סוכנות עתי"ם ("עיתונות ישראלית מאוגדת"), הייתה סוכנות הידיעות הישראלית היחידה אשר פעלה בין השנים 1950–2006. עתי"ם פעלה כסוכנות חדשות לאומית, כמקובל בארצות רבות בעולם, אך נהגה כגוף עצמאי ואובייקטיבי, המקיים את עצמו ללא כל תמיכה ממשלתית.
היסטוריה
סוכנות הידיעות עתי"ם הוקמה בשנת 1950, על ידי 10 גופי תקשורת מובילים באותה תקופה, ביניהם החברות שהוציאו לאור את העיתונים היומיים מעריב, ידיעות אחרונות, הארץ, הצופה, על המשמר, למרחב,דבר, ג'רוזלם פוסט, הבוקר וידיעות חדשות, עיתון זה היה שייך לרשת עיתוני מפא"י שיצאו לאור בשפות זרות. בשלב מאוחר יותר הצטרף קול ישראל.[1]. מטרתם הייתה להקים סוכנות שתוכל לספק להם ידיעות חדשותיות מרחבי המדינה, בדומה לסוכנויות ידיעות הקיימות בעולם, דיווח עובדתי של אירועים והתרחשויות והפצת מידע ללא פרשנות. עתי"ם סיפקה את שירותיה לכלי התקשורת השונים בארץ, לסוכנויות ידיעות זרות, ללקוחות מגוונים ובהם משרדי ממשלה, מוסדות ציבוריים ועוד[1].
עורכה הראשון היה העיתונאי והבלשן חיים בלצן שניהל את הסוכנות בין השנים 1950–1976[2]. הקמת הסוכונות החלה בסוף 1949, כאשר שלושה עיתונים הציעו להקים סוכנות ידיעות ישראלית, כדי לחסוך את העבודה הסיזיפית המקבילה שלהם באיסוף ידיעות[3]. ב־4 בינואר 1950 פרסמו מכרז לעורך ראשי, אך למרות הפניות הרבות לא מצאו אדם מתאים. הם פנו לחיים בלצן, שהיה קודם כתב בעיתונים "הצפירה", "הבוקר" ו"הארץ" והחל לעבוד באותה עת כעורך-דין. בלצן הסכים לקבל על עצמו את התפקיד והקים את הסוכנות במאי 1950, תחילה ללא משכורת[3]. הסוכנות הפיצה את "בוליטון החדשות" הראשון שלה ב-15 בספטמבר 1950 בחינם (בוליטון מצרפתית: bulletin, תקציר חדשות)[4]. בתחילת 1951 הסכימו כמה עיתונים לשלם בעת השירות ובלצן החל לגייס כתבים ברחבי המדינה. הסוכנות התאגדה כחברה בשם "עתונות ישראל מאוגדת בע"מ". בלצן הציע שהשם יהיה "עתים", כראשי התיבות של שם החברה, אך המשורר אברהם שלונסקי מחה מאחר שבאותה עת הוציא לאור כתב עת ספרותי בשם "עתים", והוסכם שלשם הסוכנות יוסיפו גרשיים[3].
בתחילת 1957 החלה "עתי"ם" להפעיל רשת של טלפרינטרים, דרכה הועברו הידיעות למערכות העיתונים. זו הייתה רשת הטלפרינטרים הראשונה בעולם שתוכננה מראש לעבוד בעברית, היא הייתה תוצרת חברת "לורנץ" הגרמנית ונרכשה בכספי הסכם השילומים[8]. שירות טלפרינטר בעברית הושק לראשונה ב-31 במרץ1946, עבור עיתון "הארץ", במטרה לקשר את מערכת "הארץ" בתל אביב עם הסניף בירושלים, אך הוא עושה שימוש במכשיר שהותאם באופן מאולתר לעברית[9][10].
בינואר 1961 חגגה "עתי"ם" עשור לקיומה. באותה עת היא העסיקה כ-30 כתבים, העבירה כ-60 ידיעות ביום והפיצה אותם ל-23 עיתונים יומיים בישראל ול-42 סוכנויות ידיעות ברחבי העולם[11].
בפברואר 1963 פתחה "עתי"ם" סניף בחיפה, לאחר שהגיעה להסכם עם אגודת העיתונאים של חיפה להגביל את נושאי הסיקור ולא להתחרות בעיתונאים המקומיים[12]. עוד קודם הוסכם עם אגודות העיתונאים ש"עתי"ם" לא תסקר שורה של נושאים, כדי ללא לפגוע בפעילות העיתונאים בתחומים: דיווחים מהכנסת, ישיבות הממשלה, ישיבות מועצות ערים, הוועד הפועל של ההסתדרות, ענייני צבא וספורט[3].
ביוני 1968 נחתם בין הסכם בין משרד החוץ ובין סוכנות עתי"ם, לפיו קיבלה תשלום עבור ניסוח והפצה של ידיעות חדשותיות ביוזמת משרד החוץ. ההסכם נשמר בסוד במטרה לא לפגוע בתדמית של הסוכנות ככזאת המספקת מידע בצורה אובייקטיבית. ההסכם נחשף ב-2017 בעקבות מחקר של מכון עקבות[13].
בפברואר 1971 ערכה "עתי"ם" אירוע רב משתתפים לציון עשרים שנה לפעילותה, בו נכחו סגן ראש הממשלה יגאל אלון, שר הביטחון משה דיין, שר התחבורה והתקשורת שמעון פרס, שופטים, ראשי ערים ושגרירים. האירוע שיקף את חשיבות הסוכנות באותה עת ומעמדה בישראל[14].
עתים גם הפעילה שרות מיוחד של ידיעות מהעולם הערבי בשם עתים-מזרח. מקור הידיעות הגיע באמצעות דובר צהל על בסיס חומר מיחידת 8200.
ב-1976 החליפו העיתונאיאלתר ולנר כמנהל הסוכנות.
ב-1998 החליף את ולנר בתפקידו העיתונאיחיים נוי.
ב-2003 החליף את נוי תנחום גורביץ'[15].
סגירתה
לוגו הסוכנות באנגלית
עתי"ם כשלה בלהתאים את שירותיה לעידן האינטרנט ולשינויים שהתחוללו בשוק התקשורת המקומית. במשך שנים לפני סגירתה החלה לקרטע בפעילותה, בין היתר בשל סגירת כלי תקשורת. היו שטענו כי לבעלי הסוכנות, קרי חברות התקשורת הישראליות, היה אינטרס לא לקדם את הסוכנות ולהחלישה, כיוון שהיא בעצם פעלה כמתחרה שלהם. הן רשות השידור והן גלי צה"ל חדלו מלהשתמש בשירותי הסוכנות עקב בעיות תקציב[16].
בנובמבר 2003 בעקבות חובות של שני מיליון שקל (מתוכם חוב של כ-550 אלף שקל לעובדי החברה שלא קיבלו את מלוא המשכורת שלהם וחוב של כ-750 אלף שקל לסוכנות הידיעות הצרפתית), הוחלט על סגירת החברה בדירקטוריון אשר ייצג את בעלי הסוכנות, "ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ", "הצופה" והסוכנות הועברה בהחלטת בית המשפט לידי מפרק זמני, עו"ד רונן ברק[17]. מיד אחר כך "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" החליטו לא להמשיך בהתקשרות עם עתי"ם[18], והמפרק הגיש תביעה נגדם על הפרת חוזה[19]. סגירתה נמנעה בעקבות רכישתה בידי צביקה גנות ושאול גולן, בעלי חברת אטלס להפצת עיתונים, תמורת 300 אלף שקל[20]. גולן וגנות התחייבו להפעיל את הסוכנות ולהמשיך להעסיק את העובדים הוותיקים בה. הם מינו את ענת שיחור-אהרונסון, כתבת לעניינים מדיניים ומשפט בסוכנות למנהלתה. בעקבות הרכישה ניסתה החברה להתרחב לתחומים נוספים, וגויסו עובדים חדשים, בהם רפיק חלבי כעורך חדשות[21], ושודרג אתר האינטרנט של החברה, ואף החלו לתבוע אתרי אינטרנט שהשתמשו בכתבות של הסוכנות ללא רשות[22]. ב-2004 החלה להפיץ ידיעות בשפה האנגלית, באמצעות החברה האמריקאית Federal News Service.
למרות המאמץ לחדש את ימיה, לא הצליחה החברה בבעלות החדשה להתרומם. עובדי החברה לא קיבלו את משכורותיהם בזמן, והם החלו להתאגד כדי לנסות להעביר את בעלות החברה לידיהם ולמצוא משקיע חדש, כדי להמשיך ולהפעיל את החברה. בדצמבר 2006 הפסיקה החברה את פעילותה ו-15 העובדים קיבלו מכתבי פיטורים. חלק מהעובדים המפוטרים הקימו סוכנות ידיעות חדשות בשם "יומא" ביחד עם איש העסקים יובל בן נון, וגויסו אליה כ-15 עיתונאים, אולם החברה הצליחה לגייס רק שני לקוחות מרכזיים, פורטל MSN וערוץ העברית של משרד הקליטה, וכעבור מספר חודשים הפסיקה גם היא לפעול[23].
