חורבותיה קרובות לעיר מוסול העיראקית בת ימינו, גודלה של העיר המבוצרת בשיא התפתחותה היה: אורך מרבי 4.6 ק"מ, רוחב מרבי 2.09 ק"מ, היקף החומות 11.9 ק"מ, ושטחה 7.3 קמ"ר. מידות אלו מעידות על אחת הערים הגדולות ביותר של העולם העתיק, ואכן כך היא מכונה במקרא "העיר הגדולה".[1] מיקומה במפגש החידקל עם יובל החוֹסְר הביא להפיכתה למוקד מסחרי חשוב לאורך ההיסטוריה האשורית.
מקור השם
מספר סברות הועלו בדבר מקור שמה, לפי האחת שורש השם בא מהעיר המסופוטמיתלֶגש, שאחד מפרווריה נשא את השם נינוה, ומתיישבים מאותו האזור קראו לעיר החדשה על שם האזור ממנו הגיעו. לפי סברה אחרת, מקור שם העיר הוא בשם האלה אִינַנָה, שהעיר נינוה הייתה מרכז חשוב של פולחנה. חיזוק לסברה כי שם העיר מקורו בשם האלה מצוי לא רק בדמיון בצליל, אלא גם בשמה של העיר כפי שהוא נכתב בכתב היתדות (סמלה הפיקטוגרפי של העיר), בצורת דג בתוך בית. לאלה איננה הייתה זיקה לדגים, ואף ישנה קרבה בין שמה למילה השמית הקדומה נֻנֻ, שמשמעותה דג (בדומה לנוּן הארמית שהתגלגלה לשמות עבריים לדגים כגון שפמנון, אמנון ותמנון).
גאוגרפיה כללית
היקף החומות הרמות שבנה סנחריב עמד על כ-12 קילומטרים (לשם השוואה: אורך חומות ירושלים של היום הוא 4.5 ק"מ). אורך החומה המערבית (ששכנה לגדות החידקל) היה כ-4 קילומטרים, אורך החומה המזרחית היה כ-5 קילומטרים, אורך החומה הצפונית היה כשני קילומטרים ואורך החומה הדרומית היה כקילומטר אחד.
העיר היוותה מעין רצועה דקה לחוף החידקל, הנחצית במרכזה (ממזרח למערב) על ידי נהר החוסר, שמתעקל בה מספר פעמים, עיקולו הרם ביותר מתחיל בכניסתו לתוך שטח העיר, וארוך סביב לחלק מתל קויונג'יק.
לעיר 15 שערים.
בחומה הצפונית שלושה שערים: המערבי שבהם הוא שער סִין, המרכזי שער נֵרְגַל והמזרחי שער אַדַד.
בחומה הדרומית שער אחד, הוא שער אַשוּר, הנמצא בחלקה המזרחי של החומה, בו עברה הדרך לאשור ונימרוד.
בחומה המערבית חמישה שערים: הצפוני שבהם הוא שער הבארות, אחריו המרכזי שבשערים, שער קוֵאִי (דרכו עברה הדרך לכרכמיש), אחריו שער המדבר, אחריו שער מחסן כלי הנשק ולבסוף הדרומי שבשערים, שער חַנְדֻרִי.
בחומה המזרחית שישה שערים: הצפוני שבהם חַלַחִי, אחריו שער שִבַּנִבִּי, אחריו שער מֻשְלַל, אחריו השער המרכזי – שער מוּלִיסִי, אחריו שער שַמַש (דרכו עברה הדרך לארבאילו) ואחריו הדרומי בשערים – שער חַלְזִי (שער סנחריב).
נהר החידקל ששינה את מסלולו מימי קדם, הרחק מהעיר, כנראה סחף חלקים מהחומה המערבית של העיר איתו ויצר רצועת חול המובילה משרידי העיר עד לנהר. נוסף לחומות העיר הוקפה העיר בחפיר, שמולא במימי החוסר על ידי בניית הסכר המזרחי. גודלה המרשים לימי קדם ושטחה בן 7,284,371 המטרים הרבועים היה מאפשר, לפי טענות אחדות, את אכלוסם של כ-175,000 איש. בספר יונה מתוארת נינוה כעיר עם למעלה מ-120,000 תושבים. עם זאת, דעות מודרניות יותר טוענות כי המספר הוא 100,000 איש לכל היותר. מחוץ לעיר שכנו גם פרוורים, שמם אִיטַלְבוּ. אלו חולקו לרבעים, לכל אחד מהם מושל. העיר הפנימית כנראה שימשה מעין אקרופוליס, שכן לא נמצאו בגבולותיה בתים פרטיים רבים. תעודות עתיקות המתייחסות לעיר טענו כי העיר הייתה מלאת אוכלוסין, ומכאן שרבים מפרווריה הם חלק ממשי של העיר.
ארכאולוגיה בנינוה
גודלה המרשים של העיר הפך את חקירתה לעניין קשה במיוחד, וארכאולוגים מודרניים נוהגים למקד את חקירותיהם בתל באזור המערבי של העיר, המזדקר לגובה של כ-30 מטרים מעל לשאר החורבות באזור. גודל התל הוא כמחצית קילומטר על קילומטר ובתחומו נמצאו עד היום ממצאים ארכאולוגיים רבים. התל, שהיווה מעין אקרופוליס בעיר העתיקה, מכונה קויונג'יק.
תל נוסף באזור הוא תל נֵבִי יוּנֵס (תל הנביא יונה, שעל פי המקרא נשלח להוכיח את תושבי העיר), מקום מקודש לאסלאם, עובדה שמנעה את חקירתו עד עת זאת.
ראשון החוקרים המודרניים בנינוה היה קלאודיוס ג'יימס ריץ' (Claudius James Rich), שחקר את האזור בשנת 1820, שנתו האחרונה. הוא סקר את האזור טופוגרפית ומיפה אותו היטב, ממצאיו נתפרסמו בספרו שראה אור שנים אחדות אחר מותו, "עלילת המגורים בכורדיסטן ואתר נינוה העתיקה".
מאוחר יותר, בשנים 1842-1843 חפר פול-אמיל בוטה, הקונסול הצרפתי במוסול, באתר קויונג'ק.
סיר אוסטן הנרי לייארד שחקר את האזור בשנת 1845, מיקד את חפירותיו בחלקה הדרומי של העיר ובשער נרגל שבפינה הצפון-מערבית של חומת העיר. החוקר מצא את עקבות ארמון סנחריב שבדרום העיר, וחשוב מכך, גילה את ספריית אשורבניפל בעיר שרבים ממסמכיה הם מקור חשוב לחקר הספרות והמדע האשוריים. המפורסם שבמסמכי הספרייה הוא ההעתק השלם ביותר של אגדת גילגמש. לייארד פעל מטעם המוזיאון הבריטי וחזר לאנגליה עם תבליטים ולוחות רבים.
בשנים 1852-1854 המשיך האשורולוגהבריטי, הורמוזד רסאם, את העבודה באזור. הוא מצא את ארמון אשורבנפל הצפוני וחקר לעומק את ספרייתו. גם הוא עבד מטעם המוזיאון הבריטי ורבים מממצאיו נשלחו למוזיאון, או ללובר הצרפתי. את עמלו המשיך לופטוס (WK Loftus), בשנת 1854, והעלה עוד חרסים מהאתרים שנחקרו בידי קודמיו.
ג'ורג' סמית' (George Smith) פנה לחפירות בחיפוש אחר חרסים חסרים מסיפור המבול המסופוטמי, שנתגלה בחלקו בידי רסאם שנים קודם לכן, בשנת 1876. כעבור פרק זמן של כ-23 שנים באדג' (E. A. Wallis Budge) פצח בחפירות, אותו המשיך ליאונרד ויליאם קינג (Leonard William King) שהתמקד בשני הארמונות שנתגלו עד לימיו.
ר. קמפבל ת'ומפסון (R. Campbell Thompson) עמד בראש משלחת בשנים 1904-1905. והיה אחראי לחקירת מקדש האל נֵבוּ וארמונו של אשור נצירפל השני בשנים 1928-1927. מקס מלוואן, הארכאולוג הבריטי המפורסם, ערך במקום חפירות במשך שנתיים, כשלוש שנים לאחר תגליותיו של ת'ומפסון. ואף חפר לעומקו של התל עד אשר הגיע לתחתית (השכבה נינוה I), גילוייו הוכיחו כי החלק האשורי בהיסטוריה של העיר הוא קטן למדי.
לפני כ-5,000 שנה התפתחה נינוה כאתר דתי. כלי החרס השכיחים בנינוה בעת זו היו חרסי אֵרך, אחת מערי הממלכה השומריות הידועות. כן ניתן להבחין בהתפתחות אמנות חרסית בנינוה עצמה, שאיכותה דמתה לזאת של חרסי ארך, אך מורכבותה האמנותית פחותה ממנה. קשרים אלו בין תרבות צפון מסופוטמיה שעל החידקל לזאת של ערי שומר, חלקן על הפרת, הנמצאות מרחק קילומטרים רבים מנינוה מעידות על קשרי מסחר ראשוניים ותקופת שלום יחסית.
דוגמה אמנותית מאוחרת יותר היא מסכת ראשו של סרגון מלך אכד, מסכת ברונזה מפורסמת ששכנה במוזיאון עיראקי עד שנשדדה סמוך לניצחון ארצות הברית במלחמת עיראק. מסכה זאת שמשתייכת לסוף המאה השלישית לפנה"ס אולי מייצגת את נַרָם-סִן, מלך אכדי מאוחר יותר. אך בכל אופן המגמה שעליה היא מרמזת בהיסטוריה האמנותית של נינוה מובילה לשתי מסקנות עיקריות, הראשונה בדבר ההתפתחות החומרית-אמנותית בנינוה והשנייה היא מרות השלטון האכדי על העיר. רמז נוסף לשלטון האכדי הוא בניית מקדש לאלה אִישתַר בידי מַנִישְתֻסוּ, מבניו של סרגון, בתוך העיר. פרט שעליו למדים מתעודותיו של שַמְשִי אַדַד הא'. המלך הבבליחמורבי כנראה שלט בנינוה, שהוזכרה כמעלת מס לבבל בימיו, וכן סקר את מקדש אשתר בעיר.
לאורך תקופת הממלכה התיכונה ניתן להבחין בפיחות מעמד נינוה, לעומת זה של אשור, בירתה הרשמית של הממלכה האשורית. זמן ארוך הייתה אשור משועבדת לעמים שונים ולקראת 1400 לפנה"ס הציע מלך מיתני לשלוח לפרעהמצרים צלמית אשתר מנינוה, עובדה המעודדת את הסברה שגם נינוה נפלה תחת שלטון חורי. המלך אשור-אבליט שחרר את הממלכה האשורית משלטון מיתני, ובימיו של תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר הראשון גדלה אשור לכדי אימפריה. לאחר מכן גוועה הממלכה והתעוררה מחדש, הפעם כאימפריה אימתנית עוד יותר ששלטה במרבית אזור הסהר הפורה.
אך בימים שקדמו לאשורנצירפל הראשון(אנ') לא ניטשה העיר כליל, ואף נתגלתה רשימת מלכים אשוריים (בהם אשור-אבליט הראשון, שלמנאסר הראשון, תּוּכּוּלְתִּי-נִינוּרְתַ הראשון ואשור-רש-אישי הראשון) שהתעסקו בפולחן אשתר ובמקדש העיר.
ונמצא לוח המציין שאשור-בל-קלה בנה את ארמונו בעיר (1080 לפנה"ס).
אשורנצירפל השני ערך בדק במקדש אשתר, אך גם העבירו לבירתו נימרוד, היא כלח התנ"כית. מספר מהמלכים שהמשיכוהו בנו את מקדשי סין, נרגל, ושמש. שלמנאסר השלישי יצא לחלק ממערכותיו הצבאיות מנינוה, אך התגורר בכלח. בהתמרדות בנו, אשור-דן-אפלי, כנגדו, צידדה נינוה בבנו, ויש להניח שלא היה מלך אהוד בעיר. אדד-ניררי הרביעי וסרגון השני ערכו אף הם מספר בדקים במקדש נבו שבעיר, והאחרון בנה את מקדש ראש השנה.
תעודותיו של סנחריב מספרות כי מספר מאבותיו נקברו בנינוה וחלקם דרו בעיר, אף שבתחילת שלטונו מצא את העיר במצב עלוב יחסית. מקדש עתיק ומחסן תחמושת היו המבנים הראשיים של העיר. שני רציפים ארוכים לגדות החידקל היוו את הבסיס לארמונות שנבנו טרם ימיו, אך הרציפים נהרסו והארמונות הרקיבו. סנחריב חידש והגדיל את הרציף הצפוני, שאותה עת כיסה את תל קויונג'יק. ובנה את ארמונו בחלק הדרום-מערבי, הארמון היה בגדר הישג אדריכלי עצום, שרק 80 מחדריו נתגלו עד לימינו.
התבליטים - שאין להם מתחרים במגוון הנושאים: רוחב ואורך היצירה, אמיתות ההצגה, הטיפול האמנותי, הדיוק שבציורים ותחושת המרחב - מהווים התקדמות על ארמונו הנפלא שרומם סרגון השני בחורסאבאד. לאחר שחיבר את הרציף גם בדרום (כיום נבי-יונס), הקים סנחריב מחסן תחמושת חדש. נינוה סבלה ממחסור במי שתייה, ותקוותה שכנה במי הגשמים. אך סנחריב הוביל מים העירה מהגבעות סביב לעיר, דרך סדרה של 18 תעלות מים, שמימיהן פוזרו בבארות העיר. הוא בנה בה גן נאה מזרחית לארמונו וכן רחוב לצעדות ניצחון, אולם אסר על נתיניו לעבור ברחוב. סנחריב הפך את נינוה לבירתו, ולאחר שבזז את בבל מאוצרותיה הפך את נינוה לעיר העשירה במזרח.
ת'ומפסון גילה, כמו כן, את ארמון אַשוּר-שֻם-אֻשַבְּשִי, שנבנה בידי סנחריב ליורשו המיועד, שלבסוף לא ירש את הכס האשורי, כאשר את מקומו תפס אסרחדון.
אסרחדון החל לבנות מחדש את בבל - דבר שבא לכדי התנגשות עם תקוות סנחריב להפוך את נינוה לבירתה הבלתי־מעורערת של האימפריה האשורית - אך בכל זאת לא נטש את נינוה לגמרי.
הוא בנה מחדש את מקדש אשור בעיר, וכמו כן ארמון משל עצמו באזור תל נבי יונס, על בסיס הנשקייה שעמדה במקום. אשורבניפל, יורשו של אסרחדון, ואחרון המלכים החזקים ששלטו באימפריה האשורית, קבע את נחלתו בנינוה, וכמחווה לסבו שיפץ את ארמונו, אם כי בנה לעצמו ארמון הדור בחלקו הצפוני של התל.
ארמונו של אשורבניפל הכיל מספר נכבד של איורי מלחמה שבהם מיוצג הצבא האשורי בניצחונותיו המפורסמים נגד העלמים, הערבים והבבלים. ברם, פאר תבליטיו אינו משתווה לספרייתו המפורסמת ספריית אשורבניפל.
התעודות הרבות, הרישומים הספרותיים, המדעיים, המיתולוגיים, הדתיים, ההיסטוריים והאסטרונומיים מהווים בסיס חשוב ביותר לבחינת אורחות החיים באימפריה האשורית, ומספקים מקורות מידע לחקר ולהשוואת ההתפתחות המדעית של מסופוטמיה. יתר על כן מהווים הממצאים מקור מידע מהימן לספרות בבלית קלאסית, שהועתקה ברובה על לוחות חמר ונשמרה בעומקי הספרייה.
סין-שר-אישכון, וקודמו לכתר האשורי, היו מלכים נלאים למדי, בימיו של הראשון מבין השניים שמו המדים מצור לעיר, אך זאת ניצלה. בימי המלך האחרון, כוח מאוחד של מדים ובבלים תחת הנהגתו של נבו-פלאסר (אבי נבוכדנאצר, מגלה יהודה), תפס את העיר והצית את ארמונותיה, כך מצא את מותו סִן שַר אִשְׁכֻן. הבירה הועברה זמנית לחַרַן, בימיו של אשור-אֻבַּלִיט השני, וסמוך לכך נפלה האימפריה האשורית כליל.
.jpg)
