המונח "אני" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו אני (פירושונים).
מודל הנפש של פרויד: החלקים בכחול הם החלק הלא מודע של האדם. החלק הקטן בלבן הוא המודע.
מודל הנפש הפרוידיאני הוא בסיס התאוריה שהציע אבי הפסיכואנליזהזיגמונד פרויד כדי להסביר את אופן פעולת הנפש. מודל הנפש כולל בתוכו מספר מודלים, מנגנונים ועקרונות. מטרת התאוריה הייתה לאפשר הבנה עמוקה של נפש האדם. באמצעות הבנה זו, טיפול נפשי מעמיק ויסודי בקשיים רגשיים של האדם ובמצוקות אנושיות קיומיות יוכל לסייע לאדם להתגבר עליהם ולחוות פחות סבל בחייו. השיטה הטיפולית מתבססת על תצפית קלינית, תוך כדי טיפול, ולא רק על ניסוי מעבדתי, והתאוריה שלה מבוססת על מודלים שונים שיוצגו להלן.
למרות שהפסיכואנליזה מוכרת בפסיכולוגיה הפופולרית, יש כלפיה ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי היא אינה מבוססת מדעית,[1] ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע.[2][3]
הפסיכואנליזה - אסכולה תאורטית וטיפולית חשובה בפסיכולוגיה, אשר נוסדה באמצע המאה ה - 20 על ידי זיגמונד פרויד - הציעה כיוונים חדשניים באשר למטרות, תחומי העניין ושיטות המחקר בפסיכולוגיה, בתקופה שבה התאוריה של הבנת הנפש והאישיות עדיין הייתה בחיתוליה.
מודל הנפש הפרוידיאני פתח צוהר להבנת נפש האדם ולהבנת האדם את עצמו. מבחינה חברתית שינתה הגישה הפסיכואנליטית את הנורמות המוסריות, בעיקר בכל הקשור ליחסי מין ולמיניות. ביטוי לשינוי זה ניתן למצוא גם בשדה האמנות והספרות.
המודל הסטרוקטורלי הוא המייצג את מבנה הנפש על-פי פרויד. לפי פרויד, הנפש היא מבנה מורכב המחולק לשלושה מבנים תאורטיים, והם:
סתמי - אִיד (id): המבנה המאגד את היצרים הטבעיים
אני - אגו (ego): המבנה המהווה את עיקר המודע של האדם
אני עליון - סופר אגו (super-ego): המבנה המאגד את המוסר וצורכי החברה
המודל הדינמי
את הדינמיקה בין הרשויות השונות תיאר פרויד באמצעות המודל הדינמי. פרויד דימה את האישיות לאנרגיה פסיכית, היכולה לעבור ממבנה אחד של האישיות למבנה שונה. אנרגיה זו, שמקורה במזון אותו צורך האדם, אינה נעלמת, אלא מומרת. על-פי קביעה זו, כל כמות אנרגיה הנחסכת מרשות נפשית אחת משמשת רשות נפשית אחרת.
כך העניק פרויד, לדוגמה, הסבר לתופעה שבה בני אדם מוסריים, הולכים ומפתחים מצפון חזק ככל שהם עונים יותר על צורכי החברה. במקום שמצפונם ירפה מהם ככל שיסבלו יותר למען המוסר, מצפונם רק הולך וגדל ומאתגר אותם אתגרים נוספים. ההסבר המוצע על-פי מודל זה הוא, שהאנרגיה הנחסכת מהגשמת הצרכים שבאיד, עוברת לאני העליון ומחזקת אותו.
בהרצאות המפורסמות של פרויד בנושא "המבוא לפסיכואנליזה", פותח פרויד בתיאור והסבר על מעשי כשל: הטעויות הקטנות שבני אדם נוטים לעשות בלא לשים לב, המראות על כוונותיהם האמתיות. ביניהם: שכחה, פליטת פה, פליטת קולמוס, שגיאת קריאה וכו'. מעשי כשל אלו מכונים גם "טעויות פרוידיאניות".
דוגמה ל"טעות פרוידיאנית": יושב ראש הפרלמנט שבפתיחת ישיבה, אומר בחגיגיות "אני מכריז על סיום הישיבה!". דוגמה נוספת: שכיר, שכאשר הוא מחפש מקום חניה בחניון עם הבוס שלו, שואל אותו "אפשר לחנוק פה?" (במקום לחנות פה). הדוגמה המוכרת ביותר היא שכחה של שמו של אדם מסוים בצורה שיטתית. ניתן להביא עוד דוגמאות רבות. מהללו נוכל ללמוד, לשיטת פרויד, שישנם דברים בנפשות בני האדם שהם אינם מודעים אליהם.
על-פי פרויד, קיימת חלוקה נוספת של הנפש, לרמות שונות של מודעות, אשר אינן חופפות בהכרח את הרשויות הנפשיות. על-פי מודל זה, המכונה המודל הטופוגרפי, ניתן להבחין בין 3 רמות שונות של מודעות:
המודע: סך הדברים שבהכרת האדם - "כל מוצג המצוי בתודעתנו והנתפס על ידינו".
הקדם מודע (הסמוך למודע): כל נתון פסיכי הנמצא על ידינו בצורה חבויה, אלא שאפשר לעוררו מדעת, כדוגמת ההיזכרות, ההיכרות.
הקדם-מודע משמש גם כ"צנזור" בין המודע ללא מודע כאשר רעיונות לא רצויים לא מתקבלים למודע אלא עוברים ללא מודע.
הלא מודע: כל נתון החבוי בנפשנו, שאין בידינו להעלותו בצורה ספונטנית על פני השטח של התודעה. לדוגמה: מאורע טראומטי שחווה האדם בילדותו, שאין הוא יכול להיזכר בו בשום אופן או להכיר אותו, נמצא בלא-מודע. לעיתים מדובר בידע שאילו היה האדם מודע לו, היה מאיים עליו או מעורר בו חרדה.
הערה: ה"תת-מודע" הוא מושג עממי שבדרך כלל בא להחליף את המושג "לא-מודע". מושג זה מחלק את הנפש לשני חלקים במקום לשלושה, ומתעלם מחשיבות הקדם-מודע. מושג זה אינו מקובל בפסיכותרפיה המקצועית, והוא מופיע לרוב לצורך ספרותי או עממי, או בספרי רפואה משלימה וכאחד ממושגי העידן החדש.
גם בתוך הקדם מודע והלא מודע ישנם שלבים שונים של עומק ו"זמינות" המידע. לדוגמה - ישנם זיכרונות, שהדרך היחידה להכירם היא בהיפנוזה. הרחקתם של הזיכרונות השונים מתודעת האדם אינה סימן לחוסר היעילות או לרפיונם של הכוחות הנפשיים, אלא להפך - היא תוצאה של תהליך מיוחד ודינמי ביותר - תהליך ההדחקה.
עקרון הקביעות
עקרון הקביעות הוא עיקרון בסיסי שניתן לבארו מבחינה פיזיולוגית כך: "מערכת העצבים היא מנגנון, שתפקידו להרחיק מדי פעם את הגירויים הנקלטים, למישור התחתון הנמוך, ככל האפשר." פעולה זו משרתת מניעת גירוי מתמיד של האורגניזם על ידי זיכרונותיו, דהיינו - אין האדם שוכח דבר, אלא מאחסנו באזור נפשי נגיש פחות.
ניתן לדמות את הזיכרון למחסן שבו חלק מהדברים נמצאים בפתח המחסן, חלק בסופו, וחלק מאחורי דלתות נעולות וכספות.
חרדות
לדעת פרויד, הנפש האנושית עשויה לפתח בתוכה הסתבכויות, המונעות מן האדם תפקוד מתאים כלפי המציאות. תהליכים אלו מכונים חרדה, ופרויד הבחין בין שלושה סוגים שלהן:
חרדה מציאותית: מזהירה את האורגניזם מפני סכנות חיצוניות
חרדה נוירוטית: נובעת מהחשש שהאני (אגו) יאבד שליטה על הסתמי (איד)
חרדה מוסרית: נובעת מרגשי האשם שמקורם באני-עליון
את הפסיכואנליזה פיתח פרויד על-מנת להתגבר או להקל על חרדות אלו.
מנגנוני הגנה
לא כל הזיכרונות המורחקים אל הלא מודע, מורחקים לשם "סידור המחסן". ישנם זיכרונות מסוימים שידיעתם מביאה לחרדה, ולכן הם עוברים הדחקה – הרחקת הידע לאזור הלא מודע, כך שהוא אינו "זמין" עבור האדם ואינו יכול לפגוע בו ולהפריע את חייו היומיומיים. לרוב ניתן למצוא טראומות ילדות מודחקות אל הלא מודע, אך גם יצרים שאין האדם יכול לקבל, ומשאלות אסורות, מודחקים אל הלא מודע.
ההדחקה היא הבסיסית ביותר מבין כמה מנגנוני הגנה – מנגנונים נפשיים שמטרתם לאפשר ליחיד להתמודד עם חרדות ומציאות מאיימים על ידי שיבוש היכולת להכיר בהם, לדעת אותם, להבין אותם. מלבד ההדחקה, שהיא מנגנון ההגנה הבסיסי ביותר, ישנם מספר לא מועט של מנגנוני הגנה אחרים שמשמשים את האדם – הכחשה, התקה, המרה, השלכה, רציונליזציה ועוד.
דוגמה: אשה מוכה על ידי בעלה, יכולה להתמודד עם מציאות זו באמצעות רציונליזציה – מתן תירוץ הגיוני לתופעה כדי להתכחש לאמת שבה ולאחריות של האדם עליה – הוא בעצם עושה את זה מאהבה, הוא לא שולט בזה וכו'. מנגנון הגנה פרימיטיבי הוא ההכחשה – שאותה ניתן למצוא בצורה הפשוטה ביותר בקרב ילדים – "לא לקחתי את הסוכרייה!"
מנגנוני ההגנה הם, על-פי פרויד, צורכי אנרגיה משמעותיים ביותר, ומביאים לסילופים ניכרים של המציאות. כל מנגנוני ההגנה פועלים בעיקר במישורים לא-מודעים, ואף על פי שהכרות עם מנגנוני ההגנה חשובה כשלעצמה, ההדחקה היא החשובה מכולם עבור הבנת יצירה של הרשות השלישית בנפש – האני העליון.
בנוסף לחלוקת הנפש במצב נתון, מציע פרויד מודל התפתחותי, המתאר את היווצרותה של הנפש עבור אדם בן-תרבות.
תחילת ההתפתחות בתינוק בן יומו. תינוק זה מפתח לעצמו "אני" ("אגו"), המכיר ומסוגל להתמודד ולתווך בין הסתמי למציאות החיצונית. לפי תורתו של פרויד היצרים - הליבידו, האהבה והמוות - אינם מתפתחים עם ההתבגרות המינית, כפי שנהוג היה לחשוב עד זמנו. פרויד סבור, שיצרים אלו קיימים עם התינוק מיום היוולדו, והוא חילק את המיניות הילדותית לשלושה שלבים:
השלב האוראלי (אוריס = פה, בלטינית), המקביל פחות או יותר לשנה הראשונה של התינוק. זה השלב שבו התינוק מנסה לקלוט את העולם בעיקר באמצעות הפה, אך גם דרך העור והחישה הפיזית. הפה הוא המקור העיקרי למיניות, ושיאה - יניקה משדי האם. הפה מכיל גם משמעות הרסנית - הנשיכות; הצורך לנשוך מופיע כששיניו מתחילות לצמוח.
דוגמה: אדם בעל חסכים אוראליים, יצטרך לשים תמיד משהו בפה - בוהן, סיגריה, עט, או דבר מאכל.
השלב האנאלי (אנוס = פי הטבעת), החופף בדרך כלל את השנה השנייה והשלישית. בתקופה זו פי הטבעת הוא אזור ארוגני ראשי. גירוי רירית פי הטבעת, על ידי עשיית צרכים ויצירתם, גורמת לתינוק הנאה. בשלב זה הסביבה מחנכת את העולל לוותר על צואתו למען ההיגיינה והניקיון: בתחילה אין התינוק מסכים, הוא רוצה לשמור את צואתו, שכן היא חלק מגופו. הוא לומד לשלוט בסוגרים ולעשות צרכיו במקום הראוי לכך, כדי לשמור את אהבתם אליו.
שני שלבים אלו הם מיניות אנושית בצורתה הפרימיטיבית. כאשר ישנם חסכים או מעבר לא נורמלי של אחד מהשלבים, מפתח האדם, לפי הפסיכואנליזה הקלאסית, הפרעות התנהגות.
אדם שנמנעה ממנו היכולת לשמור את צרכיו ולשחק בהם בתחילת השלב האנאלי, יהפוך לחסכן וקמצן, וידאג תמיד לרכושו - כמי שמפחד תמיד על הצואה שהייתה חלק מגופו ונלקחה ממנו.
השלב הפאלי (פאלוס = פין, ביוונית). בתקופה זו איברי המין הם האזור הארוגני העיקרי. מתאפשר פורקן מתח באמצעות האוננות. בשלב זה מתחילים להתפתח אצל הילדים תסביך אדיפוס ותסביך אלקטרה, שבהם הילד מתאהב בהורה שכנגד.
בגילאים 3–5, כאשר מגיע האני לפיתוחו, והילד מגיע לשלב הפאלי, מתפתחות אצל הילד תשוקות ארוטיות, שמושאן הוא ההורה מן המין השני. דהיינו, מושאו הארוטי של הילד היא אמו והילדה שמה את אביה בתור מושא אהבתה. כאשר מבחין הילד בנוכחות ההורה האחר בתור המאהב של מושא האהבה, הוא מפתח חרדת סירוס מההורה האחר. שני דברים אלו: התשוקה אל ההורה מן המין האחר, ואימת הסירוס – מהווים יחדיו את תסביך אדיפוס ואלקטרה.
כבר בשלבים הראשונים, בזמן פיתוח האני, מפנים הילד את חוקי הוריו, ונוהג לפיהם. הפנמה זו, בשלבים המוקדמים של הילדות אינה רציונלית; למעשה היא בנייתה של הרשות הנפשית השלישית – האני העליון או הסופר אגו.
יצירת האני העליון היא ההפנמה הנפשית הלא מודעת של מערכת האיסורים והחוקים של ההורים, המגיעה לכדי יצירה של רשות נפשית, שבכוחה לבקר את הדחפים הלא מודעים של הסתמי. על-פי פרויד, פתרונו של תסביך אדיפוס מגיע על ידי הדחקת המאוויים לגילוי עריות, והפנמת המוסר של ההורה מן המין האחר. יחד עם הפנמת המוסר של ההורה מן המין האחר, מופנמת התבנית של אהבה למין השני.
הילד מפנים את מוסר אביו, הוא מעריץ אותו ומנסה לחקותו. האב הוא סמכות מוסרית, והוא מופנם באני העליון כמצפון. אהבתו המודחקת לאם הופכת לדפוס של אהבת נשים, כדרך שאוהב אביו את אימו.
שלב החביון: שלב זה מתחיל בגיל שש ומסתיים בגיל ההתבגרות. בשלב זה מודחקים כל הדחפים המיניים ומתועלים לרכישת ידע.
השלב הגניטלי: (גניטלס = איברי רבייה, בלטינית). בשלב זה, המתחיל בגיל ההתבגרות ונמשך לאורך כל החיים, הדחפים המיניים עולים למודע.
