טוני מוריסון

טוני מוריסון
Toni Morrison

לידה	18 בפברואר 1931 לוריין, אוהיו, ארצות הברית
פטירה	5 באוגוסט 2019 (בגיל 88) הברונקס, ניו יורק, ארצות הברית
שם לידה	Chloe Ardelia Wofford
מדינה	ארצות הברית
לאום	אפרו-אמריקאים
מקום קבורה	South-View Cemetery
מקום מגורים	סירקיוז, ניו יורק, לוריין, אוהיו
מקום לימודים	Lorain High School, אוניברסיטת הווארד, אוניברסיטת קורנל
שפות היצירה	אנגלית
סוגה	ספרות אפרו-אמריקאית
יצירות בולטות	העין הכי כחולה, גן עדן, אהבה, חסד, הביתה, Jazz, חמדת, תינוק של זפת, סולה, שיר השירים אשר לסולומון, God Help the Child
הושפעה מ	Henry Dumas, ויליאם פוקנר, וירג'יניה וולף, ג'יימס בולדווין, זורה ניל הרסטון, דוריס לסינג, הרמן מלוויל
בן או בת זוג	Harold Morrison (1958–1964)
פרסים והוקרה	פרס נובל לספרות (1993) מדליית לנגסטון יוז (1981) דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פריז-סורבון (2007) היכל התהילה של נשות אוהיו (1982) אגדה חיה של ספריית הקונגרס פרס NAACP Image לעבודה ספרותית מעולה, סיפורת (2004) פרס לסיפורת אמריקנית של ספריית הקונגרס (2011) פרס חוג מבקרי הספרים הלאומי לסיפורת (1977) honorary degree from Spelman College (1978) פרס ספרות ע״ש קרל סנדברג (2010) Coretta Scott King Award (2005) פרס מפעל חיים על שם איוון סנדורף (2014) הרצאת ג'פרסון (1996) מדליית החירות הנשיאותית (2012) פרס הלמרייך (1988) מדליית ניקולס מנשיא אוניברסיטת ואנדרבילט (2013) פרס טובת הכלל (1989) המדליה הלאומית למדעי הרוח (2000) פרס נורמן מיילר (2009) פרס ג'נט היידינגר קפקה (1977) פרס הספרות פא"ן אוקלנד ע״ש ג'וזפין מילס (2013) פרס אניספילד-וולף (1988) פרס הספר האמריקאי (1988) פרס פוליצר לסיפורת (1988) דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אוקספורד אבירה בלגיון הצרפתי היכל התהילה של ניו ג'רזי מפקד מסדר האמנויות והספרות Audie Award for Narration by the Author or Authors דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ז'נבה בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו
אתר רשמי
חתימה

טוני מוריסון (באנגלית: Toni Morrison; ‏18 בפברואר 1931 – 5 באוגוסט 2019) הייתה סופרת אמריקאית ופרופסור באוניברסיטת פרינסטון. היא זכתה בפרס פוליצר לסיפורת לשנת 1988, באות הכבוד "הרצאת ג'פרסון" לשנת 1996, ובשנת 1993 הייתה האישה השחורה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות^[1]. היא נחשבת לאחת מגדולי הספרות האמריקאית, ובפרט הספרות האפרו-אמריקאית. בין הרומנים הידועים שלה נמנים "העין הכי כחולה", "שיר השירים אשר לסולומון", ו"חמדת". ב-29 במאי 2012 הוענקה לה מדליית החירות הנשיאותית של ארצות הברית.

טוני מוריסון נולדה בלוריין שבאוהיו בשם קלואי ארדליה וופורד (Chloe Ardelia Wofford) לראמה וג'ורג' וופורד, השנייה מתוך ארבעה ילדים, במשפחה ממעמד הפועלים. כילדה קראה מוריסון ספרים בלהיטות. בין הסופרים האהובים עליה היו ג'יין אוסטן ולב טולסטוי. אביה נהג לספר לה סיפורי עם על הקהילה האפרו-אמריקנית (שיטה של סיפור שבהמשך תשתחל לכתיבתה של מוריסון). לפי ראיון מ-2012 בגארדיאן, היא הפכה לקתולית בגיל 12 וקיבלה את שם ההטבלה (אנ') "אנתוני", מה שבהמשך שימש כבסיס לכינוי שלה "טוני".

ב-1949 החלה לימודי תואר ראשון באנגלית באוניברסיטת הווארד - אוניברסיטה המזוהה היסטורית עם הקהילה השחורה בארצות הברית - משום שחיפשה את קרבתם של אינטלקטואלים שחורים אחרים^[2]. היא סיימה את לימודיה בשנת 1953. ב-1955 סיימה תואר שני (Master Of Arts) באנגלית באוניברסיטת קורנל, שבמסגרתו כתבה תזה על אובדנות בספריהם של ויליאם פוקנר ווירג'יניה וולף. לאחר סיום לימודיה, בין השנים 1955–1957, לימדה אנגלית באוניברסיטת טקסס סאות'רן (אנ') ביוסטון שבטקסס. לאחר מכן חזרה להאוורד ללמד אנגלית. היא הפכה לחברה באחוות "אלפה קאפה אלפה".

ב-1958 נישאה להארולד מוריסון, אדריכל ג'מייקני ועמיתה בסגל אוניברסיטת האוורד, ונולדו להם שני ילדים, הארולד וסלייד. טוני והארולד מוריסון התגרשו בשנת 1964. לאחר הגירושים עברה מוריסון לסירקיוז שבמדינת ניו יורק, שם עבדה כעורכת ספרי לימוד. שנה וחצי לאחר מכן החלה לעבוד כעורכת במטה של הוצאת הספרים הגדולה Random House בניו יורק. במהלך השנים אלו היא גם לימדה באוניברסיטת ייל ובמכללת בארד (אנ'). גם כעורכת מילאה מוריסון תפקיד מפתח בהבאת הספרות השחורה אל הזרם המרכזי. היא ערכה ספרים מאת אנג'לה דייוויס, טוני קייד במברה (Bambara), הנרי דומאס (Dumas) וגייל ג'ונס (Gayl Jones).

בשנת 1989 קיבלה מוריסון משרת פרופסור באוניברסיטת פרינסטון. בשנת 1994 ייסדה את הסטודיו "Atelier" לסופרים ואומנים במסגרת אוניברסיטת פרינסטון.

ב-2012 זכתה במדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.

מוריסון הייתה חברה קרובה של פראן ליבוביץ במשך שנים רבות^[3].

ספריה של מוריסון עוסקים רבות בחברה האפרו-אמריקאית בארצות הברית, באנשים, במיוחד בנשים אפרו־אמריקאיות שחוו השפלה ודיכוי מידי החברה הגזענית ובתוך המשפחה.

את ספרה הראשון, The Bluest Eye (העין הכי כחולה), פרסמה בשנת 1970. זהו סיפורה של נערה שחייה נהרסו בגלל החברה הגזענית והאלימה שבה היא חיה.

את הספר "שיר השירים אשר לסולומון" (Song of Solomon) פרסמה בשנת 1977. ספר זה זיכה אותה בפרס הספר הלאומי (National Book Award), והעמיד אותה בשורה הראשונה של הסופרים בארצות הברית. זהו סיפורו של אדם המעמד הבינוני המשיג הכרה עצמית תוך גילוי שורשיו האפרו-אמריקאיים הכפריים.

בשנת 1983 פרסמה את "רצ'יטטיב", הסיפור הקצר היחיד שכתבה. הסיפור, בתרגומה של טל ניצן-קרן, הופיע בספר "האנשים הכחולים: סיפורים צפון אמריקאיים" שערך משה רון.

הספר "חמדת" (Beloved), שהתפרסם בשנת 1987, זיכה אותה בפרס פוליצר שנה לאחר מכן, וכן בפרס אניספילד-וולף לשנת 1988. הספר דן בצורה נוקבת באהבת אם, ברצח ובדיכוי בתקופת עבדות השחורים בארצות הברית. הספר עובד לסרט באותו השם בבימויו של ג'ונתן דמי ובכיכובם של אופרה וינפרי ודני גלובר.

בשנת 1992 פרסמה את הספר "ג'אז" (Jazz) המספר על אהבה ורצח ברובע הארלם בשנות השלושים של המאה ה-20.

בנוסף כתבה ספרי ילדים (עם בנה סלייד), מחזה בשם "Dreaming Emmett" שהוצג בשנת 1986, מחרוזת השירים "Honey and Me" שפורסמה ב-1992, וגם אופרה בשם "Margaret Garner" בשנת 2003.

• העין הכי כחולה (1970), תרגמה טל ניצן-קרן, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תל אביב, 1996.
• סולה (1973), תרגמה איילה רהב, כנרת, רמת גן, 1986.
• שיר השירים אשר לסולומון (1977), תרגם אהרן אמיר, עם עובד, תל אביב, 1978.
• תינוק של זפת (1981), תרגם עמוס פארן, זמורה ביתן, 1987.
• חמדת (1987), תרגמה ניצה בן-ארי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1994.
• ג’אז (1992), תרגמה ניצה בן-ארי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1995.
• משחקים באפלה - לובן-עור והדמיון הספרותי (1992), תרגם עמנואל לוטם, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1997.
• גן עדן (1997), תרגמה עדה פלדור, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1998.
• אהבה (2003), תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2004.
• חסד (2008), תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, 2009.
• הביתה (2012), תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, 2014.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: טוני מוריסון

• אתר האינטרנט הרשמי של טוני מוריסון (באנגלית)
• טוני מוריסון, באתר פרס נובל (באנגלית)
• ספרי טוני מוריסון באתר הספריה החדשה
• דינה פלדות, "שיר השירים אשר לסולומון", מעריב, 20 ביולי 1979 (ביקורת על ספרה של מוריסון בשם זה)
• נועה פריגל על "העין הכי כחולה" של טוני מוריסון, אתר בננות, 14 במאי 2000
• שירי לב-ארי, זיכרון במקום נקמה, באתר הארץ, 11 באפריל 2004
• סוזנה רוסטין, הגרדיאן, אני, קלואי, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2008
• טוני מוריסון, רגעים של חסד, באתר ynet, 25 באוגוסט 2009
• האהבות של טוני מוריסון, טור מאת אלינוער ברגר ותמר פלג על טוני מוריסון והספר 'חסד', באתר הספריה החדשה, 27 באוגוסט 2009
• אריאנה מלמד, רבת חסד, באתר ynet, 15 בספטמבר 2009
• על הספר 'חסד', צבי נח, באתר "מחשבה שנייה", 9 בנובמבר 2009
• עמרי הרצוג, בספרה החדש, חסד, מאלצת טוני מוריסון את קוראיה להשתחרר מכל מה שהם יודעים על טוב ורע, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2009
• לילך וולך‏, מלכת שבא: טוני מוריסון חוגגת 80, באתר וואלה, 18 בפברואר 2011
• המחשבה המרקדת, נאומה של טוני מוריסון לרגל קבלת פרס מטעם ה-National Book Foundation ב-6 בנובמבר 1996, באתר הספריה החדשה, 20 בספטמבר 2011
• אריק גלסנר, על "הביתה", של טוני מוריסון, באתר "מבקר חופשי", 28 ביוני 2014, פורסם במקור במדור הספרותי שב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
• ציפי שמילוביץ, "אם כולם רוצים להשתיק אותי, כנראה שהם פוחדים ממני": ריאיון עם טוני מוריסון, באתר ynet, 7 באוגוסט 2019
• טוני מוריסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• טוני מוריסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• טוני מוריסון (1931-2019), דף שער בספרייה הלאומית

• טוני מוריסון, ברשת החברתית Goodreads

בעקבות מותה:

• יובל פלוטקין, הסופרת טוני מוריסון, זוכת פרס נובל, מתה בגיל 88, באתר ynet, 6 באוגוסט 2019
• אריאנה מלמד, כתיבתה של טוני מוריסון היתה כמו אוויר לנשימה עבור השחורים בארה"ב, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2019

זוכי פרס נובל לספרות
1901–1925	פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גראי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925)
1926–1950	דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950)
1951–1975	לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגוויי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יונסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975)
1976–2000	בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000)
2001 ואילך	נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023) • האן (2024)