במקביל להמצאת המסטיק ביבשת אמריקה, תועד שימוש במסטיק העשוי משרף נחשים, על ידי שבטים נודדים במצרים העתיקה בתקופה הפרה-הלניסטית. בשל אופן ייצורו, משרף נחשים ארסיים, שימש המסטיק בטקסי התבגרות ופיריון כקמע וכאמצעי קדוש עליו היו שומרים. בעת חתונה הכלה והחתן לעסו מסטיק במשותף כסמל לאהבתם הנצחית.
ייצור
בעבר, נהגו לייצר את המסטיק מהשרף של אלה, ובמיוחד מסוג הנקרא "אלת המסטיק" המכונה גם "מסטיקא", אשר גודלו במיוחד לצורך הפקת שרף המסטיק. עיקר גידולם היה בדרום מערב האי כיוס ביוון באזור שנקרא: "מסטיקוחוריה" (ביוונית: כפרי המסטיק). חיקוי סינתטי של החומר ללעיסה מעץ זה משמש כמרכיב מרכזי בייצור המסטיק המודרני.
מקור השם מסטיק הוא מהמילה הלטינית masticate שפירושה ללעוס.
כיום, מייצרים את המסטיק בעיקר ממוצרים טבעיים מכיוון שב-2020 יצא מהחוק השימוש בחומרי גומי (כלומר נפט) לייצור המסטיקים, שמכילים בתוכם תמציות בטעמים שונים, בדרך כלל ממותקות, אולם ישנם מספר שווקים (למשל השוק היפני) וחברות שעדיין משתמשות בשרף. תוך כדי תהליך הלעיסה משתחררת תכולת המסטיק לתוך החך, ומעוררת את פעילות ייצור הרוק. ישנם סוגי מסטיקים המתוכננים במיוחד לאפשר ללועס להפריח בועות (לדוגמה מסטיק בזוקה).
צריכה
בדרך כלל, מסטיק נלעס למטרות הנאה, אך שימושים רפואיים במסטיקים הלכו ונעשו פופולריים החל משנות ה-90. לדוגמה, מסטיקים ללא סוכר רבים מתהדרים ביכולתם לסייע במניעת עששת, על ידי עירור הפרשת רוק בפה ושיפשוף השיניים, דברים המנקים את משטח השן משאריות מזון. ישנם מסטיקים המכילים ניקוטין, שייעודם הוא לעזור בגמילה מעישוןסיגריות.
בישראל ישנם מספר אתרים בהם יש "סלעי מסטיק", שהם סלעים שעליהם הודבקו במהלך השנים עשרות ומאות של מסטיקים לעוסים על ידי מטיילים שונים. גם גזעי עצים הפכו למטרה להדבקת מסטיקים. התופעה מגונה על־יד רשויות שמירת הטבע בישראל, ורבים חושבים שהמראה של מסטיק ישן מודבק על סלע הוא לא נעים ולא מתאים לאווירת הטבע.
גם במספר מקומות בעולם ישנם "קירות מסטיק", שהם קירות ברחובות או סימטאות שעליהם הודבקו מסטיקים על ידי הציבור הרחב. תופעה זו עשויה להפוך קיר פשוט למעין אטרקציה תיירותית.
בהקשר של איכות הסביבה, הדעות חלוקות, אך הדעה הרווחת היא שהמסטיק הקלאסי הנפוץ[1] אינו חומר מתכלה (בפרט בסביבות שאינן מעודדות התכלות, כגון מדרכות עירוניות), או שנדרשות להתכלותו שנים רבות מאוד.[2][3] בשל כך, הוא מהווה מפגע נוף במדרכות עירוניות רבות ברחבי העולם, שקשה מאוד להיפטר ממנו. טרם נמצאו דרכים כימיות בטוחות ומוצלחות דיין לטיפול בו, ולכן, הדרך היחידה להיפטר ממנו היא גירוד ידני שלו (או החלפת אבני ריצוף המדרכה).
מסטיק, מוסר וחקיקה
בסינגפור יש חוק האוסר על השימוש במסטיק[4], וכל מי שייתפס כלועס מסטיק למטרה שאינה מצדיקה את השימוש (גמילה מעישון, מטרות רפואיות וכדומה) יקבל קנס של כ-3,000 דולר. החריג על מסטיקים למטרות רפואיות חוקק בשנת 2004. במקרים של צריכת מסטיק למטרות אלו, יש לקנות אותו בבתי מרקחת, תוך תיעוד מספר זהות ואמצעיים מזהים נוספים.
מיתוס אודות מסטיקים, הוא שבליעתם בידי האדם מסוכנת מאחר שהמסטיק עלול "להידבק" בנקודה אחת לאורך אורכה של מערכת העיכול או להיתקע בוושט ולגרום לחנק, אולם, הסיכוי לכל אחד משני המאורעות קטן מאוד. עם זאת, לא מומלץ לבלוע מסטיקים, מאחר שאין הגוף יכול להפיק כל תועלת או ערך תזונתי מן המסטיק.[7] לעומת זאת, פיתוי חיות מבויתות או חיות בר, למשל בגן החיות, ללעוס מסטיק, עשוי להזיק להן מאוד. אם כי הדבר נכון לגבי מוצרי מזון נוספים רבים, שהאדם צורך.
ב-10 במרץ1975, במשחק ידידות בין נבחרות נוער של הוקי קרח מברית המועצות ואונטריו, קנדה, בהיכל הספורט סוקולניקי שבמוסקבה, אירע אסון. לפחות עשרים איש נמחצו למוות, אחרי שהאורות כבו. כמו הרבה אסונות, שהתרחשו בדיקטטורות, האירוע נאסר לפרסום בברית המועצות במשך שנים רבות. ומכיוון שמממנת הטיסה של הנבחרת הקנדית הייתה תאגיד ייצור מסטיקים, נפוצה שמועה, לפיה הקהל במשחק מחץ למוות את ההרוגים, כשהוא שעט לקבל מסטיקים מהשחקנים הקנדים. המסטיק היה מוצר נדיר מאוד בברית המועצות.[8][9]
ברכה על מסטיק
כשהמסטיק חסר טעם לא מברכים עליו.
כשיש טעם במסטיק לדעת הרב משה לוי (בספר "ברכת ה'" חלק ב' עמוד מא) לא מברכים עליו כלל, ואף שמרגישים מתיקות בתחילת לעיסת הגומי לעיסה, מכל מקום אין בטעימה זו חשיבות של אכילה ושתייה, ועל כן אין לברך עליו. והביא ראיה לדבריו, ממה שכתב המגן אברהם שמותר לאדם שהוא בתענית לטעום איזה דבר מאכל, אבל לא לבלעו, אף על פי שבוודאי הוא מתכוון להנאתו, שהוא מרגיש מעט מטעם המאכל בשעה שנכנס לפיו, וגם אי אפשר שלא נכנס מעט שבמעט מגופו של התבשיל לתוך גופו של האוכל ממנו, מכל מקום הואיל ואין זו דרך אכילה, מותר לעשות כן בתענית, ואין זה נחשב כמי שאכל בתענית.
ומכאן הוכיח רבי משה לוי שאין לברך על גומי לעיסה, שהרי בלי ספק שווה דין זה של טעימת התבשיל ללא בליעתו, לדין טעימת גומי לעיסה, ואם מותר לטעום כך מן התבשיל בתענית, כמו כן אין לברך על טעימה כזו, ואם כן גם על גומי לעיסה אין לברך.
אבל לדעת הרב עובדיה יוסף (בשו"ת יביע אומר חלק ז סימן לג) וכן לדעת רוב הפוסקים מברכים עליו שהכל, ומדברי המגן אברהם אין ראיה כי המגן אברהם עצמו כתב לעניין תענית, שטעם הדבר שמותר לטעום כך מן התבשיל, הוא משום שלא הייתה בכוונת האדם המתענה לקבל עליו תענית בחומרה כזו שלא יטעם טעימה שכזו מן התבשיל, והואיל ואין זו דרך אכילה, אלא דרך טעימה, אין טעימה זו סותרת לתענית שנמצא בה. אולם לעניין הנאה מן התבשיל, בוודאי שזה הטועם ממנו נהנה ממנו, ואם כן גם לשיטת המגן אברהם שיהיה מותר לטעום כך מן התבשיל בתענית, מכל מקום יהיה חייב לברך עליו, הואיל ואסור "ליהנות" מן העולם הזה בלא ברכה. ודין ברכה אינו תלוי כלל באכילה או טעימה, אלא תלוי הוא בהנאת החיך, והואיל וזה הטועם גומי לעיסה ומרגיש בו מתיקות נהנה ממנו, אז פשוט שחייב גם בברכה עליו.
ברכה אחרונה על מסטיק ודאי שלא מברכים כי אין שיעור מספיק.
