F-15 איגל
F-15 Eagle

מטוס קרב F-15C איגל של חיל האוויר האמריקאי
מאפיינים כלליים
סוג	מטוס קרב דגמי A,B,C,D: מטוס קרב טקטי להשגת עליונות אווירית ותקיפה לעומק דגמי E,I,K,SG : מטוס קרב ותקיפה להפצצה טקטית ואמנעה אווירית
ארץ ייצור	ארצות הברית ארצות הברית
יצרן	בואינג (1997–היום) מקדונל דאגלס (1972–1997)
טיסת בכורה	27 ביולי 1972
תקופת שירות	9 בינואר 1976 – הווה (48 שנים)
צוות	1 בדגם C,‏ 2 בדגם E
יחידות שיוצרו	יותר מ-1,500
משתמש ראשי	חיל האוויר הישראלי חיל האוויר המלכותי הסעודי חיל האוויר של סינגפור חיל האוויר של הרפובליקה של קוריאה כוח ההגנה העצמית האווירי של יפן חיל האוויר של ארצות הברית
מחיר	29.9 מיליון דולר לדגם C,‏ 43 מיליון דולר לדגם E,‏ 58 מיליון דולר לדגם I
ממדים  אורך 19.44 מטר גובה 5.6 מטר מוטת כנפיים 13 מטר שטח כנפיים 56.5 מ"ר
ביצועים  מהירות מרבית בגובה נמוך: 1.2 מאך / 1,448 קמ"ש / 900 מיל לשעה / 408 מטר לשנייה. בגובה רב: 2.5 מאך/3,087 קמ"ש / 1,875 מייל לשעה / 838 מטר לשנייה[1] קצב נסיקה 254 מטר לשנייה טווח טיסה מרבי 2,150 מיל (3,459 ק"מ) בדגם C, ו-2,400 מיל (3,900 ק"מ) בדגם E סייג רום +60,000 רגל (+18,300 מטר)
חימוש  תותחים תותח 20 מ"מ M-61A1 וולקן פנימי עם 940 פגזים טילים מגוון של טילים פצצות מגוון של פצצות
הנעה  שני מנועי טורבו-מניפה בעלי מבער אחורי מדגם F100-200 או 229 מתוצרת פראט אנד ויטני
תרשים

F-15 איגל (Eagle; מאנגלית: "עיט") הוא מטוס קרב דו-מנועי מהדור הרביעי להשגת עליונות אווירית מתוצרת ארצות הברית. המטוס פותח ויוצר תחילה בידי חברת מקדונל דאגלס, ובהמשך בידי חברת בואינג. אב טיפוס של המטוס מדגם YF-15 טס לראשונה ב-27 ביולי 1972. נגזרת של המטוס, F-15E סטרייק איגל (Strike Eagle; מאנגלית: "העיט התוקף"), הוא מטוס קרב רב-משימתי לתקיפת קרקע ולאמנעה אווירית שנכנס לשירות ב-1988.

עד כה יוצרו למעלה מ-1,500 מטוסי F-15 על דגמיו השונים, מתוכם 1,150 נמצאים בשימוש חיל האוויר של ארצות הברית.^[2] כיום פעיל במפעל בואינג שבסנט לואיס רק קו הייצור של F-15E ונגזרותיו. תהליך הוצאתו משירות של האיגל בארצות הברית החל ב-2005 והחלפתו בדגם חדש F-15EX הלא הוא דגם-E עם יכולות אוויר-אוויר משודרגות.

F-15 נכנס לשירות בחיל האוויר הישראלי בדצמבר 1976, וקיבל בו את הכינוי "בז" (דגמים A/B/C/D). ב-1998 רכשה ישראל גרסה של F-15E, דגם F-15I, שקיבל את הכינוי "רעם".

ה-F-15 נחשב לאחד ממטוסי הקרב המוצלחים בהיסטוריה והוא מעולם לא הפסיד בקרב אוויר. הרקורד המבצעי שלו עומד על 104–0 לטובתו בקרבות אוויר.^[3]

בשנות השישים הופתע המודיעין של חיל האוויר האמריקאי כשגילה שברית המועצות בונה מטוס קרב גדול, הידוע כמיג-25 פוקסבט. מטוס המיג-25 תוכנן להיות מיירט מהיר, בניגוד לסברה שרווחה במערב שהוא מטוס קרב המיועד להשגת עליונות אווירית. כמיירט מהיר, יתרונו הגדול של המיג-25 הוא מהירותו הגבוהה, ולא יכולת התמרון שלו. עם זאת, הגאי הגובה והגאי הכיוון הגדולים שלו הצביעו על מטוס בעל יכולת תמרון גבוהה, ולפיכך חשש חיל האוויר האמריקאי שביצועיו של המיג-25 עלולים להיות טובים יותר ממקביליו האמריקאים. במציאות, המייצבים הגדולים של המיג-25 נדרשו כדי למנוע מהמטוס מלהיכנס למצב של צימוד אינרציאלי בטיסה במהירות גבוהה ובגובה רב.^[4]

המטוס F-4 פנטום היה מטוס הקרב היחיד של חיל האוויר האמריקאי ושל הצי האמריקאי שהיה לו די כוח, טווח וכושר תמרון כדי להתמודד עם איום מטוסי הקרב הסובייטיים בקרב אוויר צמוד בטווח קרוב או בינוני. עם זאת, מטרתו המקורית של ה-F-4 פנטום הייתה יירוט מטרות בטווחים גדולים באמצעות טילי אוויר-אוויר ארוכי טווח, ללא צורך בכניסה לקרב אוויר צמוד. אך לקחי מלחמת וייטנאם הראו שאין די בכך, והדגש על מהירות, כושר טיפוס ויכולת שיגור טילים לטווח ארוך, מעבר לטווח הראייה של הטייס, לא יכלו לפצות על הצורך ביכולת תמרון בקרב אוויר צמוד.

היה לפיכך צורך ברור במטוס קרב חדש להגנה אווירית שיוכל להתגבר על מגבלות הפנטום בטווחים קצרים, ועדיין לספק עליונות אווירית בטווחים ארוכים. חיל האוויר האמריקאי דחה את תוכנית VFX של הצי (שהובילה לפיתוח ה-F-14 טומקט) משום שלא התאימה לצרכיו, והוציא דרישות משלו ל-Fighter Experimental ‏(FX), שכללו מפרט למטוס קרב קל יחסית להשגת עליונות אווירית. שלוש חברות הגישו הצעות: פיירצ'ילד ריפבליק, נורת' אמריקן רוקוול ומקדונל דאגלס. חיל האוויר האמריקאי הכריז על בחירת ההצעה של מקדונל דאגלס ב-23 בדצמבר 1969.^[5] התכנון הזוכה דמה ל-F-14 בעל הזנב הכפול, אך בשונה ממנו היה בעל כנפיים קבועות. הוא לא היה קל או קטן יותר משמעותית מה-F-4 שאותו נועד להחליף.

המטוס צויד בתותח M61 וולקן, שהועדף על פני תותח GAU-7‏ 25 מ"מ של פורד-פילקו שהוצע עקב בעיות פיתוח.^[6] ה-F-15 שמר על יכולת לשאת 4 טילי ספארו כמו הפנטום.^[7] חיל האוויר האמריקאי הציג את ה-F-15 כ"מטוס הקרב הראשון של חיל האוויר האמריקאי המיועד להשגת עליונות אווירית מאז F-86 סייבר".^[8]

ה-F-15 נבחר לרכישה גם על ידי מדינות כמו ישראל ויפן, וה-F-15E סטרייק איגל החליף בחיל האוויר האמריקאי את ה-F-111. אולם ביקורת מצד "מאפיית מטוס הקרב", שלפיה ה-F-15 גדול מדי מכדי לשמש מטוס ייעודי לקרבות אוויר צמודים, ויקר מדי לרכישה בכמויות גדולות בהשוואה ל-F-4 ול-A-7, הובילה לתוכנית מטוס קרב קל משקל (LWF), שבה פותח ה-F-16 פייטינג פלקון עבור חיל האוויר האמריקאי וה-F/A-18 הורנט במשקל בינוני עבור הצי האמריקאי. עם זאת, במשך השנים הוכיח ה-F-15 את עליונותו גם על מטוס ה-F-16 הקטן יותר, בעיקר הודות לשני מנועיו שהביאו לשרידות ועוצמה גדולה יותר של המטוס בשדה הקרב ובקרבות אוויר, מכ"ם חזק יותר, ומצד שני שטח כנף ויחס דחף למשקל אדיר שהביאו ליכולת תמרון בקרב אוויר צמוד שלא נפלה מזו של ה-F-16. בנוסף, בניגוד ל-F-15, ה-F-16 תוכנן מלכתחילה כפלטפורמה אווירית לא יציבה ונתמכת מחשב להשגת תמרון חד ומהיר יותר (שיטת 'טוס-על-חוט'), אך במקרה של כשל במחשב הטיסה שלו (או לחלופין, השבתת מנועו היחיד), ה-F-16 אינו מסוגל להישאר באוויר, מה שמפחית עוד יותר את סיכוייו בשדה הקרב לעומת ה-F-15.

ה-F-15 מונע על ידי שני מנועי F100 מתוצרת פראט אנד ויטני במטרה להשיג יחס דחף למשקל גדול מ-1.^[9] גוף המטוס שטוח ורחב והכנפיים קבועות ומחוברות אליו. בניגוד ל-F-14 ול-F-4, החופה של ה-F-15 גבוהה ועשויה כיחידה אחת, ומעניקה לטייס שדה ראייה רחב לפנים ולצדדים.

יכולת התמרון של ה-F-15 נגזרת מעומס כנף (יחס משקל לשטח כנף) נמוך עם יחס דחף למשקל גבוה, המאפשרים למטוס לבצע פניות חדות והדוקות מבלי לאבד מהירות, וכן לבצע נסיקה תוך כדי האצה (תכונה שעד היום שותפים לה מטוסי קרב מעטים בלבד). מערכות הנשק והשליטה תוכננו כך שטייס יחיד יוכל לבצע קרבות אוויר-אוויר בבטיחות ובאפקטיביות.

ל-F-15 יש גם יכולת עילוי גבוהה בזכות שתחתית המטוס נבנתה בצורה שתייצר המון עילוי גוף, דבר שתורם הן לעילוי כשלעצמו, הן ליכולת נשיאת החימוש והן לטווח הכלי (למרות שככל שהגוף גדול יותר כך הוא שוקל יותר ולכן לא בטוח שיטוס רחוק יותר). בזכות תכונה זאת הצליחו טייסים ישראלים להנחית מטוס F-15 D דו מושבי עם כנף אחת בלבד.^[10][11]

מערכות האוויוניקה של ה-F-15 כוללות תצוגה עילית (תע"ל), מכ"ם APG-63/70 מסוג פולס-דופלר בעל יכולות אוויר-אוויר ואוויר-קרקע, המסוגל לאתר מטרות שנמצאות תחתיו, ובנוסף, להבחין בין מטרות מנמיכות טוס לבין החזרי קרקע, מערכת ניווט אינרציאלית (INS), מערכת נחיתת מכשירים (ILS), מערכת תקשורת UHF, מערכת ניווט טקטית, מערכת לוחמה אלקטרונית מובנית, מערכת זיהוי עמית-טורף (זע"ט), מחשב דיגיטלי מרכזי, מחשב תצוגות ומחשב חימוש. מערכות אלו מקטינות את העומס על הטייס, ומאפשרות לטייס יחיד להטיס את המטוס ולהפעיל באופן יעיל את מערכות הנשק שלו.

בזכות גודלו מסוגל המטוס לשאת כמות גדולה של אמצעי לחימה ותחמושת. ה-F-15 יכול לשאת מגוון רחב של טילי אוויר-אוויר, כמו AIM-7 ספארו, AIM-120 אמראם, AIM-9 סיידווינדר, פיתון (במטוסים ישראלים) ואחרים, כשארבעה מהם תלויים על מנשאי כנף (שניים בכל כנף) וארבעה על מנשאי גוף (שניים בכל צד). בנוסף, מצויד המטוס בתותח אוטומטי M61A1 וולקן שש-קני בקליבר 20 מ"מ (עם 940 פגזים) המותקן בשורש הכנף הימנית, לצורכי הגנה עצמית וליירוט מטוסי אויב. ה-F-15 יכול לשאת מטען נוסף במשקל כולל של עד 16,000 ליברות (7,257 ק"ג) על שני מנשאי כנף, מנשא מרכזי ומנשאים אופציונליים בגוף המטוס. מטען זה יכול לכלול פצצות ומכלי דלק נתיקים.

מכלי דלק תצורתיים (CFT - Conformal fuel tanks) (כונו בתחילה FAST - Fuel And Sensor Tactical) בעלי גרר נמוך פותחו עבור ה-F-15 ונבדקו לראשונה על ה-F-15B ב-1974. את מכלי הדלק התצורתיים ניתן לחבר לצדי כונסי האוויר תחת כל כנף. כל מכל יכול להכיל 2,840 ליטר דלק. המכלים אינם מותקנים בדרך כלל על הדגמים לעליונות אווירית (A/B/C/D), אלא על דגמי F-15E ונגזרותיו המיועדים לתקיפה קרקעית.

F-15A הוא מטוס חד-מושבי להשגת עליונות אווירית, והוא הדגם הראשון של F-15. המטוס הראשון נגלל ב-26 ביוני 1972, וטיסת הבכורה של האב-טיפוס, YF-15 (מספר 71-0280), נערכה כחודש אחר כך, ב-27 ביולי 1972.^[12] המטוס הראשון נמסר לחיל האוויר האמריקאי ב-14 בנובמבר 1974. יוצרו כ-385 מטוסים מדגם זה, שנמסרו לחילות האוויר של ארצות הברית ושל ישראל.

F-15B (כונה תחילה TF-15A) הוא גרסה דו-מושבית של F-15A שפותחה לצורכי הדרכה. גרסת המטוס היא בעלת כושר קרבי זהה ל-F-15A. טיסת הבכורה שלו (מספר 71-290) נערכה ב-7 ביולי 1973, והמטוס הראשון נמסר לחיל האוויר האמריקאי בנובמבר 1974.^[13] כ-60 מטוסים נמסרו לחילות האוויר של ארצות הברית וישראל, ויוצרו כמאה.

F-15C הוא דגם חד-מושבי משופר שייצורו החל ב-1978. טיסת הבכורה שלו (מספר 78-468) נערכה ב-26 בפברואר 1979, והוא החל להיכנס לשירות בחיל האוויר האמריקאי בהמשך אותה שנה. השיפורים של דגם זה כללו אוויוניקה משופרת, תוספת נפח של 2,000 ליברות (900 ק"ג) למכלי הדלק הפנימיים, אפשרות לשאת מכלי דלק תצורתיים חיצוניים, ויכולת נשיאת משקל גבוהה יותר של 68,000 ליברות (30,600 ק"ג). יוצרו כ-488 מטוסים, המשרתים בחילות האוויר של ארצות הברית, ערב הסעודית וישראל.

F-15D הוא גרסה דו-מושבית של F-15C שפותחה לצורכי הדרכה. המטוס הראשון נמסר לחיל האוויר האמריקאי ב-1979. יוצרו כ-93 מטוסים המשרתים בחילות-האוויר של ישראל, ערב הסעודית, יפן וארצות הברית. ב-1983 מטוס בז של חיל האוויר הישראלי התנגש במטוס עיט במהלך טיסת אימון, איבד את אחת מכנפיו ולמרות זאת הצליח הטייס להנחית את המטוס בשלום.^[14]

F-15J ו-DJ הן גרסאות של דגמי F-15C ו-F-15D בהתאמה המיוצרות ביפן על ידי חברת מיצובישי בזיכיון מיוחד מטעם מקדונל דאגלס. הם שונים מה-F-15C/D בכך שאין בהם טכנולוגיות אמריקאיות מסווגות ללוחמה אלקטרונית ולקליטת אזהרות מכ"ם. מערכות האוויוניקה החסרות הוחלפו במערכות מתוצרת יפן. למעלה מ-300 מטוסי F-15J\DJ יוצרו עבור חיל האוויר היפני.

F-15E סטרייק איגל הוא מטוס קרב דו-מושבי רב-משימתי המשמש לתקיפה, כאשר בתכנונו הושם דגש בעיקר על תקיפת מטרות קרקע ואמנעה אווירית עמוקה מעבר לקווי האויב, בניגוד לדגמים הקודמים של ה-F-15 שבהם הושם דגש על משימות של עליונות אווירית. המטוס מבוסס על מטוס F-15 איגל. טיסת הבכורה של F-15E (מספר 86-0183) נערכה ב-11 בדצמבר 1986.^[15]

F-15E תוכנן בעקבות דרישת חיל האוויר האמריקאי ממרץ 1981 למטוס קרב טקטי משופר שיחליף את F-111. המטוס תוכנן לביצוע תקיפות ארוכות טווח ללא צורך בסיוע נוסף של ליווי מטוסי יירוט או לסיוע לוחמה אלקטרונית. F-15E שהציעה מקדונל דאגלס גבר על F-16XL שהציעה ג'נרל דיינמיקס. דגם הייצור הראשון של F-15E נמסר באפריל 1988 לכנף האימון הטקטי 405, בבסיס חיל האוויר לוק שבאריזונה.

F-15E הוא גרסה של F-15B שנועד להדרכה. ב-F-15B נועד המושב האחורי למדריך, ואילו ב-F-15E שודרג המושב האחורי כדי לאפשר התקנת ארבעה צגים רב-תכליתיים (MFD) לתפעול מערכות המטוס והנשק בידי הנווט. במושב האחורי ישנו גם מוט היגוי ומצערת המאפשרים לנווט להטיס את המטוס עצמאית, אם כי המושב הקדמי מגביל את שדה הראייה שלו.

על-מנת להגדיל את טווח הטיסה של ה-F-15E, הותקנו בו שני מכלי דלק תצורתיים שיוצרים גרר קטן יותר ממכלי דלק חיצוניים רגילים. הם מכילים 750 גלון (2,800 ליטר) דלק, וכוללים גם שש עמדות נוספות לתליית חימוש, כל אחד. חסרונם הוא בכך שבניגוד למכלי דלק רגילים לא ניתן להשליכם בעת טיסה, כך שהגדלת הטווח באה על חשבון ביצועים פחותים בהשוואה לדגמי F-15 לעליונות אווירית (A/B/C/D) כתוצאה מגרר ומשקל נוסף. את המכלים הללו לא ניתן להתקין על דגמי F-15C, מכיוון שהם מותאמים לנשיאת חימוש.

ה-F-15E מותאם לטיסה בגובה נמוך בלילה. התאמה זו כוללת יכולת לטוס עם פוד ניווט הכולל FLIR מתקדם, מכ"ם עקיבת פני קרקע, ופוד תקיפה נוסף לגילוי מטרות אוויר קרקע וציון לייזר. תמונת ה-FLIR של פוד הנווט מוצגת לאנשי הצוות על גבי התצוגה העילית או על מסכי ה-MPD, ומכ"ם עקיבת פני הקרקע מאפשר להימנע מפגיעה במכשולים, פנייה לתוך מצוק שנמצא מחוץ לשדה הראייה, וכיוצא באלה. את פוד הניווט ניתן לשלב עם מערכת ההיגוי או מערכת הניווט כך שהמטוס יכול לטוס "אוטומטית" לגמרי, בגובה נמוך מאוד מעל פני הקרקע (30 מטר לדוגמה). תוך שהוא מבצע ניווט שתוכנן מראש.

בעוד חיל האוויר האמריקאי מחליף את ה-F-15A/B/C/D ב-F-22 ראפטור, אין עדיין מחליף למטוסי F-15E, והם צפויים להישאר לפחות עד שנת 2030.

גרסאות של F-15E נמכרו גם לישראל (F-15I), קוריאה הדרומית (F-15K), ערב הסעודית (F-15S) וסינגפור (F-15SG). מחירו של F-15E עמד ב-1998 על 43 מיליון דולר. עד כה יוצרו למעלה מ-200 מטוסי F-15E ונגזרותיו.

דגם F-15I רעם הוא נגזרת של F-15E סטרייק איגל שיוצרה עבור חיל האוויר הישראלי. העסקה למכירתו לישראל אושרה בסוף 1993 כמחווה של הנשיא ביל קלינטון לאחר החתימה על הסכמי אוסלו. ה-F-15E, היה באותה עת המטוס המתקדם ביותר של ארצות הברית.^[16] ישראל רכשה תחילה 20 מטוסים, ובהמשך הרחיבה את העסקה ל-25 מטוסים, בהיקף של כ-2.5 מיליארד דולר בסך הכל.

טיסת הבכורה שלו נערכה ב-12 בספטמבר 1997.^[17] משך טיסת הבכורה היה שעה ו-13 דקות. ב-6 בנובמבר, לאחר שהשלים שלוש טיסות נוספות, נערך טקס הגלילה שלו במפעל בואינג שבסנט לואיס. שר הביטחון, יצחק מרדכי, הדביק את הרונדל על המטוס ואמר בנאומו כי "ל-F-15I תהיה תרומה משמעותית לכוח ההרתעה האווירית של ישראל".^[18]

בתוכנית הייצור של F-15I היו מעורבות 34 חברות ישראליות, בהן אלביט מערכות, אלישרא, רפאל והתעשייה האווירית, שעבדו על חוזים בהיקף של למעלה מחצי מיליארד דולר. ההבדלים העיקריים בין F-15E לבין F-15I הוא ש-F-15I נמכר ללא מקלט התרעת מכ"ם (RWR) ומערכת חסימה (ECM), ובמקומן הותקנה מערכת מתוצרת חברת אלישרא הישראלית. ה-F-15I כולל גם מערכות תקשורת רדיו ישראליות ייחודיות, מערכת ישראלית לפיזור מוץ ונורי הטעייה, התאמה לכוונת קסדה, התאמת תא טייס לטיסה עם מגבר אור כוכבים, התאמה לחימושים ישראליים - הן טילי אוויר-אוויר והן חימוש אוויר-קרקע מונחה, מערכות לתקשורת נתונים ברשת, והתאמה לנשיאת פודי FLIR ישראליים לאיתור מטרות וציון לייזר מתוצרת חברת רפאל.

בשנת 1998 החלו דיונים על רכישת מטוסים נוספים, במקביל למטוסי F-16 נוספים.^[19] ביוני 1999 הודיעה חברת "בואינג" כי תתחיל לייצר ששה מטוסים, למרות שעוד לא התקבלה הזמנה רשמית מישראל.^[20] באוגוסט 2000 הודיע צה"ל כי לא ירכוש עוד מטוסי F-15I, עקב חוסר תקציב וקו הייצור שלהם נסגר.^[21]

ב-2016 החל חיל האוויר הישראלי בשדרוג ה-F-15I ובהתקנת מערכות ותוכנות אוויוניקה.^[22] ב-2018 דווח שחיל האוויר הישראלי החליט להצטייד במטוסי F-15IA רעם משופר, גרסה מעודכנת ומשודרגת של ה-F-15I תוצרת בואינג,^[23] אך עסקה זו נחתמה לבסוף רק בשנת 2024. בנוסף, מחלקת המדינה של ארצות הברית אישרה מכירת ערכות לישראל שישדרגו את מטוסי ה"רעם" הקיימים לרמת +F-15I וכוללות מכ"ם AESA חדש.^[24]

F-15S (כונה בתחילה F-15XP) הוא דגם בעל יכולות מופחתות של F-15E שנמכר לערב הסעודית. 72 מטוסים יוצרו בתוכנית Peace Sun IX לסיוע צבאי, מתוכם 24 שהותאמו בעיקר לקרבות אוויר-אוויר ו-48 שהותאמו בעיקר למשימות אוויר-קרקע. F-15S מצויד בפודי LANTIRN מוגבלים - AAQ-20 פאת'פיינדר, שאין בו מכ"ם עוקב פני קרקע (TFR), מה שפוגע ביכולתו לטוס בגובה נמוך במיוחד בלילה, ו-AAQ-19 שארפשוטר שחסר את היכולת לנעול על מטרות לצורך שיגור טילי AGM-65 מאבריק), וכן מכ"ם APG-70S, שהוא נגזרת של מכ"ם APG-70 שהוסרה ממנו יכולת מיפוי קרקעי (SAR). ישנן עוד מספר מערכות שהוסרו, כגון מערכות לוחמה אלקטרונית. טיסת הבכורה של F-15S נערכה ב-19 ביוני 1995, וארבעת המטוסים הראשונים נמסרו בסוף 1995. ב-10 בנובמבר 1999 נמסר לערב הסעודית המטוס האחרון מבין 72 מטוסי ה-F-15S שכללה העסקה.

דגם מתקדם של ה-F-15S. סעודיה חתמה על הסכם לרכש והצטיידות ב-80 מטוסים כאלה ב-2011 ועוד 12 באופציה ושדרוג של 72 המטוסים מדגם F-15S שכבר היו אצלה בשירות לתצורת F-15SA.

לדגם זה התווספה יכולת נשיאת חימוש בתחנות קצה כנף (שתי תחנות נוספות בהשוואה לדגמים קודמים) ופיילונים המאפשרים תליית ארבעה טילי א"א בתחנות 2,8 כך שבסה"כ יש למטוס יכולת לשאת 26 חימושים שונים^[25]- יותר מלכל דגם אחר. דגם זה כולל גם, לראשונה במזה"ת, מכ"ם אף מבוסס על "מערך מנוהל פאזה" (AESAׂ). טכנולוגיית מכ"ם זו היא המתקדמת ביותר בעולם. לפי פרסומים שונים, למטוס יש גם יכולת נשיאה של חימוש א"ק מונחה לטווח רחוק מסוג SLAM-ER. תא הטייס תומך כוונות קסדה מתקדמות לאנשי הצוות.

תחילת ההצטיידות מתוכננת ל-2015, סיום ההצטיידות ל-2019 ובסה"כ, יהיו לסעודיה עד 164 מטוסי קרב הפצצה^[26] בעלי יכולת הנשיאה הגבוהה ביותר שיש במדינות המערב בכלל.

F-15K סלאם איגל הוא גרסה מתקדמת של F-15E שנמכרה לקוריאה הדרומית. קוריאה הדרומית בחרה ב-F-15K ב-2002 לאחר שבחנה שלושה מטוסי קרב אחרים: דאסו ראפאל, יורופייטר טייפון וסוחוי 37. 40 מטוסים מדגם זה נמכרו לקוריאה הדרומית בחוזה בהיקף של כ-4.2 מיליארד דולר. טיסת הבכורה של F-15K נערכה ב-3 במרץ 2005 וטקס הגלילה שלו נערך ב-16 במרץ במפעל בואינג שבסנט לואיס. דגם זה כולל מכ"ם APG-63(V)1, תצוגת קסדה עילית (JHMCS), מערכת IRST, פודי LANTIRN דור שלוש, ומערכות בקרת נשק המאפשרות את נשיאתם של פצצות JDAM, טילי AGM-84 הרפון בלוק 2, טילי שיוט מסוג AGM-84H SLAM-ER, וטילי אוויר-אוויר מסוג AIM-120 אמראם ו-AIM-9X סיידווינדר. דגם זה הוא הראשון שהותקנו בו מנועים של ג'נרל אלקטריק. מנועי כל הגרסאות הקודמות של ה-F-15 היו מתוצרת פראט אנד ויטני מדגם F100. יחד עם עסקת המשך שנחתמה ב-2008, סופקו לחיל האוויר הדרום קוריאני 50 מטוסי F-15K עד יוני 2011.

F-15SG (לשעבר F-15T) הוא גרסה של F-15E שהוזמנה על ידי חיל האוויר הסינגפורי (RSAF). ה-F-15SG נבחר ב-6 בספטמבר 2005, לאחר תקופת הערכה שארכה שבע שנים שבמהלכה נבחנו חמישה מטוסי קרב אחרים. ה-F-15SG דומה ל-F-15K המיוצר עבור קוריאה הדרומית, כשההבדל העיקרי ביניהם הוא מכ"ם ה-APG-63(V)3 שיותקן ב-F-15SG במקום ה-APG-63(V)1. סינגפור הזמינה 12 מטוסי F-15SG וישנה אופציה לרכישת שמונה מטוסים נוספים.

F-15SE סיילנט איגל (באנגלית: "Silent Eagle") הוא גרסה חמקנית של F-15E הנמצא בתהליך פיתוח. הדגם הוצג לראשונה ב-17 במרץ 2009 וביצע את טיסתו הראשונה ב-8 ביולי 2010. באותו יום קיבלה חברת בואינג רישיון למכירת המטוס לקוריאה הדרומית, וב-2013 המטוס השתתף במכרז הקוריאני המכונה FX III אך הפסיד ל-F-35 לייטנינג II. בשל ההפסד במכרז הקוריאני, ובאין לקוח פוטנציאלי אחר, סגרה בואינג את התוכניות לבנות את המטוס.

דגם ה-F-15SE שיוצר כלל בין השאר הגאי כיוון המוטים בזווית, תאי חימוש פנימיים בתוך גוף המטוס, מכלי דלק תצורתיים המסווים את החימוש שהמטוס נושא, מבנה כונס אוויר משופר, וכן צבע סופג קרינה. מפתחי המטוס טוענים כי למטוס חתימת מכ"ם השווה בגודלה לזו של ה-F-35‏.^[27]

דגם שנקלט בחיל האוויר הקטרי.^[28] מדובר בגרסה משופרת של ה-F-15E Advanced Eagle והשיפורים שבו יושמו מאוחר יותר על ה-F-15EX.

ב-17 בספטמבר 2019 בואינג חשפה הצעה לדגם מתקדם של ה-F-15 המכונה EX הכולל שיפורים במערכות ההיגוי, אוויוניקה, לוחמה אלקטרונית, חימוש ומנועים שלטענת החברה יקנו למטוס יכולות שישתלבו עם מטוסי קרב של הדור החמישי וישפרו את הזמינות לחיל האוויר האמריקאי.^[29] ביולי 2020 פורסם כי חיל האוויר האמריקאי הזמין 8 מטוסי F-15EX חדשים בעלות של 1.2 מיליארד דולר. המטוסים החלו להיכנס לשירות בשנת 2023.^[30] בעתיד הוא אמור להחליף את כל דגמי F-15 הנמצאים בשירות חיל האוויר האמריקאי.

דגם אשר אמור בעתיד הקרוב להיכנס לשירות בחיל האוויר הישראלי. ה-F-15IA מבוסס על דגם ה-EX וכולל מערכות אוויוניקה חדשות, מחשב משימה חזק במיוחד (87 מיליארד הוראות בשנייה) ומכ"ם AESA מתקדם. הוא בעל מהירות מרבית של 2.5 מאך, טווח של 2,222 ק"מ ותקרת שירות של 18,290 מטרים (60,010 רגל). הוא יכול לשאת 13,381 קילוגרם (29,500 ליברות) של חימוש כולל טילי אוויר-אוויר, טילי אוויר-קרקע, טילים נגד כלי שיט ומגוון פצצות, מונחות ולא מונחות. לטענת בואינג המטוס חסכוני יותר ובעל אורך חיים גבוה יותר של למעלה מ-20,000 שעות טיסה ועלות תפעולו נמוכה ב-25% מזו של ה-F-15I הנוכחי.^[31]

ב-2024, במהלך מלחמת חרבות ברזל, אישרה מחלקת המדינה לישראל להזמין 50 מטוסי F-15IA בנוסף לשדרוג 25 מטוסי ה-F-15I (רעם) הקיימים בישראל למפרט הדומה לזה של ה-F-15IA.^[24] ב-7 בנובמבר נחתמה עסקה בסך 5.2 מיליארד דולר לרכישת 25 מטוסים עם אופציה עתידית ל־25 נוספים.^[32]

חיל האוויר האמריקאי הוא המפעיל הגדול ביותר של מטוסי F-15. האיגל הראשון שנמסר לחיל האוויר האמריקאי בנובמבר 1974 היה F-15B (מספר 71–0290). בינואר 1976 נמסר ה-F-15 הראשון שיועד לטייסת קרב.

מינואר 1984 ועד ספטמבר 1986, שימש ה-F-15A של חיל האוויר האמריקאי כפלטפורמת שיגור לחמישה טילים נגד לוויינים (ASAT) מסוג ASM-135. ה-F-15A טיפס במהירות על-קולית ושיגר את הטיל מגובה 38,000 רגל (11.6 ק"מ). בניסוי הירי השלישי שוגר הטיל לעבר לוויין תקשורת שיצא משירות, שחג בגובה 345 מיל (555 ק"מ), והצליח להשמידו על ידי פגיעה קינטית בו. הטייס, וילברט ג. "דאג" פירסון, היה הטייס הראשון שהשמיד לוויין.

מטוסי F-15C של חיל האוויר האמריקאי הפילו 34 מטוסים עיראקיים במלחמת המפרץ, רובם באמצעות טילי אוויר-אוויר.^[33] מטוסי F-15C חד-מושביים שימשו להשגת עליונות אווירית, ומטוסי F-15E שימשו לתקיפת מטרות קרקעיות, לרבות סוללות משגרי טילי סקאד. לאחר שכשלו מספר מטוסי F-15E סטרייק איגל בהפלת מטוסי אויב במלחמה, הצליח ב-14 בפברואר מטוס F-15E להפיל מסוק עיראקי מסוג מי-24. ההפלה בוצעה באמצעות פצצה מונחית לייזר מסוג GBU-10. הפצצה הוטלה כשהמסוק פרק חיילים עיראקיים על הקרקע, ופגעה בו לאחר שהמריא. להערכת כוחות מיוחדים אמריקאיים שהיו על הקרקע באותה עת והיו עדים להפלה, המסוק היה בגובה של כ-800 רגל בעת שהופל. הייתה זאת ההפלה היחידה של ה-F-15E במלחמה. שני מטוסי F-15E הופלו במלחמת המפרץ מאש נ"מ.^[34]

לאחר המלחמה נטלו מטוסי F-15 חלק באכיפת האזור האסור לטיסה בצפון עיראק ובדרומה. חרף הפסקת האש, תקפו מסוקי מי-24 עיראקיים אזרחים כורדים בצפון עיראק. מאחר שמטוסי F-15E שהיו עדים לתקיפה לא הורשו לפתוח באש, החלו הללו לבצע יעפים במהירות גבוהה קרוב למסוקים בתקווה שמערבולות האוויר שיוצר המטוס יגרמו להתרסקות המסוקים. בנוסף, כיוונו המטוסים את צייני הלייזר שלהם לעבר המסוקים העיראקיים על-מנת לגרום לטייסיהם להתעוור. השיטה האחרונה לא הייתה אפקטיבית אך הראשונה הצליחה לגרום להתרסקותו של מסוק מי-24 עיראקי. לאחר שנודע לצמרת חיל האוויר האמריקאי על פעילות זו, ניתנה לטייסי F-15E פקודה שלא לטוס מתחת ל-10,000 רגל.^[35] פעמים אחדות תקפו מטוסי F-15E מטרות קרקעיות עיראקיות בתגובה להפרות הסכם הפסקת האש. ב-14 באפריל 1994 הפילו שני מטוסי F-15C של חיל האוויר האמריקאי בשוגג שני מסוקי UH-60 בלק הוק של צבא ארצות הברית שטסו באזור אסור לטיסה בצפון עיראק בתקרית "אש כוחותינו".^[36]

בין השנים 1993 ו-1995 השתתפו מטוסי F-15 באכיפת האזור האסור לטיסה בבוסניה במסגרת מבצע "דניי פלייט" (Operation Deny Flight). במהלך תקופה זו אף ביצעו מטוסי F-15E מספר תקיפות של מטרות קרקעיות.

מטוסי F-15 השתתפו גם ב"מבצע שועל במדבר" בדצמבר 1998 שנפתח בתגובה לסירובה של עיראק לפיקוח אונסקו"ם.

במהלך "מבצע כוח מאוחד" ב-1999 הפילו מטוסי F-15C של חיל האוויר האמריקאי שני מטוסי מיג-29 סרביים.^[37] מטוסי F-15E ביצעו תקיפות של מטרות קרקעיות, ובהן סוללות טילי קרקע-אוויר ותחנות מכ"ם להתרעה מוקדמת. כמו כן, ביצעו מטוסי F-15E גיחות סיוע אווירי קרוב.

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר פתחה ארצות הברית במלחמת אפגניסטן ובמהלכה השתתפו מטוסי F-15E במשימות תקיפת מטרות של אל-קאעידה ושל הטליבאן.

במלחמת עיראק נזקפה לזכות מטוסי F-15E השמדתם של כ-60% מכוחות משמר הרפובליקה העיראקי, כמו גם השמדתם של 65 מטוסי מיג על הקרקע.^[38] מטוסי F-15E השמידו מתקני מפתח של ההגנה האווירית והפיקוד העיראקי, תוך שהם חודרים עמוק לאזורים מוגנים היטב בבגדד. מטוסי F-15E פעלו בשיתוף פעולה עם מטוסים אחרים של כוחות הקואליציה ואף סייעו להם באיתור מטרות. במהלך המלחמה התרסק מטוס F-15E שהיה עסוק במשימת הפצצה בסביבות תיכרית ואנשי צוות האוויר שלו נהרגו.

בחיל האוויר האמריקאי החלו להחליף את מטוסי ה-F-15 איגל להשגת עליונות אווירית במטוסי F-22 ראפטור ובמטוסי ה-F-15EX. מטוסי ה-F-15E סטרייק איגל צפויים להישאר בשירות לפחות עד שנת 2021.

חיל ההגנה העצמית האווירי היפני הוא המשתמש הגדול ביותר של ה-F-15 מחוץ לארצות הברית, וחברת מיצובישי היפנית היא היחידה המורשה לייצר מטוסי F-15 ברישיון. יפן התעניינה ב-F-15 בשלב מוקדם, כשטייסים יפניים בחנו את ה-F-15A/B בבסיס אדוארדס כבר ב-1975. ב-1978 הוענק למיצובישי חוזה לייצור מטוסי F-15J ו-DJ, גרסאות יפניות למטוסי F-15C ו-D בהתאמה.

ב-1995 הפיל מטוס F-15J יפני מטוס F-15J אחר עקב תקלה בטיל AIM-9 סיידווינדר במהלך אימון קרב אוויר-אוויר עם נשק חי.

חיל האוויר המלכותי הסעודי מפעיל כיום ארבע טייסות של מטוסי F-15C/D לעליונות אווירית ושלוש טייסות של מטוסי F-15S, שהיא גרסה מופחתת יכולות של ה-F-15E לתקיפת קרקע.

במסגרת תוכנית "Peace Sun", הזמינה ערב הסעודית 72 מטוסי F-15C/D מארצות הברית (47 F-15C ו-15 F-15D), מתוכם 60 מטוסים המיועדים לפעילות מבצעית ו-12 המיועדים להדרכה. המטוסים תוכננו להחליף את מיירט ה-BAC לייטנינג. מכירת המטוסים לערב הסעודית הייתה שנויה במחלוקת עקב האפשרות שיתפתח עימות בינה לבין ישראל. הקונגרס האמריקאי הציב ב-1980 מגבלה לפיה לא יהיו ברשות חיל האוויר הסעודי יותר מ-60 מטוסים שמישים בכל רגע נתון. מסיבה זו, בסופו של דבר סופקו רק 60 המטוסים שיועדו לפעילות מבצעית. ערב הסעודית הבטיחה שהמטוסים ישמשו להגנה בלבד, על מנת לרכך את ההתנגדות. בנוסף, הוצבו מגבלות על אספקת מכלי דלק תצורתיים, ששימוש בהם יכול היה להכניס את ישראל לרדיוס התקיפה של המטוסים.

כמה מהמטוסים הראשונים שיועדו לערב הסעודית שימשו את אנשי צוות האוויר והקרקע הסעודים לאימון בבסיס חיל האוויר לוק בארצות הברית. ה-F-15 נכנס לשירות מבצעי בחיל האוויר המלכותי הסעודי באוגוסט 1981.

ב-5 ביוני 1984 מטוסי F-15 מטייסת 6 היו מעורבים בקרב אוויר עם מטוסי F-4E פנטום של חיל האוויר האיראני שאיימו על שדות הנפט הסעודים. שני הפאנטומים האיראנים הופלו באמצעות טילי ספארו. הייתה זאת הפעם הראשונה שבה מטוסים מתוצרת מקדונל דאגלס לחמו אחד בשני.

לאחר פלישת עיראק לכווית ב-2 באוגוסט 1990 הוסרה המגבלה שהציב הקונגרס ואושר לסעודיה לרכוש 24 מטוסי F-15C/D נוספים וכן סופקו 12 המטוסים הנוספים שלא סופקו ב-1978. במהלך מלחמת המפרץ השתתפו מטוסי F-15 סעודיים בפיטרולים אוויריים לצד מטוסים בריטיים ואמריקאיים. ב-24 בינואר 1991 הפיל F-15 סעודי מטייסת 13 זוג מטוסי מיראז' F1 עיראקיים שטסו לאורך חוף המפרץ הפרסי.

בדצמבר 1992, תחת תוכנית Peace Sun IX הסכימה ארצות הברית למכור לערב הסעודית 72 מטוסי F-15S, שהיא נגזרת מופחתת יכולות של ה-F-15E, לאחר שמספר ניסיונות קודמים לרכוש אותו טורפדו. 4 מטוסי F-15S ראשונים נמסרו ב-1995. ב-10 בנובמבר 1999 האחרון מבין 72 מטוסי ה-F-15S נמסר לערב הסעודית.

בתחילת 1996 זכתה חברת לוראל בחוזה בשווי 16 מיליון דולר לאספקת 79 מחשבי VHSIC לצורך שדרוג מטוסי ה-F-15C/D של ערב הסעודית.

החל מ-2015, סעודיה מצטיידת ב-80 מטוסי F-15SA עם אופציה ל-12 נוספים ומשדרגת את 72 המטוסים שכבר נמצאים ברשותה כך שבסה"כ צפויים להיות לה עד 164 מטוסים מדגם F-15SA.

חיל האוויר הישראלי מפעיל כיום שתי טייסות של מטוסי F-15 מדגמי A/B/C/D ("בז") לעליונות אווירית: טייסת 133 ("אבירי הזנב הכפול") וטייסת 106 ("חוד החנית"), הממוקמות בבסיס תל נוף, וכן טייסת נוספת - טייסת 69 ("הפטישים"), המפעילה מטוסי F-15I ("רעם"), גרסה של ה-F-15E לתקיפת קרקע, מבסיס חצרים. מלבד משימות עליונות אווירית, משמשים מטוסי ה"בז" של חיל האוויר הישראלי גם לצורך צילום אוויר, באמצעות פוד דמוי מכל נתיק הנישא בנקודת התלייה המרכזית של המטוס ומכיל מצלמה אלקטרו-אופטית לצילום אלכסוני.

מטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר הישראלי בשנות ה-60 של המאה ה-20, היה המטוס הצרפתי מיראז' 3. לאחר מלחמת ששת הימים ובעקבות האמברגו הצרפתי על ישראל, החל חיל האוויר לדון באפשרות רכישת מטוס קרב חדש. התוכנית המקורית הייתה לפתח מטוס קרב מקומי (תוכנית שהניבה מאוחר יותר את מטוס הכפיר). ב-1973, מונה צוות מיוחד, שנדרש לבחון האם ישראל יכולה לפתח מטוס בעצמה, או שעליה לרכוש אותו. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נקטעה עבודתו של הצוות.

במהלך מלחמת יום הכיפורים, מטוסי הפנטום והמיראז' הישראלים השיגו עליונות אווירית על פני המטוסים של חילות האוויר של ארצות ערב. עם זאת, הוצבו לפני המלחמה במצרים ובסוריה טילי נ"מ מתקדמים מסוג SA-6 ו-7. ההתמודדות עם אלו הייתה קשה, ובעקבותיהם נפלו במהלך המלחמה שבעה עשר מטוסים, והעליונות האווירית של חיל האוויר לא הייתה מוחלטת.^[39]

בסוף שנת 1971, התעוררה בעיה נוספת: מטוסי ריגול סובייטים מדגם מיג-25 החלו לחוג מעל שמי הארץ בטיסות סיור. חיל האוויר כשל בניסיון ליירט את המטוסים.

הנתונים שאסף צוות המחקר לפני המלחמה, הצביעו על כך שפיתוח מטוס קרב ישראלי ייקח זמן רב מדי. עם זאת, לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוקם הצוות מחדש על מנת להמשיך להגדיר את מטרותיו של מטוס הקרב הישראלי. במקביל, היה על הצוות לבחון את שני מטוסי הקרב המתקדמים ביותר של ארצות הברית באותה העת, F-15 ו-F-14. הצוות סבר שה-F-15 יענה על דרישות החיל ובנוסף ישפר את כושר ההרתעה שלו, ולכן ביקש חיל האוויר להצטייד ב-F-15.

בחיל הוחלט שלא להמתין לייצורם של המטוסים שיועדו לישראל, אלא להסכים לקבל ארבעה מתוך עשרת מטוסי הקדם-ייצור, שנועדו לניסויים בארצות הברית (שמספריהם 72-0116, 72-0117, 72-0118 ו-72-0120), מה שאפשר את הקדמת מועד קליטת המטוס בחיל בשנה שלמה.^[40]

שלושת מטוסי ה-F-15A הראשונים נחתו בבסיס חיל האוויר תל נוף ביום שישי 10 בדצמבר 1976, ובכך הפכה ישראל למדינה הראשונה בעולם, מחוץ לארצות הברית, שברשותה מטוסי F-15. המטוסים הגיעו בטיסה ישירה ממפעלי מקדונל דאגלס אשר בסנט לואיס, שבמהלכה תודלקו מספר פעמים באוויר. מטוס רביעי שתוכנן להגיע אף הוא באותו מטס נאלץ לנחות באיטליה עקב תקלה טכנית. המטוסים החדשים התקבלו בטקס חגיגי במעמד ראש הממשלה, יצחק רבין ושרים נוספים, הרמטכ"ל, רא"ל מוטה גור, מפקד חיל האוויר, בני פלד, מפקד הבסיס, תא"ל רן פקר ומפקד טייסת 133, סא"ל איתן בן-אליהו. בגלל איחור בנחיתת המטוסים, שנבע בעיקר מרוח חזיתית חזקה שנשבה משך כל הטיסה ומבעיות תדלוק אווירי, התאחר טקס קבלתם והסתיים בסמוך לכניסת השבת, ועקב כך חלק משרי הממשלה לא הספיקו לחזור לביתם לפני כניסת השבת. חילול השבת של השרים הביא להצבעה על הצעת אי אמון בממשלה שיזמה החזית הדתית התורתית, וגרם להתמוטטות הקואליציה של ממשלת יצחק רבין הראשונה ולבחירות מוקדמות.^[5][41]

מטוסי F-15 משרתים בשתי טייסות קרב: טייסת 133 ("טייסת אבירי הזנב הכפול") שהוקמה ב-1 ביוני 1976 לקראת קבלת מטוסי ה-F-15 הראשונים שנקלטו כחצי שנה מאוחר יותר, וטייסת 106 ("טייסת הבז השנייה", כיום: "טייסת חוד החנית") שהוקמה ב-13 ביוני 1982 עם הגעת מטוסי F-15 נוספים. המטוסים השונים קיבלו כינויים שונים, כמו "הכוכב", "עפרוני", "חץ מקשת" ואחרים, כאשר כינויים בני מילה אחת ניתנים למטוסים חד מושביים (דגמי A ו-C) וכינויים בני שתי מילים ניתנים למטוסים דו מושביים (דגמי B ו-D).

השימוש המבצעי הראשון של מטוס ה-F-15 בשירות חיל האוויר הישראלי היה במבצע ליטני במרץ 1978. במהלך המבצע פיטרלו המטוסים בשמי ישראל וחיפו על כוחות צה"ל בפעולתם בדרום לבנון. לא נרשמה למטוסי ה-F-15 תקרית אווירית במהלך המבצע.^[42]

ב-27 ביולי 1979, בדיוק 7 שנים לאחר טיסת הבכורה של המטוס בחברת מקדונל דגלאס, השיג ה-F-15 בשירות חיל האוויר הישראלי הפלת בכורה עולמית, בקרב אוויר בו הופלו ארבעה מטוסי מיג-21 סורים, ובהמשך השיג גם הפלת בכורה של מיג-25 ב-13 בפברואר 1981.^[5][43][44]

עשרה מטוסי F-15A השתתפו במבצע אופרה שבו הותקף הכור האטומי בעיראק ב-7 ביוני 1981. שישה מטוסי F-15A ליוו את שמונת מטוסי ה-F-16A ("נץ") התוקפים, לצורך יירוט פוטנציאלי של מטוסי אויב,^[45] וארבעה מטוסי F-15A נוספים טסו מעל בקעת הירדן ושימשו כממסר וכעתודה, וכן ניטרו את התנועה האווירית בירדן ובסוריה לשם נטרול איום מצדם, אם יתעורר כזה, על המטוסים השבים מהתקיפה. המטוסים המלווים נשאו טילי אוויר-אוויר, פודי לוחמה אלקטרונית ומכלי דלק תצורתיים. לקראת הגעת מטוסי ה-F-16A ליעד, התפצלו מטוסי ה-F-15A המלווים: זוג אחד פנה מעט דרומה על מנת לתת מענה לאיום אפשרי מדרום, זוג נוסף פנה מעט צפונה, וזוג שלישי פיטרל בקרבת הגבול הסורי. המשימה הושלמה מבלי שהוזנקו מטוסי אויב, וכל המטוסים הישראלים שבו בשלום לבסיסם.

במלחמת לבנון הראשונה הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי 80 מטוסים סוריים מבלי שאיבדו אף מטוס בקרבות אוויר. מתוכם הפילו מטוסי F-15 כ-30 מטוסי מיג-21 ומיג-23 סוריים.^[46]

על אף שייעודו המקורי היה לשמש כמטוס יירוט ועליונות אווירית, חיל האוויר הישראלי הוכיח שה-F-15 הוא גם מטוס מצוין למשימות תקיפה והפצצה. ב-1 באוקטובר 1985 תקפו שמונה מטוסי F-15 את מפקדת אש"ף בתוניס, מרחק של כ-1,600 מייל מישראל, במבצע רגל עץ. הייתה זו התקיפה המרוחקת ביותר שביצע חיל האוויר מעולם.

במהלך שירותו בחיל האוויר הפגין ה-F-15, עליונות על מטוסי חילות האוויר הערביים מתוצרת ברית המועצות ואף שרידות יוצאת דופן. במאי 1983 התנגש מטוס F-15 במטוס A-4 סקייהוק ("עיט") וכתוצאה מההתנגשות האווירית איבד חלק ניכר מאחת הכנפיים, אך הטייס, זיו נדיבי, הצליח להנחית את המטוס בשלום.^[47] הנחיתה התאפשרה עקב השטח הגדול של המייצבים האופקיים וכוח העילוי הגדול שייצר דחף המנועים אותם הפעיל הטייס בצורה אסימטרית כדי למנוע מהמטוס מלהיכנס לסחרור. חברת מקדונל דאגלס, שלא האמינה תחילה והופתעה למראה התמונות, החליטה להעניק לחיל האוויר כנף במתנה וכיסתה את עלות התיקונים.^[48]

• 
  F-15A ("בז") מספר 658 שכינויו "טייפון" השייך לטייסת 133 עם סימון של שתי הפלות של מטוסים סוריים
• 
  מטוס F-15C ("בז משופר") שכינויו "פנתר" ולו 4 הפלות של מטוסים סוריים.

לאחר מלחמת המפרץ, שבה הותקפה ישראל בטילי סקאד עיראקיים, ועל רקע שאיפותיה של איראן להשגת נשק גרעיני, החליטה ממשלת ישראל שהיא צריכה מטוסי תקיפה ארוכי טווח. ב-1993 ביקשה ישראל הגשת הצעות לפיתוח מטוס קרב שיענה על צרכיה. בתגובה, הציעה לוקהיד מרטין גרסה של ה-F-16 ומקדונל דאגלס הציעה הן את ה-F/A-18 והן את ה-F-15E. ב-17 בינואר 1994, הכריזה ממשלת ישראל על כוונתה לרכוש 21 מטוסי F-15E. מטוסי ה-F-15E הותאמו לצורכי חיל האוויר הישראלי, ושמם שונה ל-F-15I "רעם". ב-12 במאי 1994 התיר הממשל האמריקאי את מכירתם של עד 25 מטוסי F-15I לישראל, אך ישראל חתמה על ייצור של 21 מטוסים.^[49] בנובמבר 1995 מימשה ישראל את האופציה לרכישת 4 מטוסי F-15I נוספים עד לגבול שהציבה ארצות הברית.^[50]

בשנת 1995 החל חיל האוויר הישראלי בתוכנית "בז 2000" ("בז משופר" או בזמ"ש) שנועדה להשביח את צי מטוסי ה"בז". במסגרת התוכנית, שבוצעה על ידי יחידת האחזקה האווירית (יא"א) בשיתוף עם התעשיות הביטחוניות, שודרגה אוויוניקת המטוסים. השדרוג כלל בין היתר שדרוג של תא הטייס ותצוגות המכ"ם, החלפת מחשב בקרת אש, התקנת מערכת הניווט הלוויינית GPS ועוד. טקס הגלילה של הבזמ"ש הראשון נערך ב-30 בנובמבר 1998 ושל האחרון ב-28 בנובמבר 2005.

ה-F-15I מצויד במערכות מתקדמות המאפשרות לו לטוס ולתקוף בכל תנאי מזג האוויר, הן ביום והן בלילה. טווח הטיסה הארוך במיוחד שלו ויכולת נשיאת החימוש הגדולה יחסית, הופכות אותו בפועל למפציץ האסטרטגי של חיל האוויר. שני מטוסי F-15I ("רעם") ראשונים נחתו בבסיס חצרים ב-19 בינואר 1998 ונקלטו בטייסת 69 ("טייסת הפטישים"). מטוסי "רעם" צבועים בסכמת צביעה מדברית, ומטוסי "בז" צבועים באפור. הגיחה המבצעית הראשונה של ה-F-15I הייתה ב-11 בינואר 1999, במשימת תקיפת מטרות מחבלים בדרום לבנון, שביצעו זוג מטוסי F-15I באמצעות נשק מונחה.

ב-1999 הכריזה ישראל על כוונתה לרכוש מטוסי קרב נוספים, וה-F-15I היה אחד המועמדים. אולם לבסוף החליטה ישראל ב-18 ביולי 1999, משיקולי עלות-תועלת, לרכוש 102 מטוסי F-16I שהיו זולים יותר.

• 
  מטוס F-15I ("רעם") בתצוגה עם חימוש להפצצה
• 
  מטס של מטוסי F-15I ("רעם")
• 
  מטוס F-15I ("רעם") בתצוגה עם חימוש להפצצה
• 
  מטוס F-15I ״רעם״ נוגע במסלול בנחיתה בבסיס חצרים
• 
  שלושה מטוסי F-15I "רעם" וארבעה מטוסי F-16I סופה בתרגיל בין-לאומי, 2021
• 
  מטוס F-15I "רעם" בטיסה, מבט על חלקו העליון

מטוסי F-15 השתתפו במטס חיל האוויר מעל אושוויץ ב-2003.

ארבעה מטוסי F-15I רעם השתתפו בתקיפת הכור הגרעיני בסוריה ב-6 בספטמבר 2007, והטילו עליו טונות רבות של חימוש מגוון ופצצות מונחות, ביחד עם עוד ארבעה מטוסי F-16I סופה. הכור הושמד כליל והמבצע הוכתר בהצלחה.^[51][52][53]

ב-2016 החל חיל האוויר הישראלי בשדרוג של צי מטוסי F-15I. השדרוג כלל התקנת מכ"ם מתקדם מסוג AESA (מכ"ם מערך סריקה אלקטרונית), עדכון מערכות האוויוניקה, שינויים מבניים, והתאמה לנשיאה ולשיגור של אמצעי לחימה ותחמושת חדשים.^[54]

לפי מקורות זרים, מטוסי F-15I רעם של חיל האוויר הישראלי ביצעו את תקיפת שדה התעופה T-4 ואת תקיפת מחסני התחמושת האיראניים בסוריה באפריל 2018. בתקיפות אלו נהרגו עשרות אנשי צבא סורים ואיראנים ותחמושת רבה הושמדה. תקיפות אלו יוחסו לישראל, אך היא שמרה על עמימות ולא לקחה אחריות עליהן. באותה שנה הוענק לטייסת 69 "הפטישים" (שמפעילה את ה-F-15I) אות הערכה מטעם הרמטכ"ל, על פעילותם הביטחונית.

ב-7 בינואר 2019 התרחשה תקלה נדירה במטוס F-15 בז משופר: במהלך טיסת אימון בגובה 30,000 רגל (9.1 קילומטרים) ניתקה החופה, והטייסים הצליחו להנחית את המטוס בשלום בבסיס נבטים.^[55]

ב-27 בפברואר 2020 רשמו מטוסי ה-F-15I רעם הפלת בכורה כאשר הפילו כלי טיס בלתי מאויש של חמאס שטס מרצועת עזה לעבר הים התיכון.^[56]

ב-20 בספטמבר 2024 מטוסי F-15I הרגו בסיכול ממוקד את אבראהים עקיל, מפקד מערך המבצעים של חזבאללה שהחליף את פואד שוכר שחוסל בידי ישראל. ב-27 בספטמבר 2024 השתתפו מטוסי F-15I במבצע סדר חדש, והטילו למעלה מ-80 טונות פצצות, כולל פצצות חודרות בונקרים, על המפקדה המרכזית של חזבאללה בביירות וחיסלו את מנהיג חזבאללה, חסן נסראללה, ובכירים נוספים בארגון.

בינואר 2023 הגישה ישראל לארצות הברית (חיל האוויר האמריקאי וחברת בואינג) הזמנה רשמית ל-25 מטוסי קרב מדגם F-15IA (גרסה משופרת של ה-F-15I שמבוססת גם על ה-F-15EX) ושדרוג מטוסי ה-F-15I הקיימים לרמה של ה-F-15IA.^[57] בינואר ואוגוסט 2024 נחתמה עסקה בין ישראל לארצות הברית המגדילה את מספר מטוסי ה-F-15IA ל-50, בנוסף לרכש טייסת בואינג AH-64E אפאצ'י וכן טייסת F-35I אדיר.

• ארצות הברית ארצות הברית: חיל האוויר האמריקני, דגמי A/B/C/D איגל, E סטרייק איגל ו-EX איגל II
• ישראל ישראל: חיל האוויר הישראלי, דגמי A/B/C/D בז משופר ו-I רעם
• יפן יפן: דגמי J/DJ
• קוריאה הדרומית קוריאה הדרומית: דגם K
• סינגפור סינגפור: דגם SG
• ערב הסעודית ערב הסעודית: דגם SA ובעבר S
• קטר (מדינה) קטר : דגם QA, ארבעה מטוסים ראשונים התקבלו לפי דיווחים.^[58]

• צוות: 1
• אורך: 63 רגל 8 אינץ' (19.44 מטר)
• מוטת כנפיים: 42 רגל 8 אינץ' (13 מטר)
• גובה: 18 רגל 5 אינץ' (5.6 מטר)
• שטח כנף: 608 רגל² (56.5 מ"ר)
• משקל ריק: 28,000 ליברות (11,860 ק"ג)
• משקל טעון: 44,500 ליברות (24,550 ק"ג)
• משקל המראה מרבי: 68,000 ליברות (30,845 ק"ג)
• הנעה: שני מנועי טורבו-מניפה בעלי מבער אחורי מדגם F100-200 או 229 מתוצרת פראט אנד ויטני
  • דחף יבש: 17,450 ליברות-כוח (77.62 קילו-ניוטון) כל אחד
  • דחף עם מבער אחורי: 25,000 ליברות-כוח ל-220; 29,000 ליברות-כוח ל-229 (111.2 קילו-ניוטון ל-220; 129 קילו-ניוטון ל-229) כל אחד
• מחיר יחידה: 29.9 מיליון דולר אמריקני (1998)

• מהירות מרבית: מאך 1.2, 900 מייל/שעה בגובה נמוך; מאך 2.5, 1,650 מייל/שעה בגובה גבוה (1,450 קמ"ש / 2,655 קמ"ש)
• טווח: 3,460 ק"מ, 2,150 מייל
• סייג רום: 65,000 רגל (19,800 מטר)
• קצב טיפוס: 50,000 רגל/דקה (254 מטר/שנייה)
• עומס כנף: 358 ק"ג/מ"ר

• תותח 20 מ"מ M-61A1 וולקן פנימי עם 940 פגזים.
• טילים ופצצות: יכול לשאת מגוון רחב של טילי אוויר-אוויר כגון: AIM-7 ספארו, AIM-120 אמראם, AIM-9 סיידווינדר, פיתון 3 ו-5 (במטוסים ישראלים) ואחרים, על 4 מנשאי כנף ועל 4 מנשאי גוף. ה-F-15 יכול לשאת מטען נוסף במשקל כולל של עד 16,000 ליברות (7,257 ק"ג) על שני מנשאי כנף, מנשא מרכזי בגוף, ועל מנשאים אופציונליים בגוף המטוס. מטען זה יכול לכלול פצצות, ומכלי דלק נתיקים. ה-F-15 של חיל האוויר הישראלי, בדגמי "בז משופר", יכול לשאת ולשגר את ה"פופאי", טיל אוויר-קרקע כבד ומתקדם.

• צוות: 2, טייס קרב ונווט קרב.
• אורך: 63 רגל 9 אינץ' (19.43 מטר)
• מוטת כנפיים: 42 רגל 10 אינץ' (13.05 מטר)
• גובה: 18 רגל 6 אינץ' (5.63 מטר)
• שטח כנף: 608 רגל² (56.5 מ"ר)
• משקל ריק: 28,000 ליברות (12,700 ק"ג)
• משקל המראה מרבי: 68,000 ליברות (30,845 ק"ג)
• הנעה: שני מנועי טורבו-מניפה בעלי מבער אחורי מדגם F100-229 מתוצרת פראט אנד ויטני
  • דחף יבש: 17,450 ליברות-כוח (77.62 קילו-ניוטון) כל אחד
  • דחף עם מבער אחורי: 29,000 ליברות-כוח (129 קילו-ניוטון) כל אחד

• מהירות מרבית: מאך 1.2, 900 מיל/שעה בגובה נמוך; מאך 2.5, 1,650 מיל/שעה בגובה רב (1,480 קמ"ש / 3,087 קמ"ש)
• טווח: 3,450 מיל (5,550 ק"מ)
• סייג רום: 65,616 רגל (20,000 מטר)
• קצב טיפוס: 50,000 רגל/דקה (254 מטר/שנייה)

• תותח 20 מ"מ M-61A1 וולקן פנימי עם 940 פגזים
• טילים: יכול לשאת עד 8 טילים: AIM-7 ספארו, AIM-120 אמראם, AIM-9 סיידווינדר, פיתון (במטוסים ישראלים), AGM-65 מאבריק
• פצצות: סימן 82, ‏סימן 84, ‏פצצה גרעינית B-61, ‏CBU-87, ‏CBU-89, ‏CBU-97, ‏CBU-103, ‏CBU-104, ‏CBU-105, ‏GBU-10 פייבוואי, ‏GBU-12 פייבוואי, ‏GBU-15, ‏GBU-24, ‏GBU-24, ‏GBU-27, ‏GBU-28, ‏GBU-31, ‏GBU-35, ‏JSOW, ‏GBU-39 (פצצת SDB). ‏

• צוות: 1 או 2, טייס קרב ונווט קרב.
• אורך: 63 רגל 9.6 אינץ' (19.446 מטר)
• מוטת כנפיים: 42 רגל 9.6 אינץ' (13.045 מטר)
• גובה: 18 רגל 6 אינץ' (5.63 מטר)
• שטח כנף: 608 רגל² (56.5 מ"ר)
• משקל ריק: 34,600 ליברות (15,694 ק"ג)
• משקל המראה מרבי: 81,000 ליברות (36,741 ק"ג)
• הנעה: שני מנועי טורבו-מניפה בעלי מבער אחורי מדגם F110-GE-129 מתוצרת פראט אנד ויטני
  • דחף יבש: 17,155 ליברות-כוח (76.31 קילו-ניוטון) כל אחד
  • דחף עם מבער אחורי: 29,500 ליברות-כוח (131 קילו-ניוטון) כל אחד

• מהירות מרבית: מאך 1.2, 900 מיל/שעה בגובה נמוך; מאך 2.5, 1,650 מיל/שעה בגובה רב (1,480 קמ"ש / 3,087 קמ"ש)
• טווח: 791–2,400 מיל (1,272–3,900 ק"מ)
• סייג רום: 65,616 רגל (20,000 מטר)
• קצב טיפוס: 50,000 רגל/דקה (254 מטר/שנייה)

• תותח 20 מ"מ M-61A1 וולקן פנימי עם 940 פגזים
• טילים: יכול לשאת עד 12 טילים:
  • טילי אוויר-אוויר:AIM-7 ספארו, AIM-120 אמראם, AIM-9 סיידווינדר, AIM-9X
  • טילי אוויר-קרקע: AGM-65 מאבריק, AGM-158 JASSM, AGM-88 HARM, AGM-183 ARRW
• פצצות: סימן 82, ‏סימן 84, ‏פצצה גרעינית B-61, ‏CBU-87, ‏CBU-89, ‏CBU-97, ‏CBU-103, ‏CBU-104, ‏CBU-105, ‏GBU-10 פייבוואי, ‏GBU-12 פייבוואי, ‏GBU-15, ‏GBU-24, ‏GBU-24, ‏GBU-27, ‏GBU-28, ‏GBU-31, ‏GBU-35, ‏JSOW, ‏GBU-39 (פצצת SDB). ‏

• מכ"ם: Raytheon AN/APG-82(V)1 AESA radar
• פוד תקיפה ורכישת מטרות:
  • Martin Marietta AN/AAS-13/14 LANTIRN or Lockheed Martin AN/AAQ-33 Sniper XR pod
  • Lockheed Martin Legion Pod with AN/ASG-34(V)1 IRST21
• אמצעי הגנה:
  • BAE Systems AN/ALQ-250 Eagle Passive Active Warning Survivability System (EPAWSS)
  • BAE Systems AN/ALE-47 Airborne Countermeasures Dispenser System

• טל טובי, בז להיסטוריה - פיתוחו והגדרת מאפייניו הקרביים והמבצעיים של ה-F-15, מודן הוצאה לאור והוצאת 'מערכות', 2021
• ה־15-F כביטוי לעליונות בקרבות אוויר: המקרה האמריקאי, טל טובי, בין הקטבים גיליון 28–30, נובמבר2020, עמ' 337–365

מדיה וקבצים בנושא מקדונל דאגלס F-15 איגל בוויקישיתוף

מדיה וקבצים בנושא מטוסי F-15A/B/C/D "בז" ו"בז משופר" של חיל האוויר הישראלי בוויקישיתוף

מדיה וקבצים בנושא מטוסי F-15I "רעם" של חיל האוויר הישראלי בוויקישיתוף

• מקדונל דאגלס F-15 איגל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• F-15E Strike Eagle, באתר בואינג
• F-15 Eagle, באתר פדרציית המדענים האמריקאיים
• F-15 Eagle, באתר Global Aircraft
• McDonnell F 15 Eagle, באתר Pilot Friend
• נועם אופיר, בחירות 74': F-15 נגד F-14, ביטאון חיל האוויר, באתר חיל האוויר הישראלי, 1 בדצמבר 1997
• McDonnell Douglas F-15 Eagle, באתר הספרייה היהודית המקוונת
• Joseph F. Baugher, ‏Service of F-15 with Saudi Arabia, באתר joebaugher.com, ‏27 בפברואר 2000
• שי לוי, ‏כוכב חדש: רשמים ראשונים מהדגם המתקדם ביותר של ה-15-F, באתר ‏מאקו‏, 15 באוקטובר 2021
• ניצן סדן, 45 שנה ל-F15, המטוס שנולד בגלל שרשרת טעויות מביכה, באתר כלכליסט, 8 ביולי 2017
• ניצן סדן, כנפי גיל הזהב: איך מאיימים על איראן עם F15 בן חמישים?, באתר כלכליסט, 18 באוקטובר 2024

בחיל האוויר הישראלי

• ישראל בהרב, ‏מטוסי F-15 לישראל, באתר "מרקיע שחקים"
• F-15 של חיל האוויר הישראלי בפעולה, ערוץ היוטיוב של צה"ל
• "ה'רעם' ימשיך להיות המטוס האסטרטגי", אתר חיל האוויר הישראלי, 19 בינואר 2016
• תמונות של F-15I רעם, פליקר
• הצצה נדירה לטייסת F-15I, ערוץ היוטיוב של חדשות 2, יולי 2010
• בעין העדשה: המטוס האסטרטגי של החיל, אתר חיל האוויר הישראלי, 19 בינואר 2017
• אילי פארי, ‏20 שנות פעילות למטוס ה"רעם", באתר חיל האוויר הישראלי, 21 בינואר 2018
• שי לוי, ‏שינה את חיל האוויר: 50 שנה לטיסת הבכורה של מטוס ה-15-F, באתר ‏מאקו‏, 27 ביולי 2022
• עלון פרסומת עם מאפיינים והדמיה של ה-F-15IA, באתר של בואינג ישראל
• אמיר בוחבוט‏, השליטה בשמיים והאיום על איראן: כך שינתה "המפלצת" של חיל האוויר את המזרח התיכון, באתר וואלה, 24 בפברואר 2023
• אודי עציון‏, כוכבי התקיפה בתימן: מטוסי אף-15 מצולקים בני כמעט 50 שנה, באתר וואלה, 10 באוקטובר 2024
• The First Time an F-15 Shot Down an Enemy Plane, from Inside Its Cockpit, סרטון בערוץ "Smithsonian Channel", באתר יוטיוב (אורך: 03:03)
• כנפי גיל הזהב: איך מאיימים על איראן עם F15 בן חמישים?, סרטון בערוץ "Calcalist | כלכליסט", באתר יוטיוב (אורך: 06:05)

ערך מומלץ