היישוב ממוקם על תל בערוצו של נחל געתון כשני קילומטר מזרחית לנהריה. סביבתו של התל עשירה במעיינות שהזינו את הנחל ואיפשרו קיום של חקלאות רב גונית. המעיינות הנובעים בסביבת התל: עין אֶשְחַר (עין סוויד), עין יָרָק (עין אל עקלית - הצלופח), עין געתון (עין אלמג'נונה - המשוגעת), עין אַט, עין מֵירָב, ועין חִישוּר.
לאחר שיבת ציון, עסקה המנהיגות הדתית רבות בסוגיית קביעת גבולות הארץ לצורך קיום מצוות הקשורות למקום (כמו מצוות שנת שמיטה). מי שהוביל את הנושא בגבולה הצפוני של ישראל היה שמעון בן שטח והוא שקבע את היישוב, שנקרא אז "ריש מייא דגעתין", כאחד מישובי הגבול[1].
בתקופה הצלבנית הוקמה במקום חווה חקלאית בשם "ג'שסון"[2] ותושביה היו כפופים לשליט שישב במעיליא (ואחר כך, לשליט באכזיב). החקלאות המשיכה להתפתח ונבנו אמות מים וטחנת קמח.
ממשיכו אחמד אל-ג'זאר המשיך בפיתוח עכו והיישובים החקלאיים בגליל ובעידוד השקעות זרות. בתקופה זו הגיעה לאזור משפחת סורסוק.
משפחת סורסוק הייתה משפחת בנקאים סורית אמידה בראשה עמד איאב סורסוק מביירות. המשפחה החזיקה (עד תחילת ההתיישבות הציונית בעמק[3]) בשטחי אדמה נרחבים החל מדרום לבנון, דרך הרי גליל עד לעמק יזרעאל ומישור החוף הצפוני[4]. עיקר רכישת האדמות התבצעה ב-1870 בעקבות שחרור אדמות על ידי הממשל הטורקי ותוך ניצול חוקים עות'מאנים מגבילים בנושא סחר בקרקעות.
המשפחה הקימה את מבנה האחוזה הנראה כיום בשטח ואת החווה החקלאית סביבו. המקום נקרא אז "ח'רבת אלג'עתון" והוא הוקם על החורבה הצלבנית.
ערעור המצב הביטחוני בתקופת המרד הערבי הגדול (1936-1939) החליש את מעמדה של החווה. סגירת גבול לבנון לאחר מלחמת השחרור סגר את השוק העיקרי של מוצרי החווה עד נטישתה בתחילת שנות החמישים.
לאחר מלחמת העצמאות עבר המבנה לנכסי נפקדים. שנים רבות עמד המקום בשיממונו ונפל קורבן לשוד אבנים. רק לאחר הכרזת קק"ל על המקום כאתר תיירות, נעצרו הגנבות והחל במקום פיתוח דרכי גישה ומסלולי טיול. למרגלות החורבה הוצבו שולחנות פיקניק ושילוט על מסלולים בקרבת מקום. כמו כן, נבנתה בריכה בערוץ הנחל. מי המעיינות נתפסו על ידי מקורות, כך שניתן לראות זרימה בערוץ רק לאחר גשמים.
נכון ל-2014, המבנה מגודר ואינו נגיש בגלל חשש למפולות.
