מעברת אַגְרוֹבַּנְק הייתה אחת משלוש המעברות שהוקמו בחדרה בימי העלייה ההמונית[1]. בשנת 1961 פורקה המעברה ואחרוני תושביה הועברו לחדרה.
רקע
עם קום מדינת ישראל, ביוני 1948, החלה עלייה גדולה של יהודים ארצה. שערי הארץ שעד כה היו סגורים לקליטת עולים, נפתחו ויהודים רבים ביקשו לעלות. למעלה מ-900,000 איש עלו למדינת ישראל בעשור הראשון להקמתה - נתון שאין כדוגמתו בין מדינות קולטות הגירה בעולם (ביחס לגודל האוכלוסייה). הגידול העצום באוכלוסיית המדינה בפרק זמן קצר ושינוי היחס בין מספר העולים החדשים לוותיקים חייבו פתרונות מוסדיים מידיים.
בין השנים 1948 ו-1949, גדלה אוכלוסיית המדינה ב-28.3%. בשנה שלאחר מכן עמד הגידול על 16.7% ובשנה שלאחר מכן חל גידול של 15.2%. העולים הרבים שהגיעו יושבו תחילה במחנות עולים או במחנה מעבר אך הגידול הרב במספרם של העולים, הצפיפות והתנאים הקשים ששררו בהן, חייבו מציאת פתרון חלופי ראוי. לוי אשכול ששימש אז כגזבר ומנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית נדרש למצוא פתרון חלופי מהיר לטיפול בקליטת העולים בכלל ובפרט במצוקת הדיור שלהם. תחילה פעל אשכול בשיטתיות לאכלוס עשרות אלפי עולים בערים מעורבות לשעבר, בשכונות שבהן התגוררו ערבים עד מלחמת העצמאות, או בכפרים ערביים נטושים ובמקביל עודד הקמת עשרות נקודות התיישבות חדשות.
היסטוריה
בימי העלייה ההמונית, בראשית שנות החמישים, הוקמו ליד חדרה שלוש מעברות: אגרובנק[2], נווה-חיים וברנדייס. מבחינת הרשויות הוכרו שלוש המעברות כמעברה אחת (מעברת אגרובנק)[3], למרות שהיו מעברות נפרדות מבחינה טריטוריאלית, שהכילו בסך הכול כ-13,000 עולים ניצולי השואה בעיקר יוצאי רומניה, יוצאי תימן, צפון אפריקה, עיראק, כורדיסטן ופרס. שלוש המעברות הוקמו במקומם של מחנות הצבא הבריטי לשעבר, וזכו גם לקבל את שמם.
לקראת סוף 1949 הוסב מחנה העולים אגרובנק למעברה, בה שהו 1,400 נפש בכ-366 משפחות[4], דבר שהביא למחסור במקומות עבודה[5]. בדצמבר 1950 היו במעברה כ-200 אוהלים ו-400 צריפונים[6]. בדצמבר 1951 נפגעה המעברה מהגשמים, אוהלים רבים התמוטטו וגשם חדר לבדונים והתקיים מבצע פינוי משפחות לבתים בחדרה[7]. במאי 1952 היו במעברת אגרובנק מעל 5,000 נפש[8]. במעברה שכנו מספר אישים מפורסמים, ביניהם ראש המועצה הראשון של יהוד, אברהם אלטלף.
