עוד בחיי המלך שלמה, בא הנביא אחיה השילוני לירבעם, קרע בגד ל-12 חלקים, נתן לירבעם עשרה מהם ואמר לו כי האל עתיד "לקרוע" את הממלכה, כך שזו תחולק לשתי ממלכות, וירבעם ימלוך על עשרה שבטים. לאחר נבואה זו ניסה שלמה להמית את ירבעם, אך זה מצא מפלט במצרים. לאחר מות המלך שלמה, בנו רחבעם לא שמע לעצת הזקנים וסירב לבקשת העם להקל את עול המיסים. ובתגובה, החליטו השבטים הצפוניים להתפצל מממלכת יהודה שתחת שושלת בית דוד, ולשים את ירבעם עליהם למלך הראשון של ממלכת ישראל. ירבעם ייסד את פולחן העגלים בבית אל ובדן, בשל רצונו ליצור אי תלות בין תושבי ממלכת ישראל לבין הפולחן בבית המקדש בירושלים שבשטח ממלכת יהודה. הוא גם שינה את לוח חגי השנה, הזיז את חג הסוכות מט"ו בתשרי לט"ו בחשוון, ומינה כהנים שאינם מבני שבט לוי. בעיני חז"ל נחשב ירבעם למודל של מלך רשע מפני שחטא והחטיא את ישראל. במהלך מלכותו גם התקיימה מלחמה בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה, ברשות המלך אביה שהסתיימה בתבוסת ישראל וניצחון יהודה.
בתנ"ך
בימי שלמה
הידיעות על מעשי ירבעם בחייו של שלמה, כפי שמתוארות בספר מלכים, מאופיינות בחוסר בהירות. הוא מתואר כבן לשבט אפרים שנולד לאם אלמנה בשם צרועה[1] בהמשך הוא התמנה לפקיד על עבודתם של בית יוסף (שבט אפרים ומנשה).
ככל הנראה בזמן שכיהן בתפקיד זה הוא היה מעורב בניסיון למרד. לאחר כישלון המרד ברח למצרים. מרד זה מתואר בחוסר בהירות בפסוק: ”וְזֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ: שְׁלֹמֹה, בָּנָה אֶת-הַמִּלּוֹא--סָגַר, אֶת-פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו” (מלכים א', י"א, כ"ז). המדרש רואה במרד זה כנובע ממניעים אידאולוגיים, ושם בפיו של ירבעם את הטענה לשלמה: "אביך פרץ פרצות בחומה ליכנס בו עולי רגלים ואתה גדרת אותה לעשות אנגריא לבת פרעה להושיב שם עבדיה ומשרתיה". לפני שהספיק להימלט פגש בו אחיה השילוני, הנביא שניבא לו שהממלכה עתידה להתפצל ושהוא עתיד למלוך על ממלכת ישראל.
בתרגום השבעים לפרק יב פסוק כד ישנה תוספת המציגה מסורת מיוחדת על תקופת גלותו של ירבעם במצרים, המקבילה לסיפור הדד האדומי בספר מלכים א', פרק י"א, פסוקים י"ט–כ"ב. על פי מסורת זו, נשא ירבעם אישה מבית פרעה: "ושישק נתן לירבעם את אנו אחות תחפניס הגבירה", שילדה לו את אביה בנו, בזמן ששהה במצרים.[2]
המלכת ירבעם
לאחר מות שלמה התכנסו כל שבטי ישראל לשכם כדי להמליך את בנו של שלמה, רחבעם. ירבעם, ששמע על מות שלמה, חזר מגלותו במצרים. רחבעם לא שמע לעצת הזקנים וסירב לבקשת העם להקל את עול המיסים. בתגובה, השיבו השבטים הצפוניים, כי "מַה-לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא-נַחֲלָה בְּבֶן-יִשַׁי, לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (ספר מלכים א', פרק י"ב, פסוק ט"ז). בשומעם שירבעם שב מגלותו, מינו אותו שבטים אלו למלך עליהם.
פולחן העגלים
אתר הפולחן הישראלי שנחשף בתל דן, המתוארך לתקופת אחאב. ממצאים שנמצאו בסמוך מזוהים על ידי חלק מהחוקרים כפולחן ירבעם
ירבעם ייסד את פולחן העגלים בבית אל ובדן. המקרא מתאר את מניעיו של ירבעם למעשי הפולחן, בשל רצונו ליצור אי תלות בין תושבי ממלכת ישראל לבין הפולחן בבית המקדש בירושלים שהייתה בתחום ממלכת יהודה. זאת כדי לבצר ולחזק את שלטונו בממלכת ישראל. עם זאת, המקרא מרבה לבקר את פולחן העגלים שייסד ירבעם:
בחפירות ארכאולוגיות שנערכו בתל דן המזוהה עם דן המקראית, נתגלה אתר פולחני מתקופת הברזל השנייה המתוארך למאה התשיעית לפני הספירה, תקופת אחאב. בנוסף מבנה שנמצא בסמוך המתוארך לשלהי המאה העשירית לפני הספירה, זוהה על ידי חלק מהחוקרים כאתר הפולחן של ירבעם המתואר במקרא. מסורת פולחן במקום כבר מוכרת מהמקרא בסיפור פסל מיכה. אומנם, יש ששיערו שסיפור זה נכתב בדיעבד על מנת לגנות את פולחן העגלים של ירבעם.[3] גם בית אל מוכרת מהמקרא ומהארכאולוגיה כמקום פולחן קדום. בנוסף, יהודה קיל שיער שמיקום אחד מאתרי פולחן העגלים בנחלת בנימין, הוא מתוך התחשבות מיוחדת בבני שבט זה, שנמצא בתווך שבין שתי הממלכות וסמוך למקדש בירושלים.[4]
במסגרת ההתנתקות מהפולחן בירושלים ירבעם עורך רפורמה דתית: הוא משנה את לוח חגי השנה ומזיז את חג הסוכות מט"ו בתשרי לט"ו בחשוון, וממנה כוהנים במקדשיו שאינם מבני שבט לוי.
פולחן עגלים מוזכר במקרא במעשה חטא העגל והתקיים גם בעמים השכנים, מה שמעלה את ההשערה שהיו מסורות קדומות לפולחן זה, יש המקשרים אותו לפולחן אפיס המצרי, ורואים בו השפעה מתקופת שהותו של ירבעם במצרים[5].
דון יצחק אברבנאל הציע שהעגלים רמזו לברכת משה לבני יוסף, שבטו של ירבעם: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, בהם עמים ינגח יחדיו אפסי-ארץ, והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה". בכך הם דומים לאריות שבכיסא שלמה, שלדעת רבים באו לרמוז לברכות שבט יהודה.[6] יהודה קיל הציע שירבעם ראה בעגלים מעין הכרובים הסמוכים לארון הברית. פירוש זה נסמך על חזון המרכבה של יחזקאל, שבו מתוארות ארבע חיות שכף רגליהן ככף רגל עגל, ודמות פניהן פני אדם ופני אריה מימין (מדרום), ופני שור משמאל (מצפון, הצד של ממלכת ישראל). ובחזונו השני של יחזקאל נחסרו פני השור, ובמקומו תוארו 'פני הכרוב'.[7]
ערי הבירה של ירבעם
ירבעם הקים שלוש ערי בירה שונות: בתחילת מלכותו ישב בשכם, אחרי כן בפנואל (בעבר הירדן המזרחי) ואחריה בתרצה (בצפון השומרון). שכם הייתה עיר הבירה הראשונה של ממלכת ישראל. בעיר זו נערכה ברית יהושע, ואליה הגיע רחבעם לאחר מות שלמה כדי להכתיר את עצמו על שבטי הצפון. במקום זאת, הומלך בה ירבעם בן נבט והיא נקבעה כעיר הבירה הראשונה שלו בראשית שנות מלכותו. בשלב מסוים ירבעם יצא משכם והקים עיר בירה חדשה בפנואל: וַיִּ֨בֶן יָרׇבְעָ֧ם אֶת־שְׁכֶ֛ם בְּהַ֥ר אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣שֶׁב בָּ֑הּ וַיֵּצֵ֣א מִשָּׁ֔ם וַיִּ֖בֶן אֶת־פְּנוּאֵֽל (מלכים א', י"ב, כ"ה). לאחר מכן ירבעם יצא מפנואל והקים עיר בירה חדשה בתרצה (מלכים א', י"ד, י"ז). עיר זו שימשה כבירה של ממלכת ישראל עד תקופתו של עומרי, שהקים את הבירה החדשה בשומרון (עיר). לא ברור מדוע הקים ירבעם שלוש ערי בירה שונות, ייתכן שיש לכך קשר למסע שישק לכנען, בשנה ה-5 למלכותו של ירבעם, שהגיע במסע המלחמה שלו גם לשומרון וגם לפנואל בעבר הירדן.
בספר מלכים מוזכרת בקצרה מלחמה שנערכה בינו לבין אביה מלך יהודה. לעומת האזכור הדל בספר מלכים, מוקדש רובו של פרק י"ג בדברי הימים ב' לתיאור המלחמה בין שתי הממלכות. מהשתלשלות האירועים ניתן לראות כי לאחר גיוס צבאותיהודה וישראל, אשר כללו 400,000 ו-800,000 חיילים בהתאמה, פנה אביה אל ירבעם וצבאו והזהירם שלא יילחמו עמו. בנאומו, טען אביה כי מלחמה נגד יהודה היא מלחמה בה', משום שה' הוא שהעניק את המלוכה לדוד ולזרעו, ומשום שבית המקדש נמצא בממלכת יהודה ובו מקריבים לה' קורבנות, בניגוד לאנשי ממלכת ישראל, שעברו להקריב לעגלים שהקים ירבעם בבית אל ובדן. ירבעם התעלם מאזהרתו של אביה והחליט לתקוף את צבא יהודה על ידי פיצול צבאו והעברת חלק מחייליו לעורף צבא יהודה, כדי שישמשו כמארב.
ברבות הימים חלה אביה בן ירבעם באופן אנוש, וירבעם שלח את אשתו שתבקש רחמים מהנביא אחיה השילוני בתחפושת (בגלל יחסיהם העכורים). מסופר שהנביא זיהה את אשת ירבעם עוד לפני הגעתה אליו, מפני שכבר התנבא בכך. אחיה הודיע לה על הכרתת בית ירבעם בשל מעשיו הרעים בעיני ה'. מייד כשחזרה הביתה שמעה על מות בנה וכעבור זמן מת גם ירבעם ובנו נדב מלך אחריו.
ירבעם בעיני חז"ל
בעיני חז"ל נחשב ירבעם למודל של מלך רשע מפני שחטא והחטיא את ישראל, בכך שמשיקול פוליטי הקים במות פולחן בבית אל ובדן ואף שינה את מועדי החגים, ואסר על העם לעלות למקדש בירושלים. בתלמוד אמרו עליו בפרק חלק:
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא
...
ואלו שאין להם חלק לעולם הבא
...
שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא.
שלשה מלכים: ירבעם, אחאב ומנשה
אמר ר' יוחנן קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם. ומפני מה תלה הכתוב בירבעם? מפני שהוא היה תחילה לקלקלה
עם זאת, כמייסד ממלכת ישראל, נתפס ירבעם גם כצדיק מופלג בתחילת דרכו וכדמות רוחנית בעלת יכולת פוטנציאלית גבוהה ובעל ידע רב בתורה:
"וימצא אותו אחיה השילוני הנביא בדרך והוא מתכסה בשלמה חדשה ושניהם לבדם בשדה". מאי בשלמה חדשה? אמר רב נחמן כשלמה חדשה - מה שלמה חדשה אין בה שום דופי אף תורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי. דבר אחר, שלמה חדשה -שחידשו דברים שלא שמעה אזן מעולם.
... מאי ושניהם לבדם בשדה? אמר רב יהודה אמר רב שכל תלמידי חכמים דומין לפניהם כעשבי השדה. ואיכא דאמר שכל טעמי תורה מגולין להם כשדה.
... "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה"[8] מאי אחר אמר ר' אבא אחר שתפשו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש? בן ישי בראש. אי הכי לא בעינא (איני רוצה)
פרשנות לשמו
במקורות הובאו שלושה פירושים למקור השם ירבעם: ירבה עם - ה׳ יגדיל את העם, או ריבע עם – שריבץ והשפיל את ישראל, שעשה מריבה בעם, ושעשה מריבה בין ישראל לאלוהים.[9]
הסופרת יוכי ברנדס מיקדה את ספרה "מלכים ג" בבית שאול, מיכל בת שאול ודמותו של ירבעם, תוך תיאורו כנכדה של מיכל ונינו של שאול המלך בסתירה לסיפור המקראי שלא מוזכר בו כל קשר בין ירבעם לבין בית שאול ומיכל חשוכת צאצאים. בספר מציעה ברנדס נקודת מבט שונה ואוהדת על בית שאול וירבעם בן נבט, תחת הגרסה המקראית שנכתבה על ידי סופרי ממלכת יהודה ששרדה אחרי חורבן ממלכת ישראל, ולכן נוטה לאהדה לבית דוד.
^יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, פרק כד: מה סיפרו בממלכת ישראל על ירבעם?, עמ' 197–198: בתרגום השבעים ישנה תוספת לפרק יב, בעקבות תרגומו לפסוק כד, שניצבת בכפילות לנוסח כפי שהוא מופיע בנוסח המסורה, ומן הלשון היוונית ברור כי מקורה בטקסט עברי: זהות אביו של ירבעם אינה נזכרת "ושם אמו צרועה זונה".
^יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, פרק כד: מה סיפרו בממלכת ישראל על ירבעם?, עמ' 198–199.
