים שלו: "הכל רענן, כמו מהטבע, על ידי חזרה מאה או מאתיים שנה אחורה ומיקום סצנה במחוז מרוחק ולא מתורבת, הכל נהיה חדש ומדהים בתקופה המתקדמת הנוכחית... סר וולטר סקוט גילה, שעובדות עדיפות על בדיה, ושאין רומנסה כמו הרומנסה של החיים הממשיים"[9]. בלינסקי, מת'יו ארנולד וג'ון קמפבל שרפ הבחינו במאפיינים האפיים שלרומנים של סקוט. ג'ורג' סיינטסבורי הבחין שהגדולה של סקוט מתבטאת בכך שאי-אפשר להכליל בנוסחה את הרומנים שלו; למרות שהצליח לשכלל את הרומן ההיסטורי, עד ששום תוספת משמעות לא התווספה מאז לשיטתו על ידי סופרים אחרים, הרי שלא כל הרומנים שלו היסטוריים, אדרבא שניים ממיטב הרומנים של סקוט, "האסטרולוג" ו"אספן העתיקות", אין בהם כמעט מגע של היסטוריה; על אף התמחותו במנהגים ובנימוסים הסקוטיים, אדרבא שניים מהרומנים הפופולריים ביותר שלו, "אייבנהו" ו"קנילוורת'"[כ"ב], אין בהם שום דבר מסקוטלנד. לדבריו, לסקוט, כמו לשייקספיר, הייתה המתנה של תרגום החיים לדמויות, סיפור, דיאלוג[18].
גתה, גדול משוררי גרמניה, העריץ את מיטב הרומנים של סקוט[כ"ג], וסבר ש"וייברלי" מהיצירות הטובות ביותר שחוברו אי פעם; קולרידג' קרא את רוב הרומנים של סקוט פעמיים, ואת חלקם שלוש פעמים, בהנאה ובעניין שלא פחתו; ג'יין אוסטן, שראתה בסקוט מתחרה, כתבה על וייברלי: "אין זה עסקו של וולטר סקוט לחבר רומנים, ועוד רומנים טובים. זה לא הוגן. יש לו כבר תהילה ודי רווחים כמשורר, ואל לו לגזול פרנסה מאחרים. אינני מחבבת אותו, ואם אוכל אינני מתכוונת לחבב את וייברלי, אולם חוששתני כי עלי לחבבו"[כ"ד]; לדעת אלכסנדר דיומא, סקוט הצטיין בלימוד של דמויות; רומנים של סקוט היו מקור השראה חשוב לרומן "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי; ג'ורג' אליוט, שבילדותה גרה לבד עם אביה והצליחה לשמחו רק בהקריאה לו רומנים של סקוט, כתבה: "זה מצער אותי, ופוצע את לבבי, בשומעי ולו מילה המבזה קלות את סקוט"[כ"ה].
ג'ורג' קלרק סטנטון, איור לסצנת עזיבת הצוענים מתוך "האסטרולוג" מאת סקוט
ויקטור הוגו כתב על וולטר סקוט: "יש משהו מוזר ונפלא בכישרונו של האיש הזה, המניע את הקורא כמו שהרוח מזיזה עלה; המוליכו לכל המקומות ולכל הזמנים; הדולה לפניו בקלות את מחשבות הלב העמוקות ביותר, כמו גם את התופעות המסתוריות ביותר של הטבע, כמו גם את הדפים הסתומים ביותר של ההיסטוריה"[21]. ונחום סוקולוב כתב עליו: "למרות כל עושר ידיעותיו, איננו מציאותין וממשן (ריאליסטיקן) פשוט, אלא אמן יוצר-בראשית. האמת המוצגת על ידי המספר יכולה, ואפילו צריכה, להיות מציאותית; אלא מציאות זו צריכה שתהא במין ובכלל, ולא בבדיה בפני עצמה ובפרט. קו זה הוא המציין את האמן הגדול מחבריו כותבי הרומנים המזוינים ביתרון ידיעת המלאכה - של העת החדשה... אבל תמונותיו של סקוט הן אמיתיות יותר, יען כי הדמיון וההרגשה האנושית נפחו רוח חיים לתוך יצירי חזיונו"[22].
אצל הקוראים של המאה ה-19 הרומנים של סקוט תפסו מקום דומה לזה שתפסו הרומנים של טולסטוי ודוסטויבסקי אצל הקוראים של המאה ה-20[כ"ו]. בשלהי המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20, עם השתנות הטעם הספרותי לריאליסטי ומודרני, הרבה מבקרים הכירו בערכו של סקוט כמחדש, אולם הלכו ומיעטו בערך של יצירתו, עד כדי כך שספריו נקראו בעיקר על ידי ילדים ונוער[כ"ז]. בכל זאת, הביוגרף אדגר[כ"ח] ג'ונסון, המבקר א. או. ג'יי. קוקשט, ואחרים, חיברו ספרים להדגיש את מעלות יצירתו. שני מבקרי ספרות יהודים-הונגרים נודעים של המאה ה-20 הפליגו בשבח יצירתו. ג'רג' לוקאץ' החשיב את סקוט למגלה ענק של היסוד הפרימיטיבי-הירואי של האנושות, שבמיטב הרומנים שלו התקרב לאפוסים העתיקים[12]. מרטין אסלין, מחבר הספר "תיאטרון האבסורד", שקרא את רוב הספרויות האירופאיות בלשונותיהן המקוריות, כנשאל לדעתו על וולטר סקוט, השיב שהוא היה האמן הגדול ביותר של המאה ה-19, ומשנשאל שוב האם כוונתו שהיה הסופר הגדול ביותר של המאה ה-19, השיב: "לא, כוונתי האמן הגדול ביותר בכל צורה של אמנות"[23].
וולטר סקוט חיבר עבור נכדו, ג'ון יו לוקהארט, את הספר "מעשיות סבא", סיפורים עממיים המספרים את ההיסטוריה של סקוטלנד. הספר יצא לאור בשלוש סדרות בשנים 1830-1827, זכה להצלחה רבה, והיה לספרו המצליח ביותר מאז "אייבנהו". הספר מצא חן בשל סגנונו הציורי והאנושי, והודות לדייקנותו הכרונולוגית אליה מצורפים סיפורי-עם ואנקדוטות, והאובייקטיביות הפוליטית של מחברו. "מעשיות סבא" קיבל גם ביקורות טובות, והוכר כצעד חשוב בעידוד סופרים לחבר ספרות ילדים.
פרדריק פראר, במבוא למהדורת "מעשיות סבא" משנת 1888, כתב: "כתובות בסגנון אנגלי טהור וציורי, הגונות בטיפול בעובדות, ישרות בעיסוק בשאלות שנויות במחלוקות, מפורשות ברוח גברית ודתית, זוהרות פטריוטיות, שופעות איורים שנלקחו ממאגרי הידע שנצברו על רקע הסצנות שבהן הוצגו עיקרי הדרמה, אי-אפשר שאי-פעם יאבד העניין האנושי בהן... אינספור הסיפורים שחוברו עבור נערים נקראים בלהיטות שאינה פוסקת. בדפים האלה הם יפגשו מאורעות מלהיבים שהם יכולים גם למצוא ביצירה הבדיונית המרגשת ביותר, עם העניין הנוסף, שאין כמוהו, בהיותם אמיתיים. הם ילמדו שהיסטוריה יכולה להיות מרתקת כמו גם מלמדת, ותגלית זו אולי תוביל אותם ללימודים יותר מקיפים ורציניים".
יצירותיו העיוניות
יצירתו העיונית המפורסמת ביותר של סקוט היא "חיי נפוליאון בונפרטה", ביוגרפיה מונומנטלית בת תשעה כרכים, שחוברה תוך עבודה מאומצת וחפוזה שנמשכה כשנה וחצי, וכללה קריאה רבה של מסמכים וספרים. סקוט סבר שנפוליאון היה אדם רע ואיש גדול, והשתדל לצייר את גדולתו ללא פניות. הוא עמד על גאונותו הצבאית, כישרונו הניהולי, ותרומתו לחינוך ולחוק הצרפתים. כישלונו מתואר כחטא ההיבריס, גאווה ושאפתנות-יתר שהוליכו להרס ולתבוסה בשלג הרוסי. ספרו של סקוט היה רב-מכר עולמי. המבקרים, לעומת זאת, הסתייגו מהספר, אם בשל סגנונו הפיוטי ואם בשל תוכנו; וחסידיו של נפוליאון התרגזו על נימתו הביקורתית. אולם גתה, ויקטור הוגו[כ"ט], וג'ון סטיוארט מיל העריכוהו. הספר בנוי בארכיטקטורה נפלאה, ומתוך פרספקטיבה מקורית, אולם יש לו שלושה חסרונות עיקריים. האחד, היקפו יותר מדי גדול. השני, סקוט היה טרוד ולא די מיושב בדעתו כשחיבר את הספר. השלישי, הדמות של נפוליאון העסיקה את דמיונו של סקוט בצעירותו בהכירו את גדולתו, אולם הוא לא נמנה עם חסידיו, כך שהשראה לחיבור הספר לא התמשכה לכל אורכו[24].
קדמו לביוגרפיה על נפוליאון, ביוגרפיות מוצלחות יותר של ג'ון דריידן וג'ונתן סוויפט, נושאים הקרובים לליבו של סקוט. הוא העריץ את דריידן, והכיר היטב את ההיסטוריה האנגלית של המאה ה-17, והתוצאה ביוגרפיה מעולה הן מבחינה היסטורית והן כביקורת ספרות.
יצירות עיוניות אחרות חשובות שלו: "חיי הסופרים" - המבע האחרון של ביקורת ספרות נאו-קלאסית, "מסות על אבירות, רומנסה ודרמה" ו-"היסטוריה של סקוטלנד" - סקוט היה מגדולי ברי-הסמכא בנושאים האלה בתקופתו[ל].
השפעתו על הספרות העברית
שער "טליסמא" מאת סקוט בתרגום שמואל מוהליבר (תר"ץ)
הרומן העברי הראשון, "אהבת ציון" מאת אברהם מאפו, היה רומן היסטורי משפיע שחובר בהשפעת הסופרים הצרפתים אז'ן סי ואלכסדר דיומא האב, שיצירתם הושפעה מהרומנים של סקוט. את הבחירה באהבה ובגבורה כגורמים ראשיים ברומנים ההיסטוריים שלו ("אהבת ציון" ו"אשמת שומרון"), את שיבוץ דמיונו במסגרת היסטורית מבלי להרוס אותה, את הערבוב בין אישים היסטוריים לבין דמויות דמיוניות, ואת האמנות של יצירת אווירה ושל הלבשת העלילה באדרת רומנטית-היסטורית, למד מאפו מהסופרים הצרפתים[25], שלמדו זאת מוולטר סקוט.
יהודה בורלא, שחיבר רומנים היסטוריים מודרניים עשירי תוכן, בהמשך למסורת הספרותית שיצר סקוט, אמר: "אתה רוצה בהיסטוריה? לך אליה. הרומן אינו מבקש לתפוס את מקום המקורות. אך אם רצונך בצירוף הרצוי והמצוי, בקומבינציה של ריאליות ואידיאליות יספק אותך הרומן ההיסטורי. לדעתי, אין ההבדל בין רומן היסטורי ורומן מודרני גדול ביותר. ברומן מודרני מתאר הסופר את אשר ראה בעיניו ושמע באוזניו. ברומן היסטורי עליו לשוב אחורה מאה שנה, אלף שנה, לעיין במקורות, ואם הוא בעל אינטואיציה ומסוגל לבנות יצירה חיה מהחומר שמצא בספריות - יצליח"[26]. צירוף הרצוי והמצוי, הריאלי והאידיאלי, זה ממש התפיסה הרומנטית של סקוט, שכתב בתחילת "אייבנהו": "הרגשות באופן כללי הם אותם רגשות בכל המעמדות והתנאים, בכל הארצות והתקופות, ולפיכך הדעות, הרגלי המחשבה, והמעשים, אף על פי שמושפעים ממצב מסוים של החברה, עדיין בכללות דומים זה לזה... לפיכך, בחומרים שעל הסופר להשתמש ברומן, או ביצירה בדיונית, כמו זו שאני מעז לנסות, הוא ימצא שפה ומנהגים בפרופורציה גדולה לזמננו כמו גם לתקופה בה מתרחש סיפור המעשה".
וולטר סקוט היה מהסופרים החביבים על זאב ז'בוטינסקי בילדותו. ז'בוטינסקי החזיק בדעה שעלילה המספרת על מעשיו של הגיבור (כדרך הספרות הקלאסית) חשובה יותר בסיפור מהחיטוט בנפשו (כדרך הספרות הרוסית), וחיבר את הרומנים ההיסטוריים "שמשון", ו"חמשתם".
העניין היהודי ב"אייבנהו", על דמויותיו היהודיות, ועיבודו לסרט מצליח, הביאו לתרגומים רבים של הרומן, ולתרגומים של רומני-אבירות אחרים של סקוט. בכל זאת, רק מקצת מספריו תורגמו לעברית.
John Gibson Lockhart, Memoirs of the life of Sir Walter Scott, Bart., Edinburgh, 1837-8
Richard H. Hutton, Sir Walter Scott, London 1878
George Saintsbury, Sir Walter Scott, London 1897
John Buchan, Sir Walter Scott, London 1932
Edgar Johnson, Walter Scott: The Great Unknown, New York 1970
Letitia Elizabeth Landon, The Female Portrait Gallery. A series of 22 analyses of Scott's female characters. Laman Blanchard: Life and Literary Remains of L.E.L., 1841. Vol. 2. pp. 81–194.
Nassau William Senior, Essays on Fiction, pp. 1-188, London 1864
Adolphus Alfred Jack, Essays on The Novel, pp. 33-231, London 1897
Ernest A. Baker, The History of The English Novel, Volume VI, pp. 122-226, New York 1967
Walter Bagehot, Literary Studies, Volume Two, pp. 130-163, London 1911
Herbert Butterfield, The Historical Novel: An Essay, Cambridge University Press, 1924
W. L. Renwick (editor), Sir Walter Scott Lectures 1940-1948, Edinburgh 1950
Harry Shaw (editor), Critical Essays on Sir Walter Scott : The Waverley Novels, New York 1966
D. D. Devlin (ed.), Walter scott: Modern Judgements, London 1968
David Daiches, Sir Walter Scott and His World, New York, 1971
Avrom Fleishman, The Historical Novel: Walter Scott to Virginia Wolf, pp. 1-101, John Hopkins Press, 1971
Alan Bold (ed.), Sir Walter Scott: The Long-Forgotten Melody, Great Britain and U.S.A., 1983
Jane Millgate, Walter Scott: The Making of the Novelist, University of Toronto Press, 1984
James Kerr, Fiction against History: Scott as Storyteller, Cambridge University Press, 1989
Andrew Lincoln, Walter Scott and Modernity, Edinburgh University Press, 2007
Stuart Kelly, Scott-Land: The Man Who Invented A Nation, Edinburgh 2011
Ann Rigney, The Afterlives of Walter Scott: Memory on the Move, Oxford University Press 2012
Fiona Robertson (ed.), The Edinburgh Companion to Walter Scott, Edinburgh University Press, 2012
Caroline McCracken-Flesher (ed.), Matthew Wickman (ed.), Walter Scott at 250: Looking Forward, Edinburgh University Press, 2021
^לדעת וורדסוורת', "שירו של המשורר-נודד האחרון" הוא שירו הטוב ביותר של סקוט. ברומן "הטית לב" מאת ג'יין אוסטן שתיים מהדמויות משוחחות האם יש להעדיף את "מרמיון" או את "אדונית האגם".
^סקוט כתב בשנת 1811: "אנו משוררים חלשים של יום מאוחר / מוכשרים רק לחקות את העבר".
^וורדסוורת' זיהה שסקוט הוא מחברו של "וייברלי", ולא סבר שהרומן הזה טוב מדי כדי להיות של סקוט, אלא הכיר בו את סימני כתיבתו הנמהרת (כלומר זיהה את סקוט לפי חסרונות כתיבתו).
^סקוט עצמו היה סקוטי בן הגבולות, אך הוא גם הכיר את תרבות הרמות, ששירתה עברה בעיקר בעל-פה.
^ג'ון קפמבל שרפ כתב על השיר: "זה הנצחה של חברות בין שני משוררים, הגדולים ביותר בזמנם, והסצנה האחרונה של חברותם. חברות שהתחילה בפגישתם הראשונה, בטרם כל אחד מהם הכיר את התהילה, ולא פסקה, עד שהמוות הפריד ביניהם".
^לפיכך, היו מבקרים שטענו שסקוט לא היה סופר רומנטי, אלא סופר נאו-קלאסי.
^"היסטוריה עוסקת במה שהתרחש, שירה במה שיכול להתרחש. לפיכך, שירה פילוסופית יותר ונעלה יותר מהיסטוריה" (הפואטיקה של אריסטו)
^לדוגמה, ב"אורלנדו המטורף" מאת אריוסטו, האפוס המרכזי של המאה ה-16, המאורעות ההיסטוריים אינם אלא רקע קלוש להרפתקאות דמיוניות בנוסח הרומנסה האבירית.
^רומן נוסף "המצור על מלטה" פורסם מכתב-יד בשנת 2008.
^"אספן העתיקות" היה הרומן החביב ביותר על סקוט עצמו.
^אנתולוגיה של בלדות אנגליות עתיקות בעריכת פרסי שיצאה לאור בשנת 1765 והייתה לה השפעה גדולה על השירה האנגלית, ובפרט על "המשורר" מאת ג'יימס ביטי, על הבלדות של קולרידג' ושל וורדסוורת', ועל "שירו של המשורר-נודד האחרון" מאת סקוט.
^בלזק כינה את קנילוורת' "הרומן הגדול ביותר, המורכב ביותר, המדהים ביותר, של סקוט"
^גתה אמר: "ברומנים ההיסטוריים של סקוט הכל גדול: הנושא, הנפשות הפועלות, והביצוע".
^סקוט אהב את הרומנים של ג'יין אוסטן, קרא את "גאווה ודעה קדומה" כמה פעמים, ולפעמים היה מקריא בערב רומן פרי עטה למשפחתו. בשנת 1815 שיבח את מעלותיה כסופרת בביקורת שחיבר על הרומן "אמה", ובשנת 1826 כתב ביומנו שתיאורה את הקשרים הרגשיים והרגשות של אנשים רגילים הוא הנפלא ביותר המוכר לו.
^סקוט היה הסופר הרומנטי האהוב על ג'ורג' אליוט. כשהתכוננה לחיבור הרומן "מידלמארץ'", היא קראה שוב את הביוגרפיה בת שבעת הכרכים "חיי וולטר סקוט" מאת לוקהארט.
^כלומר, נחשבו ליצירות מופת ספרותיות שראוי לקרוא שוב ושוב.
^ק. ס. לואיס כתב שבימיו יש לסקוט מעט חברים, ושהצעירים קוראים את ספריו בקלות-דעת.
^השם אדגר, שלא היה שם נפוץ, נהיה בזמנו שם פופולרי בזכות דמות ששמה אדגר באחד מהרומנים של סקוט.
^הוגו אף הזכירו בין המקורות ששימשוהו בחיבור הרומן "עלובי החיים".
^"עבור סקוט היסטוריה משמעותה סיפורים שזוכרות המשפחות הוותיקות, או סיפורים שהזכירו בסקטורים או בכפרים. עלי לומר שהוא היה כמעט האדם האחרון באירופה המודרנית שידע כך היסטוריה." (ק. ס. לואיס)
הערות שוליים
^Walter Scott, Lay of the Last Minstrel (Edited by W. Minto), Oxford: Clarendon Press, 1886, עמ' 5
^Stopford A. Brooke, Studies in Poetry, London: Dockworth And Company, 1907, עמ' 89-90
^Richard Holt Hutton, Walter Scott, London: Macmillan and Co, 1878, עמ' 108
^ 1234C. H. Herford, The Age of Wordsworth, London: G. Bell And Sons, 1928
^ויליאם הזליט, "הרצאות על המשוררים האנגלים", הרצאה שמינית
Artikel ini sebatang kara, artinya tidak ada artikel lain yang memiliki pranala balik ke halaman ini.Bantulah menambah pranala ke artikel ini dari artikel yang berhubungan atau coba peralatan pencari pranala.Tag ini diberikan pada Desember 2022. Millard Kent WilsonLahir(1890-05-05)5 Mei 1890Louisville, Kentucky, Amerika SerikatMeninggal5 Oktober 1933(1933-10-05) (umur 43)Long Beach, California, Amerika SerikatPekerjaanPemeranTahun aktif1914-1930 Millard K. Wilson (5 Mei 1890 &#...
Dibru-Saikhowa Dieser Artikel oder nachfolgende Abschnitt ist nicht hinreichend mit Belegen (beispielsweise Einzelnachweisen) ausgestattet. Angaben ohne ausreichenden Beleg könnten demnächst entfernt werden. Bitte hilf Wikipedia, indem du die Angaben recherchierst und gute Belege einfügst. Der Dibru-Saikhowa-Nationalpark ist ein Nationalpark im Nordosten Indiens. Der Park liegt im Bundesstaat Assam und erstreckt sich am Ufer des Brahmaputra über eine Fläche von etwa 765 Quadratkilometern...
2003 film score by Graeme RevellFreddy vs. Jason: Original Motion Picture ScoreFilm score by Graeme RevellReleasedAugust 19, 2003GenreFilm scoreLength42:29LabelVarèse SarabandeProducerGraeme Revell, Robert Townson (executive)A Nightmare on Elm Street soundtrack chronology Freddy vs. Jason: The Original Motion Picture Soundtrack(2003) Freddy vs. Jason: Original Motion Picture Score(2003) A Nightmare on Elm Street(2010) Friday the 13th soundtrack chronology Freddy vs. Jason: The Origin...
Дезінфекці́йні за́соби — хімічні речовини, біологічні чинники та засоби медичного призначення, що застосовуються для проведення дезінфекційних заходів, куди включають антисептику. Зміст 1 Методи дезінфекції і види дезінфекційних засобів 2 Особливості застосування ...
Dutch-American abstract expressionist artist (1904–1997) For the academy named after him, see Willem de Kooning Academy. Willem de KooningDe Kooning in his studio in 1961Born(1904-04-24)April 24, 1904Rotterdam, NetherlandsDiedMarch 19, 1997(1997-03-19) (aged 92)East Hampton, New York[1]NationalityDutch, AmericanKnown forAbstract expressionismNotable workWoman I, Easter Monday, Attic, ExcavationSpouseElaine de KooningAwardsPresidential Medal of Freedom (1964)Edward MacDowel...
Nawab SirMuhammad Muzammilullah Khan SherwaniKCIE OBEBorn1865Died1935Political partyAll-India Muslim League Nawab Sir Muhammad Muzammilullah Khan Sherwani, Khan Bahadur KCIE OBE (1865–1935) was a noted zamindar and politician from the United Province[clarification needed] of British India.[1] He was former Vice Chancellor of Aligarh Muslim University.[2] He was made one of the trustees of Muhammadan Anglo-Oriental College, Aligarh in 1886 and a fellow of Allahaba...
Argentine tennis player Juan MónacoMonaco at Wimbledon in 2012Full nameJuan MónacoCountry (sports) ArgentinaResidenceBuenos Aires, ArgentinaBorn (1984-03-29) 29 March 1984 (age 39)Tandil, ArgentinaHeight1.85 m (6 ft 1 in)Turned pro2002Retired15 May 2017PlaysRight-handed (two-handed backhand)Prize money$8,084,437SinglesCareer record342–271 (55.8% in Grand Slam and ATP World Tour main draw matches, and in Davis Cup)Career titles9Highest...
1830 novel The Exclusives AuthorLady Charlotte BuryCountryUnited KingdomLanguageEnglishGenreSilver ForkPublisherColburn and BentleyPublication date1830Media typePrint The Exclusives is an 1830 novel by the British writer Lady Charlotte Bury, originally published in three volumes. It is part of the then-popular genre of silver fork novels set in high society. It was also published in New York City by Harper the same year in two rather than three volumes. Although the daughter of a duke he...
هذه المقالة يتيمة إذ تصل إليها مقالات أخرى قليلة جدًا. فضلًا، ساعد بإضافة وصلة إليها في مقالات متعلقة بها. (يناير 2022) مهرجان كييف الدولي للأفلام القصيرةمعلومات عامةفي شهر أبريل المكان كييف البلد أوكرانيا تاريخ التأسيس 2012 موقع الويب kisff.org تعديل - تعديل مصدري - تعديل ويكي بيان...
2022 period mystery comedy thriller film by David O. Russell This article is about the 2022 film. For the 2013 comedy-drama film, see Amsterdam (2013 film). Amsterdam (2022)Theatrical release posterDirected byDavid O. RussellWritten byDavid O. RussellProduced by Arnon Milchan Matthew Budman Anthony Katagas David O. Russell Christian Bale Starring Christian Bale Margot Robbie John David Washington Chris Rock Anya Taylor-Joy Zoe Saldaña Mike Myers Michael Shannon Timothy Olyphant Andrea Risebo...
Term used in the United States and Canada to describe a type of water pollution control A retention pond for treatment of urban runoff (stormwater). Best management practices (BMPs) is a term used in the United States and Canada to describe a type of water pollution control. Historically the term has referred to auxiliary pollution controls in the fields of industrial wastewater control and municipal sewage control, while in stormwater management (both urban and rural) and wetland management,...
Stasiun Kampung Baru Kampung Baru Bekas stasiun Kampung baru yang kini menjadi warung atau rumah wargaLokasiKampung Baru, Medan Maimun, Medan, Sumatera UtaraIndonesiaKoordinat3°33′09″N 98°41′22″E / 3.5524814°N 98.6894163°E / 3.5524814; 98.6894163Koordinat: 3°33′09″N 98°41′22″E / 3.5524814°N 98.6894163°E / 3.5524814; 98.6894163OperatorKereta Api IndonesiaDivisi Regional I Sumatera Utara dan AcehLetak dari pangkal km 4+4467...
Необходимо проверить качество перевода, исправить содержательные и стилистические ошибки. Вы можете помочь улучшить эту статью (см. также рекомендации по переводу).Оригинал на английском языке — Mesozoic marine revolution. Морские водоросли и два панцирных моллюска в озерце, остав�...
2001 studio album by The Cruel SeaWhere There's SmokeStudio album by The Cruel SeaReleasedSeptember 2001Length50:46[1]LabelPolydor /Universal Music AustraliaProducerMagoo, The Cruel SeaThe Cruel Sea chronology The Most(1999) Where There's Smoke(2001) We Don't Work, We Play Music(2002) Singles from Where There's Smoke A Simple GoodbyeReleased: 2001 No ChoiceReleased: 2001 Where There's Smoke is the sixth and final studio album by Australian indie rock band The Cruel Sea. The al...
Ahobila Matha Nameboard Ahobila MathaFounderSrimad Athivan SatakopanReligionsHinduismWebsitewww.ahobilamutt.org The Ahobila Matha is a Vadakalai Sri Vaishnava monastery established around 1400 CE at Ahobilam in Andhra Pradesh, India following the Vadakalai tradition of Vedanta Desika.[1] It is attributed to Sri Adivan Satakopa Swami (originally known as Srinivasacharya).[2][3][4] Sri Adhivan Satakopa, a Vadakalai saint,[5] who was a great grand disciple...
В статье не хватает ссылок на источники (см. рекомендации по поиску). Информация должна быть проверяема, иначе она может быть удалена. Вы можете отредактировать статью, добавив ссылки на авторитетные источники в виде сносок. (9 августа 2017) Судоку Судо́ку (яп. 数独 су:доку...
У этого термина существуют и другие значения, см. Первомайское сельское поселение. сельское поселениеПервомайское сельское поселение 52°53′54″ с. ш. 33°35′44″ в. д.HGЯO Страна Россия Входит в Почепский район Брянской области Включает 4 нас. пункта Адм. центр с. Перво�...
_-_Sir_Walter_Scott_and_his_Friends_at_Abbotsford_-_PG_825_-_National_Galleries_of_Scotland.jpg)
_-_Sir_Walter_Scott_(1771-1832)_-_RCIN_400644_-_Royal_Collection.jpg)
