חימוש תרמובּארי או פצצת דלק־אוויר הוא חימוש המנצל חמצן מהאוויר שמסביב לו כדי ליצור פיצוץ עז בטמפרטורה גבוהה ולמשך זמן ארוך, ביחס לחימוש העושה שימוש בחומר נפץ מרסק.
חימוש תרמובארי מסתמך על גל ההדף והטמפרטורה הגבוהה שהוא מייצר בזמן הפיצוץ כמנגנון הנזק העיקרי, בניגוד לחימוש המכיל חומר נפץ מרסק שבו מנגנון הנזק העיקרי הוא לרוב רסס. עיקר כוחו של החימוש התרמובארי הוא בגרימת נזק לבני אדם הנמצאים בחלל סגור (כגון בונקר לחימה) ולמטרות רכות (כגון מבנים לא ממוגנים ומתקני יצור). משפחת כלי הנשק העושים שימוש בחימוש תרמובארי כוללת בין השאר פצצות, רקטות נ"ט וטילי נ"ט בעלי ראש קרב תרמובארי ועוד.
מינוח
המושג "תרמובארי" הוא הלחם של המילים "תרמוס" (חום) ו"בארוס" (לחץ) ביוונית עתיקה (thermobarikos (θερμοβαρικός. כיום השתרש המונח בשפה האנגלית לתיאור סוג חימוש זה וממנה התפשט גם לשפות אחרות.
מונחים אחרים המשמשים לתיאור חימוש תרמובארי הם "פצצת דלק-אוויר", "נשק תרמובארי בעל פעימה גבוהה" (High-Impulse Thermobaric weapons: HITs),
"נשק חום ולחץ" ו"פצצת ואקום". עם זאת, המונח "פצצת ואקום" איננו מדויק. אמרות כגון, "הפיצוץ התרמובארי הראשי מתאפיין תחילה בגל ואקום היוצר אפקט של שאיבה ולאחריו בגל הדף, ששואף להיכנס למקום של הוואקום", אינן נכונות. אומנם בחללים סגורים, נזק יכול להיגרם כתוצאה מהתקררות הגזים בסוף תהליך הבעירה (התקררות שמובילה לירידת לחץ חדה), אך דבר זה אינו גורם ליצירת ריק מלא אלא לכל היותר ליצירת תת-לחץ ("ואקום חלקי").
היסטוריה
ניסיונות ראשונים לייצר חימוש תרמובארי נעשו בגרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה, כמאמצים לתכנן ולממש פצצה תרמובארית המוטלת ממטוס. על הניסויים פיקד מריו ציפרמאייר (אנ'). הפצצות הגרמניות עשו שימוש באבקת פחם כחומר דלק. הפצצות נבחנו בצורה אינטנסיבית ב-1943 ו-1944 אולם לא הגיעו לשלב היצור ההמוני עד תום המלחמה. בשנות ה-70 של המאה ה-20 נעשו ניסיונות בארצות הברית לפתח חימוש תרמובארי ואף בוצעו מספר ניסויים בחימוש שכזה, אך המערכת האמריקאית (CATFAE) לא הגיעה לכלל בשלות מבצעית בגלל סרבול יתר. השימוש הנפוץ הראשון בחימוש תרמובארי בשדה הקרב נעשה על ידי הצבא האדום הסובייטי, בעת מלחמת אפגניסטן. הדור הראשון של מטל"ר TOS-1 ("בוראטינו") כלל אפשרות לצייד את הרקטות שבו בראש קרב תרמובארי והופעל בשנות ה-80 המוקדמות. בהמשך פותחו והופעלו גם פצצות דלק-אוויר בממדים שונים.
פצצה תרמוברית אמריקאית מסוג BLU-118B בהכנות למשלוח לאפגניסטן, 5 במרץ 2002
עקרון הפעולה של חימוש תרמובארי הוא פיזור ראשוני של ענן אדים או חלקיקים דליקים, המתנה למשך פרק זמן קצר ביותר שבמהלכו הענן מתערבב באוויר שסביב המטרה ולבסוף – הצתת הענן הדליק ורווי החמצן.
עקרון פעולה זה מיישם כנשק את הסיבות לתאונות של פיצוץ בטחנות קמח, במכרותפחם ובתחנות דלק שבהן ענני קמח, חלקיקי פחם או רסס טיפות דלק ניצתו מסיבות שונות ובעירתם העזה והמהירה גרמה לנזק רב.
חימוש תרמובארי מכיל חומר דליק נוזלי או דמוי ג'ל, העשוי להיות מעורב בשבבים קטנים של מגנזיום או אלומיניום. החימוש מורכב ממיכל אחד או יותר, המכילים את חומר הבעירה, כשבמרכזם ממוקם מנגנון נפץ קטן שתפקידו לפזר את החומר. בנוסף לכך, בחימוש קיים מנגנון נוסף שתפקידו להצית את תערובת החומר והאוויר.
החימוש פועל באמצעות פיצוץ כפול: פיצוץ ראשוני של מטען קטן נועד לפזר את חומר הבעירה וליצור עננה דליקה מעורבת באוויר. פיצוץ שני נועד להצית את העננה הדליקה. בעירת העננה הדליקה היא למעשה הפיצוץ העיקרי של החימוש. הבעירה יוצרת חזית גל הדף, בטמפרטורה ולחץ גבוהים מאוד, שמתקדם במהירות בסביבת הפיצוץ. מנגנון הנזק העיקרי של חימוש תרמובארי הוא גל הדף, שמסוגל לעקוף עצמים בדרכו, להתפשט לחללים סמוכים ואף לעבור דרך אפודי מגן ולגרום בכך לפציעות פנימיות. תכונה זו עומדת בניגוד לחימוש שמנגנון הנזק העיקרי שלו הוא רסס, משום שרסס (עקב היותו תנועת חלקיקים למעשה) אינו מסוגל לעקוף מכשולים. הלחץ של גל ההדף עשוי להגיע קרוב ל-30 אטמוספירות, ולטמפרטורה של עד 3,000 מעלות צלזיוס.
מנגנון הנזק המשני של חימוש תרמובארי הוא הבעירה העזה והממושכת בחום רב בכל נפח הענן הבוער. הבעירה מסבה נזק רב מאוד לכל מה שבתוך הענן הבוער ובנוסף לכך מכלה את החמצן הזמין, כך שפצועים שנפגעו מגל ההדף הראשוני ומהבעירה המשנית עשויים גם לסבול מחנק.
הבדלים ביחס לחומר נפץ מרסק
בניגוד לחימוש המבוסס על חומר נפץ מרסק, שבו הפיצוץ מתחיל בנקודה אחת שממנה מתפשטת חזית גל של חום ולחץ, הרי שבחימוש תרמובארי מורגשת השפעת החום הרב והלחץ בנפח כל העננה הבוערת. כלומר, חימוש תרמובארי הוא חימוש בעל "אפקט נפחי".
מעבר לכך, מאחר שחימוש תרמובארי איננו מכיל מחמצן משל עצמו, אלא נסמך על החמצן שבאוויר סביב המטרה, הרי שרובו ככולו חומר דלק ומכאן האנרגטיות הגבוהה והאפקט העוצמתי שלו.
לנשק תרמובארי אין אפקט משמעותי של רסס, כמו בפיצוץ של חומר נפץ מרסק, אך משך הפיצוץ ארוך יותר ודועך לאט יותר ולכן התחום שהוא מתפשט עליו רחב יותר, והאפקט שלו קשה יותר.
הפיצוץ התרמובארי זקוק לחמצן בסביבתו על מנת לפעול, וזאת בניגוד לפצצות רגילות שרובן מסתמכות על חומר מחמצן פנימי. הפיצוץ התרמובארי של העננה או הנוזל הדליק באוויר, נגרם באופן ספונטני (פיצוץ תרמובארי), או באמצעות דטונציה על ידי מטען נוסף (פיצוץ דלק אוויר). החמצן שבאוויר שמסביב מגיב עם תוצרי הניפוץ, רק אחרי גל הניפוץ, ובכך תורם להמשך יצירת גלי ההדף ולהגדלת הטמפרטורה.
בניגוד לפצצות חומר נפץ מרסק, חימוש תרמובארי יכול לפעול רק בסמוך לפני הקרקע, באטמוספירה שאינה דלילה ובמזג אוויר מתאים, ולא מתחת למים למשל או בגבהים גדולים מדי. בנוסף לכך, עקב פרק הזמן שבו יש להמתין עד שחומר הדלק יתערבב באוויר לפני שניתן להצית אותו, ועקב התפשטותו האיטית של גל ההדף (בהשוואה לחימוש העושה שימוש בחומר נפץ מרסק), חימוש תרמובארי אינו מתאים להתמודדות עם מטרות הנעות במהירות גדולה, ולכן לא משמש בנשקים נגד מטוסים ונגד טילים. מנגד, במקומות שבהם אין לגל ההלם מקום להתרחב ולהתפוגג, כגון בונקרים, מנהרות ומערות, חימוש תרמובארי מתגלה כאפקטיבי מאוד. החימוש שימושי במיוחד במצבים בהם יש צורך לפגוע במקבץ גדול של חיילי אויב חשופים, במקבצי חיילים המסתתרים בתעלות או בונקרים ובמצבים בהם יש לגרום נזק מרובה למבנים.[2]
תוצאות השימוש בנשק
על פי דו"ח מחקר של ה-CIA שעסק בשימוש בפצצות דלק-אוויר ברוסיה, מנגנון ההרג של נשק זה מבוסס על גל ההדף שקורע את הריאות. אם הדלק של הפצצה נשרף אבל לא מתפוצץ, הקורבנות סובלים מכוויות חמורות וכן נושמים את אדי הדלק השרוף. כיוון שהדלק המשמש ברוב הפצצות רעיל במיוחד, גם פצצות שלא התפוצצו קטלניות ביותר ליצורים חיים.
בשטחים סגורים יש לנשק זה תוצאות הרסניות אפילו יותר. במקרה שבו אנשים שנמצאים בחלל סגור שבו מופעל הנשק אינם נפגעים מהפיצוץ, עדיין קיימת סכנה משמעותית שימותו מחנק, כיוון שהפצצה משתמשת בחמצן שנמצא באוויר. קורבנות שנמצאים ליד נקודת ההצתה מושמדים, ואלו שבשוליים סובלים לרוב מפגיעות פנימיות בלתי נראות הכוללות בין השאר, קריעות של עור התוף, זעזועי מוח חמורים, ריאות קרועות, קרעים באיברים פנימיים ואף עיוורון[3].
מכיוון שטרם הפיצוץ החימוש מפזר עננה דליקה, השפעות הנשק יחדרו לכל בונקר שאינו אטום הרמטית, ויפגעו באנשים שבו.
שימוש
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: בערך כאן הפצצה moab מתוארת כתרמובארית. אך בערך של הפצצה הנ"ל נראה שאינה כזאת.
רקטת RPG 29 תרמובארית (מדגם TBG-7V). רקטות כאלו נתפסו על ידי צה"ל במלחמת לבנון השנייה.
הרוסים פיתחו מספר רב של כלי נשק תרמובאריים. ראש קרב תרמובארי מצוי במגוון טילים ורקטות רוסיים, בהם ה-RPG-7 (רקטה מדגם TBG-7V), טיל הקורנט (9M133F-1), ומטיס ועוד. כמו כן מצויד צבא רוסיה בארטילריה רקטית עם רש"ק תרמובארי ופצצות דלק-אוויר.
צבא ארצות הברית השתמש בפצצות דלק-אוויר CBU-55 ו-CBU-72 במלחמת וייטנאם. ארצות הברית פיתחה את הפצצה התרמובארית "מפצח המערות" BLU-118 שבה השתמשה במלחמה באפגניסטן ב-2001, נגד התבצרות בתוך מערות. כמו כן פיתחה גרסה תרמובארית של טיל ההלפייר, ואת פצצת מטול XM1060 40mm שהיא הנשק התרמובארי האמריקני הקטן ביותר. בנשק נעשה שימוש בעיראק מאז 2003[דרוש מקור].
בשנת 2002 פיתחה ארצות הברית את פצצת ה-MOAB, פצצה בעלת חומרי נפץ "רגילים" שמשלבת אבקת אלומיניום שמתפזרת ויוצרת אפקט של פצצה תרמובארית. זו הייתה הפצצה הקונבנציונלית החזקה ביותר עד שנת 2007, שבה פיתחה רוסיה את פצצת ה-FOAB. הייתה זו פצצת דלק-אוויר חזקה פי ארבעה מהפצצה האמריקאית, והיא הפצצה הקונבנציונלית החזקה ביותר כיום[דרוש מקור].
ב-2017, במהלך מבצע נחישות טבועה בסוריה, השתמשה בריטניה בטילי AGM-114N4 הלפייר עם חימוש תרמובארי.[6] הסימון N מציין כי מדובר בטילים עם ראש קרב מועצם במתכת, אלומיניום במקרה זה, שנועד להתפזר ולבעור במהירות עם התפוצצות ראש הקרב וליצור אפקט של פצצת דלק-אוויר.
בשנת 2022 האוקראינים טענו שהרוסים הפעילו בזמן הפלישה לאוקראינה פצצות דלק-אוויר, באופן האסור על פי אמנת ז'נבה[7][8].
באירועי מתקפת הפתע על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 ובמהלך מלחמת חרבות ברזל השתמשו פלוגות הנוחב'ה של חמאס ברקטות RPG בעלות חימוש תרמובארי נגד בתי התושבים בעוטף עזה, כוחות הביטחון שבלמו את הפלישה לישראל וכוחות צה"ל שתמרנו לתוך שטח רצועת עזה.
במערכת נעשה שימוש מבצעי ראשון במלחמת לבנון השנייה: היא ניקתה זירות מטענים, השמידה מוצבי חזבאללה ובאחד המקרים אף השמידה שני כלי רכב של חזבאללה על יושביהם.[10] במערכת נעשה שימוש גם במבצע צוק איתן לצד צפע שריון הוותיק.
ב-2017 החל צה"ל בקליטת מערכת ריצוף משודרגת, כאשר את השדרוג ביצע ענף מערכות נשק זרוע היבשה, בעלות נמוכה בהרבה מההצעה של התעשיות הביטחוניות[9]. השדרוג כולל בין השאר מערכת הפעלה פשוטה יותר ומהירה ללמידה, שנועדה לשפר את התפעול של המערכת ולפשט את הכשרת הפלס על המערכת.
_sunk_as_target_with_FAE_1972.jpg)
