סנג'קים הוגדרו כבר בתחילת החלוקה המנהלית של האימפריה העות'מאנית באמצע המאה ה-14 כחלק משיטת הטימאר – שיטת חלוקת אדמות צבאית-פאודלית. בנוסף לצבא המקצועי בקרבות היו משתתפים סיפאהים שהצטרפו לצבא בתמורה לפייף שהוענק על ידי סולטאן. הם גויסו בהתאם לסנג'ק בו גרו והונהגו על ידי ביי הסנג'ק (שניתן לתרגום כ"ראש המחוז").
החלוקה המנהלית החדשה בסוף אותה המאה הכפיפה סנג'קים לביילרבייליקים שהפכו מאוחר יותר לאיילטים ואחר כך לווילאייטים. לא כל הסנג'קים הוכפפו לרשויות גבוהות יותר: חלקם היו אזורים חדשים שרק נכבשו והיו סנג'קים כמו בנגאזי וצ'טלג'ה שמנהיגיהם הוכפפו ישירות לפורטה.
בראש הסנג'ק עמד מתצרף (ﻤﺘﺻﺮﻒ) או סנג'ק ביי. סנג'קים חולקו לקאדיליקים (בעות'מאנית: قاضيلق) או קאזות (בערבית: قضاء; בעות'מאנית: kazâ) שבראשם עמד קאדי.
מספרם באימפריה השתנה במהלך הזמן. ברפורמות טנזימאט במאה ה-19 הוא עלה מעל 400 בעוד שרוב התקופות הקודמות היה קרוב ל-150.[דרוש מקור]
.svg){kind=small}