הספר מכיל 656 פסוקים (על פי גרסאות אחרות – 658, עיין בחילופי גרסאות) המקובצים ב-24 פרקים.
סיכום הספר לפי פרקים
חלק א'
פרק א': ה' אומר ליהושע להכניס את עם ישראל לארץ ובנוסף הוא מבטיח להיות איתם. יהושע מצווה את שוטרי העם להכין את העם למעבר הירדן. כמו כן, יהושע דורש משניים וחצי השבטים לעמוד בהבטחתם למשה וללכת לפני העם כחלוצים. והם אכן נענים לדרישתו.
פרק ב': יהושע שולח שני מרגלים לכיוון יריחו. הם מתגלים ורחב גומלת איתם חסד ומחביאה אותם ומספרת להם שתושבי המקום מפחדים מעם ישראל מכיוון שהם שמעו על הניסים שה' עושה לעם. רחב מבקשת מהמרגלים בתמורה להשאיר אותה ואת משפחתה בחיים. המרגלים מתנים זאת בשלושה תנאים: הראשון, שהיא לא תפרסם את זה שהיא החביאה אותם. השני, שהיא ובני משפחתה יישהו בבית בזמן הכיבוש. והשלישי, היא תסמן את ביתה בחוט שני. רחב עוזרת למרגלים לברוח. הם מגיעים ליהושע והם מספרים לו שתושבי המקום מפחדים מהם.
פרק ג': ה' מבטיח שהוא יפאר את שמו של יהושע. מעבר הירדן מתבצע כשהכוהנים שנשאו את ארון ברית ה' הלכו ראשונים. הם מגיעים לקצה נהר הירדן ונעמדים. מי הירדן מפסיקים לזרום וכל העם עובר ביבשה.
פרק ד': 12 אנשים (מכל שבט אחד) לוקחים, בציווי ה', 12 אבנים לגלגל, המקום שאליו מועדות פניהם של בני ישראל. הצבת האבנים היא לזכר נס חציית הירדן, לשם יראה של הגויים מה' וזכר לדורות הבאים. בני ישראל לוקחים 12 אבנים נוספות ושמים אותם בתוך הירדן. כל העם עובר את הירדן ולאחר שהכהנים עולים מהירדן, המים ממשיכים לזרום.
פרק ה': מעבר הירדן גורם לפחד בקרב עמי ארץ ישראל. יהושע עושה ברית מילה לכל העם. המן מפסיק לרדת, וישראל חוגגים את חג הפסח. מלאך נגלה בפני יהושע ואומר לו שהמקום בו הוא עומד הוא קדוש.
חלק ב'
כיבוש הארץ כפי שהוא מתואר בספר יהושע
פרק ו':כיבוש יריחו: יהושע, על פי ציווי ה', מורה לעם את האופן שבו יריחו תיכבש. עם ישראל והארון מקיפים את יריחו. הכהנים תוקעים בשופרות. כל יום, במשך שישה ימים, העם מקיף את יריחו פעם אחת. ביום השביעי, העם מקיף את יריחו שבע פעמים, מריע וחומות יריחו נופלות. העם נכנס ליריחו, כובש אותה, משמיד את כל יושביה "מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי-חָרֶב" ושורף אותה עד היסוד. המרגלים, כמו שהבטיחו, מצילים את רחב הזונה ואת בני משפחתה. בסוף הפרק מקלל יהושע את כל מי שיבנה את יריחו מחדש ("בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ").
פרק ז':עכן מועל בחרם של יריחו. העם שולח מספר מצומצם של אנשים לכבוש את העי אך הם מובסים. עכן מוצא להורג על ידי עם ישראל.
פרק ט': פרשת הגבעונים: בני ישראל כורתים עם הגבעונים ברית שלום ואף נשבעים להם בשם ה'. הגבעונים מרמים את בני ישראל. התרמית מתגלה, והגבעונים הופכים לנתינים: חוטבי עצים ושואבי מים למשכן ולמקדש העתידי.
פרק י"ז: חלוקת נחלת מנשה. בקשת בני יוסף לקבלת שטח נוסף מכיוון שגדלו מאז יציאת מצרים. תשובתו של יהושע היא שלילית. הוא אומר להם שיכבשו את מקומם ויכרתו את העצים המפריעים להם.
פרק י"ח: שבעה שבטים שולחים נציגים "לכתוב" את הארץ. חלוקת נחלת בנימין.
פרק י"ט: חלוקת נחלות שמעון, זבולון, יששכר, אשר, נפתלי, דן.
פרקים כ"ג–כ"ד:נאומי הפרידה של יהושע מהעם ומותו. קבורתיוסף ומות אלעזר בן אהרן וקבורתו. חשיבותו של פרק כ"ד כפולה: ראשית - המספר כ"ד הוא כמספר ספרי המקרא, רמז לחשיבותו של יהושע. שנית - בנאומו נוקט יהושע גישה חינוכית הפוכה, שמטרתה לגרום לעם להתקרב לציווי התורה, אך מבלי לאיים עליהם כפי שנוקט למשל ספר דברים, אלא על ידי עידוד בלשון סגי נהור של העם להמשיך ולעבוד את אליליו, כפי שעשו אבות אבותיו בעבר הנהר ובמצרים גם יחד, זאת בעוד יהושע ומשפחתו ימשיכו לעבוד את אלוהים. התוצאה היא התנערות של העם והתחייבות מצידו להפסיק את העבודה הזרה.
לעומת זאת, הדעה הרווחת בקרב חוקרי המקרא היא כי הספר נכתב בתקופה מאוחרת הרבה יותר[3] – החל מימי מלכות דוד ושלמה ועד לתקופת המלך יאשיהו (המאה ה-7 לפנה"ס).
כמו יתר ספרי המקרא, התפיסה הרווחת במחקר היא שגם ספר יהושע נכתב ונערך לאורך זמן על ידי אנשים רבים. חוקרי מקרא שונים מצאו עדויות שונות לשכתוב מאוחר ותוספות. חוקר המקרא ג'רום קריש הציע שפרקים 2–11 היו שכבת הטקסט הקדומה ביותר, שנכתבה בתקופה הקדומה ביותר, ושהיתר התווסף בהדרגה על ידי סופרים מאוחרים.[4] אחרים הציעו שיטות חלוקה נוספות ליחידות וזיהוי רבדים קדומים, עריכה משנה-תורתית ועריכה כהנית.[5][6]
תרגום השבעים של יהושע משקף מהדורה קדומה וקצרה יותר של הספר מאשר המהדורה של נוסח המסורה. שרידי ספר יהושע שנתגלו בקומראן מעידים על נוסח עברי שונה מאשר נוסח המסורה. לכן נראה שנוסח המסורה שבידנו התגבש יחסית בתקופה מאוחרת, ייתכן אף שבסוף ימי בית שני.[7][8]
הפולמוס בין תאוריית ההקסטאויך לתאוריית נות
החל מראשית המאה ה-19, התיאוריה המרכזית בקרב חוקרי המקרא הייתה שיש לראות בחיבור של ספרי התורה וספר יהושע כיחידה ספרותית אחת, אותה כינו הקסאטויך (Hexateuch - מילולית: קובץ בן שישה ספרים). החוקרים הבולטים שדגלו בתיאוריה זו כללו את פרידריך בליק, יוליוס ולהאוזן, אברהם קינן, וסמואל דרייבר. לעומת זאת, חוקר המקרא מרטין נות סבר שיש לראות את כל ספרי נביאים ראשונים (יהושע עד מלכים) כחיבור היסטוריוגרפי אחד, שראשיתו בדברים א-ג, המשכו בחוקת ספר דברים (פרק ד פסוק 44 עד פרק ל פסוק 20), פרקי הסיום של ספר דברים, ספרי נביאים ראשונים, ועד החורבן המתואר בסוף מלכים ב.
אף שהתזה של נות עמדה בסתירה להקסאטויך, רבים הוסיפו לדגול בה, ועימם ג'ררד פון רד, זיגמונד מובינקל וארתור וייזר, שהיו בני זמנו של נות, וכן ג'ורג' פורר ומנחם הרן, שהיו מאוחרים לו.
בפולמוס בין גישת נוט לתאוריית ניתן להזכיר את הנקודות המחזקות את תיאורייך ההקסאטויך:
התעודות, כלומר, המקורות הספרותיים המרכיבים את התורה, הכוללים את המחברים J, E, P ו-D, הם גם התעודות המאפיינות את ספר יהושע.
ספר התורה נעדר סיום ברור, ונעדר ממנו העיקר - כיבוש הארץ וירושתה, ועל-כן, ספר יהושע הוא למעשה הסיום המשלים את התימה הספרותית. כך למשל, בחיבורו 'לבעיית ההקסאטויך', כותב פון-רד שההקסאטויך הוא סיפור תולדות הגאולה, הכולל את סיפור האבות המייסדים, שעבוד מצרים, הגאולה ממצרים וירושת הארץ.
ישנם קשרים ספרותיים בין סיפורי התורה לסיפורי ספר יהושע.
בעוד שסיפורי התורה נערכו עריכה כהנית, זו נעדרת מספרי נביאים ראשונים אך מופיעה בספר יהושע.
בקרב המתנגדים לתאוריית ההקסטאויך, להלן נקודות הביקורת המרכזיות:
ספר יהושע מתחבר לספרות הנביאים הראשונים שלאחריו מבחינת התוכן (תולדות עם ישראל בארצו), אך חשוב מכך, מבחינת היותו היסטוריוגרפיה דתית.
העריכה הדויטורנומיסטית ביהושע ובספר דברים מפרידה אותם מעיקר ספרות התורה (בראשית-במדבר) ומחברת אותם לספרות הנביאים הראשונים.
בספר יהושע לא ניתנים חוקים חדשים אלא ישנה הדגשה של קיום החוקים הקיימים, דבר המהווה הפרדה ספרותית.
יש המבקשים לנתח את מותו של משה כנקודת הסיום של חיבור התורה.
בספר יהושע מכנים את התורה כ"ספר תורת משה", דבר המקשה על ייחוס ספר יהושע לתורה עצמה, שכן האפשרות שהספר מזכיר את עצמו איננה סבירה.
התיאורייה של נות זכתה להערכה רבה בחקר המקרא, ועל-כן גם המתנגדים לתיאוריה לא נותרו אדישים אליה, והציעו תיקונים וחידודים לתאוריית ההקסאטויך. כך למשל, זיגמונד מובינקל סבר שאכן המקורות של התורה (J ו-P) התייחסו גם לכיבוש הארץ וירושתה, אך בפועל מעולם לא התקיים חיבור שנראה כמו ההקסאטויך. לדידו, המקורות J ו-P אכן שימשו גם לחיבור ספר יהושע, אלא שהתורה כספרה חוקים נערכה בנפרד כקובץ חוקים, וקובץ נביאים ראשונים, שתיאר את תולדות ישראל בארצו.
דוגמה נוספת היא של החוקר דוד נואל פרידמן, שקיבל את רוב טיעוניו של נות, ובתוך כך את טענתו לניתוק של ספר דברים מן התורה ואת תפקידו כהקדמה להיסטוריה הדויטונומיסטית. עם זאת, פרידמן מסתייג מנות ולא מקבל את הדעה שהמקורות העתיקים לא הכילו את הסיפור על ירושת הארץ.
ספר יהושע השומרוני
ברשות השומרונים טקסט בשם "ספר יהושע השומרוני" (או "הכרוניקה השומרונית"), המוקדש ברובו לתולדות יהושע בן נון ונבדל במידה רבה מן הספר היהודי. בניגוד לתורה השומרונית, אין מדובר בנוסח קדום של הטקסט המקראי, אלא בכרוניקה מאוחרת, שהתבססה על ספר יהושע בתרגום השומרוני, בצירוף פרקים הנוגעים בתולדות השומרונים עד המאה ה-4. לכרוניקה זו אין מעמד קנוני בקרב השומרונים.[9]
חילופי גרסאות
נראה שמנוסח המסורה המצוי בידנו נשמטו שני פסוקים.[10] הפסוקים הם מתוך פרק כא, המתאר את חלוקת הערים לכוהנים וללויים. על פי הכתוב שם, לבני מררי הוענקו 12 ערים,[11] אך בפירוט שמות הערים מופיעות רק שמונה ערים, ורשימת ארבע ערי הלווים בנחלת ראובן חסרה.[12] לעומת זאת ברשימת ערי הלווים בספר דברי הימים,[13] שנראה כי נלקחה מספר יהושע, מופיעות כל 12 הערים הכלולות בנחלת ראובן.[14]
רבי דוד קמחי, בפירושו לספר יהושע, כותב שיש ספרים בהם מופעים הפסוקים האלה, ואף ראה שרב האי גאון נשאל בעניין ומתשובתו נראה שבגרסה המוכרת לו הפסוקים אינם מופעים.[15]
"שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם" (י', י"ב). פסל: שמואל בר-אבן
המחלוקת לגבי הוראת ספר יהושע
ספר יהושע עוסק בכיבוש הארץ ובהתנחלות בה, שהם נושאים טעונים בחברה הישראלית. לאה מזור, במאמרה "עליתו ושקיעתו של ספר יהושע בחינוך הממלכתי לאור תמורות אידאולוגיות בחברה הישראלית",[16] מנתחת את תולדות היחס לספר וחושפת מערכת מורכבת של התייחסויות אליו המתבטאת בקשת רחבה של תגובות, לא פעם קיצוניות, הנעות מהערצה חסרת מיצרים, דרך מבוכה ושתיקה רועמת, עד ביקורת מרה ונוקבת. התמורות במעמדו של ספר יהושע, היא מראה, הן מגילויי הדיאלוג המתמשך שמקיימת החברה הישראלית עם מורשתה התרבותית, עם ההיסטוריה שלה, עם הרעיון הציוני, ועם הצורך להגדיר מחדש את זהותה.
ספר יהושע סיפק לד"ר ג'ורג טמרין[17] כר מחקר לבחינת ההשפעה של הוראה בלתי ביקורתית, של התנ"ך בכלל ושל ספר יהושע בפרט, המוטמעת בחוברות הלימוד של ספר יהושע לכיתות ד', על היווצרות דעות קדומות בנושאים כגון כיבוש והשמדת עם, והשפעת הדעות הקדומות על שיפוטם המוסרי של התלמידים בסוגיות דומות.
סיכום מחקרו[18] של טמרין היה כתב אישום חריף נגד מערכת החינוך, שהוצגה כמי שמעודדת, ביודעין או שלא ביודעין, חוסר סובלנות, לאומנות ודעות קדומות, בקרב תלמידים רכים שעדיין לא עמדו על דעתם. קול קורא עלה מן המחקר לעריכת שינויים מרחיקי לכת בתוכניות הלימוד של התנ"ך בכלל ושל ספר יהושע בפרט. פרסום המחקר עורר את "פרשת טמרין" שהסעירה את עולם החינוך והאקדמיה הישראליים של סוף שנות ה-60. חתן פרס ישראל לחינוך לשנת 1967, עקיבא ארנסט סימון, חיזק את ידי טמרין על כך ש"העז לנגוע בשאלות עדינות" והוסיף שהוראתו של ספר יהושע במתכונתו עלולה לחדד ניגודים גזעיים, לאומיים ודתיים בחברה הישראלית. בשנת 1971 פוטר טמרין מאוניברסיטת תל אביב. טמרין ותומכיו טענו שהפיטורין היו תוצאה של לחץ כבד שהפעיל משרד החינוך על האוניברסיטה. על אף ההד התקשורתי הרחב שהפרשה זכתה לו, הדיון החינוכי-ציבורי גווע.[19]
שולמית אלוני תמכה בגישתו של טמרין. במהלך כהונתה כחברת כנסת וכשרת החינוך התלוננה לא פעם על מרכזיותו של ספר יהושע בתוכניות הלימודים, לעומת משניותם של עקרונות הומניים ואוניברסליים המצויים בספרי הנביאים. ניסיונה לשנות את תוכנית לימודי התנ"ך לא צלח.
^האברבנאל בהקדמה על ספר יהושע מפרט סיבות מדוע לא ייתכן שיהושע כתב את ספרו, ולבסוף אומר – "ומפני זה כלו חשבתי אני, שיהושע לא כתב ספרו, אבל שמואל הנביא כתבו".
^שמואל אחיטוב, מקרא לישראל: יהושע, עם עובד, 1995, עמ' 28–37
^עמנואל טוב, ביקורת נוסח המקרא, מהדורה ראשונה, מוסד ביאליק, 1989, ספריית האנציקלופדיה המקראית, עמ' 250–252, 255
^לקריאה נוספת: הפרקים "ספר יהושע בן נון של השומרונים" ו"ספר יהושע השומרוני בלשון עברית", בדף "יהושע", באתר דעת
^שמואל אחיטוב, משה גרינברג, ושמואל אחיטוב (ע), מקרא לישראל : פירוש מדעי למקרא – יהושע, רעננה: י"ל מאגנס האוניברסיטה העברית בירושלים, עם עובד, 1995-תשנ"ו, עמ' 342
.jpg)
