ב-31 במרץ2010, 15 שנים לאחר האירוע, התנצל הפרלמנט הסרבי על ביצוע הטבח. לאחר דיון סוער של 13 שעות, הוציא הפרלמנט הודעה בה הוא מביע צער על שאירע והתנצל על שלא נעשה די על מנת למנוע את הטבח, אולם ההחלטה נמנעה מלקרוא לטבח "רצח עם". ברנקו רוזיץ', נציג המפלגה הסוציאליסטית, אשר בראשה עמד סלובודן מילושביץ' במהלך שנות ה-90, אמר: "אנו לוקחים צעד לנקיטת אחריות פוליטית המבוסס על הכרעה פוליטית עבור פשע המלחמה שאירע בסרברניצה".[3]
רקע
הסכסוך בבוסניה המזרחית
ב-15 באוקטובר1991, החלה בוסניה במהלך לקבלת עצמאות, בהצהרה פרלמנטרית על ריבונות. הרפובליקה של בוסניה-הרצגובינה הוכרה על ידי הקהילה האירופית ב-6 באפריל1992, ויום אחרי גם על ידי ארצות הברית. ההכרה הבינלאומית לא סיימה את העניין ומאבק איתנים על שליטה טריטוריאלית החל בין שלוש קבוצות עיקריות בבוסניה: בוסנים, סרבים וקרואטים. הקהילה הבינלאומית עשתה מספר ניסיונות להשכין שלום, אך הצלחתם הייתה מוגבלת מאוד. בחלק המזרחי של בוסניה, קרוב לסרביה, הסכסוך לבש צורה אכזרית במיוחד בין הסרבים לבוסנים.
1992 – מבצע לטיהור אתני
הסרבים התכוננו לשמור את בוסניה והרצגובינה כמרכיב במדינה הישנה. הם האמינו שהאזור של מרכז פודרינג' (אזור סרברניצה) הוא בעל חשיבות אסטרטגית רבה בשבילם. ללא האזור של מרכז פודרינג', שהיה במידה רבה שטח אתני בוסני, לא תהייה שלמות טריטוריאלית בתוך הישות הפוליטית החדשה שלהם, רפובליקה סרפסקה. הסרבים לא רצו להסכים למובלעת בוסנית בתוך השטחים המתוכננים שלהם, מאחר שהשטח יפצל לשניים ועתיד להיות מופרד מסרביה לחלוטין ומאזורים בהרצגובינה המזרחית שיושבו בעיקר על ידי אוכלוסייה סרבית-בוסנית.
לכן, הסרבים המשיכו עם טיהור אתני של בוסנים משטחים אתניים של בוסנים בבוסניה המזרחית ומרכז פודריניה, במטרה ליצור שטח סרבי רציף. בברטונאץ הסמוכה, לדוגמה, הבוסנים נרצחו או נאלצו לברוח לסרברניצה, לפי הנתונים הנוכחיים, 1,156 בוסנים נרצחו בהתקפה הזאת (3,156 בסך הכול במשך המלחמה).[4]
כ-762 בוסנים נרצחו בזבורניק ב-1 ביולי 1992. טבח דומה אירע בצרסקה ב-9 בספטמבר 1992, בשעה שקבוצה של 6,000 פליטים מקונייביץ'פולייה, צרסקה וקמניצה ניסו להגיע לטוזלה, הוי.אר.אס הניחו מארבים ופתחו באש על הטור, הרגו רבים ולקחו מאות שבויים, אשר לאחר מכן "נעלמו". כ-500 איש נרצחו סמוך לסנאגבו, כשהטור העובר בא תחת אש ארטילריה ומטוסים.
מאבק על סרברניצה
מאחר שבסרברניצה האוכלוסייה העיקרית היא בוסנית, כוחות צבא סרבים מהאזור ומהחלקים הסמוכים לבוסניה המזרחית השיגו שליטה על העיר למספר שבועות בתחילת 1992. במאי 1992, כוחות הממשלה הבוסנית בראשותו של נאסר אוריץ' הצליחו לכבוש מחדש את סרברניצה, תוך כדי מעשי ביזה של האוכלוסייה הסרבית המקומית
.[5] בכמה חודשים הבאים, אוריץ' והכוח שלו, נדחקו החוצה בסדרה של פשיטות ומתקפות נגד. בספטמבר 1992, כוחות בוסנים מסרברניצה הצטרפו יחד איתם לפעולה בז'פה(Žepa), עיר מדרום לסרברניצה. בינואר 1993, המובלעת המשיכה להתרחב וכללה גם את המובלעת של צרסקה שממוקמת ממערב לסרברניצה. בפעם זאת, המובלעת של סרברניצה הגיעה לשיא גודלה עם 900 קמ"ר, אף על פי שהיא אף פעם לא חוברה לשטח הבוסני העיקרי במערב ונשארה אי פגיע בשטח הסרבי.
בינואר 1993, כוחות בוסנים תקפו את הבסיס הצבאי הסרבי בקראביקה. ביתר החודשים הבאים, הצבא הסרבי פתח במתקפה בקנה מידה גדול, שבסופה נתפסו הכפרים של קונייביץ' פולייה וצרסקה, מה שגרם לקטיעת החיבור בין סרברניצה לז'פה וצימצם את השטח של מובלעת סרברניצה ל-150 קמ"ר. תושבים בוסנים של האזורים המרוחקים נלכדו בעיר סרברניצה ואוכלוסייתה תפחה ל-50,000 או 60,000 איש. תחת הפעילות הצבאית בחודשים הבאים, דווח על אזרחים פגועים בשני הצדדים.
הגנרל הצרפתיפיליפ מוריון, מפקד כוח ההגנה של האו"ם (UNPROFOR) ביקר בסרברניצה במרץ 1993. עד אז העיר הייתה צפופה ביותר ובתנאים של מצור. לא היו כמעט מים זורמים מאחר שהתקדמות הכוחות הסרביים הרסה את אספקת המים לעיר. אנשים הסתמכו על גנרטורים זמניים בשביל חשמל. אוכל, תרופות ומצרכים בסיסיים אחרים כמעט שלא היו בנמצא. לפני שעזב, גנרל מוריון אמר לתושבים המבוהלים של סרברניצה באספה ציבורית, שהעיר נמצאת תחת הגנת האו"ם ושהוא לעולם לא יזנח אותם.
בין מרץ ואפריל 1993, בערך כמה אלפי בוסנים התפנו מסרברניצה בחסות הנציב העליון של האו"ם לפליטים (UNHCR). הפינויים לוו בהתנגדות הממשלה הבוסנית שבסרייבו היות שלדעתם הם תורמים לטיהור אתני של שטחים שמאוכלסים בעיקר בבוסנים.
ב-13 באפריל 1993, הכוחות הסרבים אמרו לנציג נציבות האו"ם לפליטים, שהם יתקפו את העיר בתוך יומיים, אלא אם כן הבוסנים ייכנעו.
"אזור בטוח" סרברניצה
אפריל 1993: מועצת הביטחון מצהירה על סרברניצה כ"אזור בטוח"
ב-16 באפריל 1993, מועצת הביטחון הגיבה על ידי הוצאת החלטה 819, שמודיעה ש"כל הצדדים והנוגעים בדבר, ינהגו בסרברניצה וסביבתה כאזור בטוח, שצריך להיות חופשי מכל התקפת חמושים או כל פעולה עוינת אחרת".[6]
מועצת הביטחון הקימה שני כוחות או"ם אחרים, כדי להגן על המובלעת באותו הזמן בז'פה וגוראזד. ב-18 באפריל 1993, הקבוצה הראשונה של כוחות ה"UNPROFOR" הגיעה לסרברניצה.
בשעה שכוחות ההגנה הבוסנים של סרברניצה היו ללא נשק ברובם, כפי שהבטיחו בהסכם האו"ם על הפירוז באזור, הכוחות הסרבים המכתרים את המובלעת היו חמושים היטב וסירבו לכבד את חלקם בהסכם הפירוז. צבא רפובליקה סרפסקה (וי.אר.אס) היה מאורגן בבסיסים גאוגרפיים וסרברניצה נכללה בתחום חיל הדרינה. בין 1,000 ל-2,000 חיילים משלוש חטיבות של חיל הדרינה התפרסו מסביב למובלעת. כוחות בוסנים-סרבים אלו היו מצוידים בטנקים, רכבים משוריינים, ארטילריה ומרגמות. היחידה של צבא בוסניה והרצגובינה (ארביה) שנשארה במובלעת, דיוויזיית ההרים מס' 28, לא אורגנה וצוידה כראוי. מערכות תקשורת ומבנה פיקודי יציב היו חסרים, אחדים מחיילי הארביה נשאו רובי צייד ישנים או כלל לא נשאו נשק ולמעטים היו מדים מתאימים.
מההתחלה, שני הצדדים בסכסוך הפרו את הסכם ה"אזור בטוח". בבית המשפט של ICTY הושמעה עדות על אסטרטגיה סרבית מחושבת של מניעת הגישה של שיירות הסיוע הבינלאומיות אל תוך המובלעת. קולונל לוטננט תומאס קרמנס (מפקד ה"דאצ'באט") העיד שהצוות שלו כמו גם התחמושת והציוד עוכבו בכניסה למובלעת שבשליטת הכוחות הסרביים.
מצרכים יסודיים, כמו אוכל, תרופות ודלק, נעשו יותר ויותר נדירים. בוסנים בסרברניצה התלוננו על התקפות מצד חיילים סרבים. כל עוד ה"ארביה" נוגעים בדבר, גנרל חלילוביץ' העיד שמיד אחרי החתימה על הסכם ה"אזור בטוח", הוא פקד על החברים בארביה שבסרברניצה, להוציא את כל צוות החמושים והציוד צבאי מחוץ לאזור המפורז החדש, מה שהם אכן עשו במידה רבה. אף על פי שהסרבים התקיפו והרגו אזרחים בוסנים באזור סרברניצה מדי יום, לסרבים היה נראה שכוחות בוסנים בסרברניצה משתמשים ב"אזור הבטוח" כבסיס נוח כדי לשלוח התקפות נגד הוי.אר.אס וכוח ה-UNPROFOR נכשל בלעשות פעולה כלשהי כדי למנוע את זה. גנרל חלילוביץ' הודה שמסוקים בוסניים טסו בהפרה של איסור הטיסה באזור ושהוא בעצמו שלח שמונה מסוקים עם תחמושת בשביל הדיוויזיה ה-28.
בתחילת 1995, פחות ופחות שיירות אספקה עשו דרכן אל המובלעת. חיילי יחידת כוח השלום ההולנדית ה"דאצ'באט" הגיעו בינואר 1995, וצפו במצב שהתדרדר במהירות בחודשים הספורים לאחר הגעתם. המשאבים הדלים כבר ממילא של האוכלוסייה האזרחית התדלדלו אף יותר ואפילו כוחות האו"ם התחילו להתמודד עם כמויות נמוכות בצורה מסוכנת של אוכל, תרופות, דלק ותחמושת. לבסוף, נשאר להם כה מעט דלק שהם נאלצו להתחיל לפטרל ברגל. הדאצ'באט שיצאו לחופשה לא הורשו לחזור[7] ומספרם פחת מ-600 ל-400 איש. במרץ ואפריל, החיילים ההולנדים הבחינו בגידול בכוחות הסרביים-בוסניים סמוך לשתי עמדות תצפית, "OP Romeo" ו-"OP Quebec".
קיץ 1995: הסרבים מתכוננים לתקוף את "אזור בטוח" סרברניצה
במרץ 1995, רדובאן קרדז'יץ', נשיא רפובליקה סרפסקה, חרף הלחץ הבינלאומי לסיים את המלחמה והמאמצים המתקדמים להביא להסכם שלום, הוציא פקודה לוי.אר.אס, באשר לאסטרגיה לטווח ארוך של כוחות הוי.אר.אס במובלעת. בפקודה, הידועה כ"פקודה 7", מפורט שהוי.אר.אס צריכים: "להשלים בהקדם האפשרי את ההפרדה הפיזית של סרברניצה מז'פה, למנוע אפילו תקשורת בין אנשים בשתי המובלעות. לתכנן ולשקול היטב פעולה קרבית, ליצור מצב בלתי נסבל של חוסר ביטחון מוחלט, ואי תקווה להמשך הישרדות או חיים לתושבי סרברניצה".[8]
בזמן שיצא צו זה, באמצע 1995, המצב ההומניטרי של האזרחים הבוסנים והסגל הצבאי במובלעת היה קטסטרופלי. בתחילת יולי 1995, סדרה של דיווחים שהוציאה הדיוויזיה ה-28 שיקפה את הדרישות הדחופות של כוחות ה"ארביה" במובלעת לפתוח את הפרוזדור ההומניטרי. לאחר שנכשל מהלך זה, מתו אזרחים בוסנים רבים מרעב.
6–11 ביולי: ההשתלטות על סרברניצה
ביולי הסרבים נכנסו ל"אזור בטוח". בערב 9 ביולי חיל הדרינה של הוי.אר.אס נכנס ארבעה קילומטר לתוך המובלעת ועצר בדיוק קילומטר אחד מהעיר סרברניצה. מאוחר יותר ב-9 ביולי, מחוזקים מהצלחה זאת ומחוסר ההתנגדות של הבוסנים שהיו כמעט ללא נשק וגם מהיעדר תגובה משמעותית מהקהילה הבינלאומית, הנשיא קארדז'יץ' הוציא הוראה חדשה שאיפשרה לדרינה לכבוש את העיר סרברניצה.
בבוקר 10 ביולי המצב בעיר סרברניצה היה מתוח. תושבים מילאו את הרחובות. קולונל לוטננט קרמנס שלח בקשה דחופה לנאט"ו לסיוע אווירי להגנת העיר, אבל אף סיוע לא הגיע עד סביבות השעה 14:30 ב-11 ביולי, כאשר נאט"ו הפציצו טנקים של הוי.אר.אס שהתקדמו לעבר העיר. מטוסי נאט"ו ניסו גם להפציץ עמדות ארטילריה של הוי.אר.אס שהשקיפו על העיר, אבל נאלצו לבטל את המבצע עקב ראות לקויה. תוכניות של נאט"ו להמשיך את המתקפות האוויריות ננטשו אחרי איומים של הצבא הסרבי להרוג כוחות הולנדים שהוחזקו במעצר של הוי.אר.אס, להפציץ שטח סגור של האו"ם מחוץ לעיר בפוטוקרי ולכתר שטחים במקומות שבהם 20,000 עד 30,000 אזרחים שברחו.
ראויה לציון גם פחדנותם של חיילי האו"ם ההולנדים, שכשלו בשמירה על הפליטים המוסלמים-בוסנים, ואף שיתפו פעולה עם הכוחות הסרביים.[9] מפקד הכוחות ההולנדים טון קרמנס, מי שהיה אחראי על הכוחות ההולנדים בסרברניצה באותו הזמן, אף צולם מרים כוסית עם פושע המלחמה והגנרל ראטקו מלאדיץ'.[10]
הטבח
קבר אחים ובו שרידי קורבנות הטבח (תמונה קשה לצפייה)
קבר אחים שהתגלה ב-2007 ובו עצמות אדם, שרידי קורבנות הטבח
האו"ם התרשל בהגנת האזרחים הבוסנים בסרברניצה כפי שהוסמך בהחלטת האו"ם. בקשות לתגבורת ממאה שומרי-שלום הולנדים נדחו וכתוצאה מכך נגזר עליהם להיות עדים למה שיתרחש מאוחר יותר. עדים למציאות שבה סרברניצה הופכת להיות תחת שליטת הכוחות הסרבים ואלפי תושבים בוסנים מסרברניצה נמלטים לכפר הקרוב פוטוצ'ארי ומחפשים הגנה בשטח המגודר של האו"ם. בערב 11 ביולי כ-20,000 עד 25,000 פליטים בוסנים התאספו בפוטוצ'ארי. כמה אלפים נדחקו בתוך השטח המגודר של האו"ם, בעוד שהשאר התפזרו במפעלים והתחומים הסמוכים. למרות שהרוב הגדול היו נשים, ילדים, זקנים או נכים, 63 עדי ראייה העריכו שהיו לפחות 300 גברים בתוך היקף המתחם המגודר של האו"ם ובין 600–900 גברים מחוץ למתחם.
11–13 ביולי: המשבר ההומניטרי בפוטוצ'ארי
התנאים בפוטוצ'ארי היו מחפירים. מעט מאוד אוכל או מים היו בנמצא והחום של יולי גרם לתחושת מחנק. אחד מקציני הדאצ'באט תיאר את המראה: "הם נכנסו לבהלה, הם היו מפוחדים, והם דחקו איש את רעהו כנגד החיילים. החיילים שלי, חיילי האו"ם. ניסו להרגיע אותם. אנשים שנפלו ארצה, נרמסו. זה היה מצב כאוטי.[10]
12–13 ביולי: פשעים מבוצעים בפוטוצ'ארי
ב-12 ביולי תנאים בריאותיים דלים שנגרמו על ידי הכוחות הסרבים, הגבירו את הפאניקה אצל התושבים, ויצרו אצלם רצון עז לעזוב את המקום. הפליטים בשטח המגודר יכלו לראות חיילים סרבים מעלים באש בתים וערימות שחת. ובכל אחר הצהריים, חיילים סרבים התערבבו בהמון והתרחשו הוצאות להורג ללא משפט של נשים וגברים.
בשעות הבוקר המאוחרות של 12 ביולי, עד ראייה נתקל בערימה של 20–30 גופות שנערמו מאחורי בניין התחבורה בפוטוצ'ארי. עד ראייה אחר סיפר שבסביבות השעה 12:00, הוא ראה חייל רוצח ילד בסכין בין קהל הפליטים. הוא גם סיפר כי ראה חיילים סרבים מוציאים להורג יותר ממאה גברים בוסנים מאחורי מפעל האבץ שבאזור, ולאחר מכן, טוענים את גופותיהם לתוך משאית, למרות שהמספר והאופי השיטתי של הרציחות שהושמעו על ידי העד הזה עומדות בניגוד לעדות אחרת שהושמעה בבית המשפט זה מראה שההריגות בפוטוצ'ארי התרחשו בצורה לא סדירה.[10]
"ראינו שני חיילים סרבים, אחד מהם עמד על המשמר והאחרים שכבו על הבחורה, בתחתונים מופשלים. וראינו בחורה שוכבת על הקרקע, על איזה סוג של מזרן. היה דם על המזרן, אפילו היא הייתה מכוסה דם. היו לה חבורות ברגליים. היה לה אפילו דם שנזל על הרגליים. היא הייתה שרויה בהלם טוטאלי. היא נעשתה משוגעת לגמרי."[10]
במשך הלילה ושעות הבוקר המוקדמות, סיפורים אודות מעשי האונס והרציחות התפשטו בתוך ההמון והפחד במחנה החריף.[10]
הפרדת הגברים הבוסנים בפוטוצ'ארי
מבוקר 12 ביולי, כוחות סרבים החלו לקבץ אנשים מאוכלוסיית הפליטים בפוטוצ'ארי ולהחזיק אותם במקום נפרד, לאחר מכן כשהפליטים הבוסנים התחילו לעלות לאוטובוסים, חיילים סרבים הפרידו את הגברים בגיל גיוס ומדי פעם גם צעירים וזקנים הופרדו, גברים אלה נלקחו לבניין בפוטוצ'ארי שכונה "הבית הלבן". כשהאוטובוסים הסיעו את הנשים, הילדים והקשישים לעבר הצפון, לקראת שטח בוסני, הם נעצרו בדרך שוב כדי לנפות גברים. כבר בערב 12 ביולי שמע רב-סרן פרנקן מהדאצ'באט שאף גבר לא הגיע עם הנשים והילדים ליעד שלהם בקלדאן.[10]
ב-13 ביולי כוחות דאצ'באט היו עדים לסימנים ברורים שהסרבים הוציאו להורג כמה מהגברים הבוסנים שהופרדו. לדוגמה, רב-טוראי ואסן ראה שני חיילים לוקחים אדם מאחורי "הבית הלבן". לאחר מכן הוא שמע ירייה ושני החיילים הופיעו שוב, לבד. קצין דאצ'באט אחר ראה חיילים סרבים מוציאים להורג אדם לא חמוש, בירייה בודדת לראש. הוא גם שמע 20–40 יריות בשעה, בכל אחר הצהריים. כאשר חיילי הדאצ'באט סיפרו לקולונל קוסף קינגורי, משקיף צבאי מטעם האו"ם (UNMO) באזור סרברניצה, על האיש שנלקח מאחורי "הבית הלבן" ולא חזר, קולונל קינגורי הלך לחקור את המקרה. כאשר הוא התקרב הוא שמע יריות, אך נעצר על ידי חיילים סרבים לפני שגילה מה הולך שם.[10]
גירוש הנשים והילדים
קטע מהטלוויזיה הסרבית מראה נשים וילדים מופרדים מהגברים ומועמסים על אוטובוסים. בקטע נראית הבטחה של הגנרל ראטקו מלאדיץ' כשהוא אומר שכל אחת מהנשים תילקח בביטחה החוצה באוטובוס ולאחר מכן הן יאוחדו מחדש עם הגברים.[11]
לאחר שהמצלמות כובו, הגברים נרצחו על ידי הצבא הסרבי. למעלה מ-60 משאיות עמוסות בגברים בוסנים נלקחו מסרברניצה לאתרי הוצאות להורג. שם הם נקשרו, עיניהם כוסו והם נורו עם רובים אוטומטיים.[11] כמה מההוצאות להורג בוצעו בלילה, תחת מנורות קשת, דחפורים תעשייתיים דחפו את הגופות לתוך קברי אחים.[11] אחדים נקברו בחיים, ז'אן-רנה רוז, שוטר צרפתי אשר גבה עדויות מבוסנים, סיפר ב-1996 לבית הדין בהאג. הוא העיד שכוחות סרבים רצחו והרגו פליטים לפי שיקול דעתם, הרחובות היו מלאים בגופות והנהרות היו אדומים מדם. עוד הוא סיפר, כי רבים מהאנשים התאבדו כדי להימנע מקיצוץ האף, השפה והעיניים. בין היתר הוא השמיע תיאורים מחרידים של רצח המונים, על מקרים שבהם מבוגרים נאלצו להרוג את ילדיהם או לצפות בחיילים שמים קץ לחייהם.
הוא סיפר "חייל אחד פנה לאישה במרכז ההמון שהילד שלה בכה. החייל שאל אותה מדוע הילד בוכה והיא הסבירה לו שהוא רעב. החייל נתן לה הערה כמו 'הוא לא יהיה רעב עוד'. ולאחר מכן חתך את גרונו לפני כולם."[11]
כתוצאה מהמשא ומתן הממצה של האו"ם עם הכוחות הסרבים, הנשים מסרברניצה הועברו בכפייה לאזור ממשלתי מבוקר (בערך 25,000 נשים – כפי שהצהיר התובע מטעם ה-ICTY).[12]
מספר אוטובוסים מעולם לא הגיעו ליעדם הבטוח. לדוגמה, בהתאם לתיאורי העד שניצל מהטבח, קדיר חביבוביץ', שהסתיר עצמו באחד מראשוני האוטובוסים שלקח את הנשים וילדים מבסיס האו"ם ההולנדי מפוטוקרי לקלדאנג', "חביבוביץ' ראה לכל הפחות כלי רכב מלא בנשים בוסניות נוסע מהאזור הממשלתי המבוקר".[13] אחד מהשובים שלו התלונן שהם טעו בבחירת הנשים מסרברניצה.[13] חביבוביץ' סיפר כי הגברים נלקחו למקום רחוק ליד 'רסיקה גאי' מאוחר בלילה. כאשר הקבוצה הראשונה נלקחה מהמשאית ונורתה, הוא סיפר שהוא קפץ מהמשאית והתגלגל למטה לצד מדרון, ירייה מהחיילים פיספסה אותו והוא הצליח להימלט. הוא הגיע לאזור הממשלתי המבוקר ב-20 באוגוסט 1995.
