בעקבות תבוסת רוסיה במלחמת רוסיה יפן (1904-5) פחתה השפעתה של רוסיה באזור, ולעיר הגיעו תושבים של מדינות אירופאיות רבות (בעיקר גרמניה וצרפת) וכן אנשי עסקים מארצות הברית והקימו באזור חברות מסחריות, מפעלים ובנקים, ובמהרה הפכה חרבין למרכז התעשייה והכלכלה של צפון מזרח סין, ולמטרופולין רב תרבותי.
בדצמבר 1918 במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה ברחו פליטים רבים מתומכי הצבא הלבן אל העיר. כמו כן הגיעה אל העיר קבוצה גדולה של יהודים רוסיים. בשנות ה-30 גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר בשל הגירה מגרמניה הנאצית, ומספרה היה יותר מעשרים אלף יהודים.
בשנת 1932 נכבשה העיר בידי הצבא היפני.
בשנת 1935 נמכרה מסילת הברזל ליפן, וגברה ההשפעה היפנית בעיר - השפעה שהגיעה לשיאה עם הפיכת העיר לבירת מדינת הבובות היפנית מנצ'וקוו. היפנים החזיקו בעיר כוחות צבא גדולים, והקימו במקום מפעלים לייצור נשק ביולוגי.
בעקבות כניעת יפן בתחילת ספטמבר 1945 ופירוק מנצ'וקוו נכנסו כוחות הצבא האדום לעיר.
ברית המועצות מסרה את העיר לידי סין אולם, השאירה כוחות צבא בה. מרבית בני הלאומים הזרים בעיר נמלטו ממנה, בעיקר לאוסטרליה, ברזיל וארצות הברית. אזרחים רוסים רבים שברחו לעיר במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה הוצאו להורג על ידי החיילים הסובייטיים.
בזכות הנוכחות הצבאית הסובייטית נכבשה חרבין בידי הקומוניסטים הסינים כבר בשנת 1946.
ב-13 בנובמבר2005 גרמה דליפת בנזן ממפעל בקרבת העיר לזיהום משמעותי, שהביא להפסקת הזרמת מי השתייה לעיר. השלטון המקומי בעיר הכחיש את הדליפה וטען שמדובר בניקוי שגרתי של מערכת המים.
אדריכלות
חרבין מכונה סנקט פטרבורג של המזרח בשל סגנון הבנייה הייחודי שבה - בעל ההשפעה הרוסית המרובה.
רחוב ג'ונג יאנג (הרחוב המרכזי, המכונה גם רחוב קיטאייסקיה) הוא מרכז העסקים הראשי של העיר. ברחוב זה נמצאים מבנים רבים בסגנון אירופאי, ובהם מבנים בסגנון הבארוק ואף סגנון בנייה ביזנטיני.
כנסיית סופיה הקדושה שנבנתה בסגנון הרוסי בשנת 1932, משמשת כיום למוזיאון להיסטוריה התרבותית והארכיטקטונית של חרבין.
גם כיום מרובה ההשפעה של התרבות הרוסית והכלכלה הרוסית בעיר. בשל הקרבה לרוסיה, מיובאים לעיר מוצרי צריכה רבים. המטבח המקומי מושפע אף הוא מהמטבח הרוסי. גם העגה המקומית משתמשת במילים רבות מהשפה הרוסית.
תרבות
בחרבין נערך מדי שנה פסטיבל שלג וקרח, בשל היותה הצפונית ביותר בערי סין, ובשל קרבתה של העיר לסיביר. הטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא 21.2 מעלות צלזיוס, ובחורף 16.8- מעלות צלזיוס בממוצע (הטמפרטורות הנמוכות מגיעות ל-38.1- מעלות).
ראשוני היהודים הגיעו לחרבין מרוסיה וממזרח אירופה ב-1898, עם תחילת בנייתה של מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית, שנועדה לחבר בין מוסקבה לבייג'ינג. המסילה החלה לפעול בנובמבר 1903. באותה שנה כבר מנתה הקהילה כחמש מאות יהודים. אחרי מלחמת רוסיה–יפן, ב-1905, התיישבו בעיר חיילים יהודים משוחררים רבים. אליהם הצטרפו גם פליטים מהפרעות שהתחוללו בשנים 1905 – 1907 במחוזות דרום מערב רוסיה. ב-1908 חיו בחרבין כ-8,000 יהודים. אחרי המהפכה הבולשביקית ברוסיה ב-1917 היגר גל נוסף של יהודים לחרבין. רוב הזמן מנתה הקהילה עשרת אלפים בני אדם ובשיאה בין 1917 ל-1930 היו בעיר 15 אלף נפשות - כחמשה עד עשרה אחוז מתושבי העיר.
מבין יהודי חרבין היו סוחרים ויצרנים בעלי חנויות, מפעלים, מכרות פחם, בתי מלון ומסעדות. הם הקימו בית חולים יהודי ששירת גם את כלל האוכלוסייה. לקהילה היו בתי ספר, תנועות נוער, בית תמחוי, עיתונים יומיים, הוצאות ספרים, תזמורות ותיאטרון.
במהלך מלחמת האזרחים עזבו בני הזוג בת שבע (ורה, אחותה של רחל המשוררת) ואוריאל גולדשטיין את מוסקבה ועברו לחרבין. שם הקימו קונסרבטוריון והתגוררו למעלה מ-10 שנים. בתם הפסנתרנית אלה גולדשטיין נולדה שם.
בקהילה פעלו כמה מוסדות כגון מועדונים, בית אבות, ובית חולים, שטיפלו גם בלא-יהודים. בשנת 1907 נוסד תלמוד תורה, וב-1909 הוקם בית ספר יסודי יהודי ("אברייסקיה גימנזיה"), בו למדו בשנת 1910 יותר ממאה תלמידים. בבית הספר לא היו די כתות, ושבעים אחוזים מהתלמידים היהודים למדו בבתי ספר לא יהודים.
ב-3 במאי 1907 החלה הקהילה היהודית הגדלה בבניית בית כנסת חדש, שנקרא "הראשי", ברחוב ארטילריסקיה ברובע פריסטן (כיום רחוב אונג'יאנג, רובע דאולי). הבנייה נשלמה בינואר 1909. בית כנסת נוסף חסידי נוסד ב-1917. הרב לוין היה הרב הראשון של הקהילה מ-1903 עד לעזיבתו ב-1906. אחריו הובא הרב זלמן השקל (גשקל זלמן ליבוביץ') לשמש כרב אך הוא נפטר תקופה קצרה לאחר שהגיע לחרבין. הנהלת הקהילה בחרה פה אחד ברב אהרן משה קיסילוב (1866 – 1949) שהיה באותה שעה רב בעיר בוריסוב ברוסיה והזמינה אותו לחרבין. הוא כיהן כרב הקהילה משנת 1913 עד לפטירתו בספטמבר 1949. בקונגרס הקהילות היהודיות של המזרח הרחוק, שהתקיים בשנת 1947, נבחר הרב קיסילוב כרב הראשי של המזרח הרחוק כולל יפן. הוא הקים תלמוד תורה בו למדו מאות ילדים.
לתנועה הציונית היה מקום נכבד בחיי הקהילה. בין האגודות הציוניות שפעלו בעיר בלטו בעיקר תנועות בית"ר ו"מכבי" שקיימו גם פעילות ספורטיבית ענפה. ד"ר אברהם קאופמן שהיה יו"ר הקהילה בשנים 1933–1945 עמד בראש הפעילות הציונית בעיר. הוא היה יו"ר קרן היסוד בחרבין, חבר בהנהלה הציונית העולמית והסוכנות היהודית ויו"ר הארגון הציוני בסין.
בסוף מלחמת העולם השנייה, תחת שלטון ברית המועצות שנמשך כתשעה חודשים, הופסקה הפעילות הציונית בעיר, רבים הוגלו למחנות כפייה ברוסיה, ויהודים רבים עזבו את חרבין. ב-1963 נסגרו רשמית מוסדות הקהילה היהודית בעיר. ב-1985 עזב היהודי האחרון שחי בחרבין.
ב-1903 נחנך בחרבין בית הקברות היהודי הראשון בסין ובמרוצת השנים נקברו בו 2,000 יהודים. בית הקברות הוקם במרכז העיר, אולם הועבר ב-1958 אל מחוץ לה. ב-1992, לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לסין, הוא שופץ, לבקשת איגוד יוצאי סין בישראל ויש בו כיום 583 מצבות.
בתחילת שנות ה-2000 השקיעה עיריית חרבין, ביחד עם ממשלת היילונג'אנג והאקדמיה למדעי החברה של המחוז, בשימור המורשת היהודית של חרבין, שיקום ובשיפוץ בתי הכנסת, בית הקברות היהודי ושאר המוסדות היהודיים שנותרו בעיר. באפריל 2000 הוקם בחרבין מרכז מחקר יהודי, המקושר לאקדמיה למדעי החברה היילונג'יאנג. בית כנסת הישן הפך לאולם הקונצרטים.