חיים גמזו

חיים גמזו

חיים גמזו. עטיפת הספר "ביקורות תיאטרון" תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	18 במאי 1910 צ'רניהיב, האימפריה הרוסית
פטירה	16 בפברואר 1982 (בגיל 71) תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ישראל
תאריך עלייה	1923
השכלה	אוניברסיטת וינה הגימנסיה העברית "הרצליה"
תקופת הפעילות	1942–1982 (כ־40 שנה)
תפקיד	מנהל (1947–1949) מנהל (1962–1976)

חיים גַּמְזוּ (Haim Gamzu;‏ 18 במאי 1910 – 16 בפברואר 1982) היה מבקר אמנות ותיאטרון, מייסד בית הספר לתיאטרון "בית צבי" וממקימי מבנה מוזיאון תל אביב לאמנות בשדרות שאול המלך.

גמזו נולד בשנת 1910 בעיר צ'רניגוב שברוסיה (כיום באוקראינה) לירחמיאל בן ר' יעקב גמזו מפינסק ולמוסיה לבית חוטורצקי. החל ללמוד בבית ספר עברי, וב-1923 עלה לארץ ישראל עם משפחתו ובית אביו. בארץ סיים את לימודיו בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב. שם הוא התאהב בחנקה וינברג-חרותי ובמשך כמה שנים שלח לה מכתבי אהבה. לאחר מכן למד בסורבון ובמכון לאמנות בפריז, ופילוסופיה באוניברסיטת וינה, שממנה קיבל תואר דוקטור.

כתב ביקורת תיאטרון ואמנות, מאז 1942 באופן קבוע בעיתון "הארץ" ועד 1976^[1]. ב-1947 הותקף בידי חבר של שחקנית תיאטרון לי לה לו ונגרם לו זעזוע מח^[2].

ב-1944 כתב ביקורת כה ארסית על הצייר יצחק פרנקל, שהמונח "לגמז" הובא לעולם^[3].

חיבר ספרים בתחום האמנויות היפות, וכן ספר המתאר את מסעותיו באמריקה הדרומית, בשם "שירת הקיצל" שיצא לאור בשנת 1949^[4].

ייסד את בית-הספר לאמנויות הבמה "בית צבי" ברמת גן בשנת 1961, וניהל אותו עד 1962. כמו כן, שימש כמנהלו של מוזיאון תל אביב בין השנים 1947 ל-1949 ובין השנים 1962 ל-1976^[5][6].

נפטר בשנת 1982 ברעננה ונקבר בבית העלמין קריית שאול^[7].

הפרס לקידום האמנויות מטעם מוזיאון תל אביב, ניתן על-שמו. בשנת 2003 זכה אוסף מאמרי ביקורת שלו בפרס^[8].

ב-1938^{[דרושה הבהרה]} נשא חיים גמזו את גרטה לבית היים מווינה. בנם, יוסי גמזו, היה לימים משורר ופזמונאי. גרטה נפטרה ב-1943^[9]. ב-1948 נישא שוב, לחוה לבית שווארץ. לזוג שני ילדים: מיכל ורפאל. בנו, רפאל גמזו, איש שירות החוץ הישראלי, שימש כראש האגף לקשרי תרבות ומדע (קשתו"ם) במשרד החוץ וכשגריר ישראל בפורטוגל. נכדו של חיים (בנה של מיכל), יואל גמזו, הוא מנצח.

אחותו של גמזו, צפורה גמזו, נישאה לשופט אליהו מני.

את עיקר פרסומו קנה גמזו בזכות ביקורותיו הקטלניות, ושמו הפך למושג על ידי אפרים קישון, שהיה בין אלה שסבלו מביקורתו. בספרו "גומזים גומזים" קישון יצר את הפועל "לִגְמוֹז"^[10], שמתאר ביקורת קטלנית ביותר או הריגה, וכן במובן רחב יותר, כעין השימוש הנפוץ בשורש ק.ט.ל. ניצני העימות בין קישון לגמזו צמחו עוד בתקופת תיאטרון "בצל ירוק" אשר היה מורכב מבוגרי להקת הנח"ל, שאפרים קישון היה מקימו וחיבר את הטקסטים להצגותיו.

וכך כתב גמזו על הצגתה של להקת "בצל ירוק", "אף מילה למורגנשטיין":

"בשום מקום בעולם לא יעיזו חובבי-חובבנים להגיש לקהל חומר כה קלוקל, שחקנות כה אינפנטילית, עיוות הדיוקן ועיקום התנועה וצירוד הגרון - כאשר עשתה זאת להקת האנשים (הצעירים עדיין) הקוראת לעצמה "בצל ירוק"!^[11] ובמקום אחר: "בצל ירוק? לא כי אם שום... שום כמוש... שום דבר..."^[12]

ביקורת זו מאפיינת את סגנונו המתנגח של גמזו, ממנה סבל גם הבמאי עידוא בן-גוריון, שביים את המחזה "סמי ימות בשש" מאת קן יוז. גמזו לא התאמץ במיוחד בקטילתו, והוא כתב את הביקורת אולי הקצרה ביותר בתולדות ביקורת התיאטרון הישראלי: "לדידי יכול יהיה למות בחמש"^[13].

בשנת 1970 הועלה מחזהו האנטי-מלחמתי של חנוך לוין "מלכת אמבטיה" במסגרת התיאטרון הקאמרי. המחזה עורר סערה ציבורית עם העלאתו, וירד כעבור מספר הצגות. המחזה הציג בצורה סטירית בוטה אלמנטים הקשורים לנושא המלחמה והציג את גולדה מאיר בצורת אם צדקנית. המחזה הועלה בעיצומה של מלחמת ההתשה ובעת ההצגה היו הפרעות מצד הקהל ואף הוטלו על הבמה פצצות סירחון. גמזו בביקורת בעיתון "הארץ" כתב באותם ימים:

"...צריחה מתוסבכת עדיין אינה זעקה טהורה ... וניבול פה עדיין איננו מחאה כנה, גם אם היא עטופה בלחנים ענוגים".

את המחזמר "לילי גם", שנכתב על ידי אהוד מנור כינה "פרי באושים".

• האמנות בארצנו, תל אביב 1942
• אמנות הפיסול בישראל, תל אביב תשי"ז
• חנה אורלוף, תל אביב 1949
• יעקב אגם, תל אביב תשל"ו
• ציור ופיסול בישראל: האמנות הפלסטית מתקופת "בצלאל" ועד עתה, תל אביב 1951
• שירת הקיצל: רשמי מסע באמריקה הלטינית, תל אביב תש"ט.
• עשרה ציירים בישראל, חיים אתר, יוסף זריצקי, מרסל ינקו, מרדכי לבנון, אריה לובין, משה מוקדי, יוחנן סימון, משה קסטל, ראובן רובין, מנחם שמי, מוציא לאור : אשכול, תל אביב, תשי"ב, 1952.
• ד"ר חיים גמזו – ביקורות תיאטרון / חיים גמזו (עורך: מיכאל הנדלזלץ), תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 1999.

כמו כן ערך עשרות ספרי עיון מתורגמים בנושאי אמנות, בעיקר בהוצאת "רביבים".

• גילה בלס (מחקר ועריכה), ד"ר חיים גמזו – ביקורות אמנות, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2006 (כולל גם את תולדות חייו ופעילותו וכן ביבליוגרפיה של כתביו).

• כתבי חיים גמזו בפרויקט בן-יהודה
• דוד תדהר (עורך), "חיים גמזו", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ח (1957), עמ' 3052
• גרשון זק, גמזו והמוזיאון, דבר, 28 בינואר 1977
• חיים גמזו, צרור מכתבי אהבה שכתב גמזו לחנה וינברג־חרותי, באתר הארץ, 14 בפברואר 2022^[14]
• חיים גמזו, דף שער בספרייה הלאומית
• חיים גמזו, בלקסיקון הספרות העברית החדשה