בפות ובמיוחד בדגדגן מצויים תאי עצב בריכוז גבוה יחסית לאיברי גוף אחרים, ומכאן הרגישות הרבה לכאב או לעונג (שנועד מבחינה ביולוגית לשמש תמריץ לקיום פעילות מינית).
מבנה
איור של פות
האיברים העיקריים בפות הם:
כף הערווה (Mons pubis) – תלולית רכה של בשר המופיעה מעל לאיבר המין.
התלולית הרכה מעל איבר המין, כף הערווה, היא שומן המכסה את עצם הערווה. היא מתפצלת בסופה לשני קפלי עור – השפתיים הגדולות. השסע בין השפתיים הגדולות קרוי שסע הערווה. צבע העור של השפתיים הגדולות דומה בדרך כלל לצבע העור של האישה, אולם לעיתים יש הבדלים ניכרים. העור הפנימי והקרום הרירי הם בדרך כלל בגוון ורוד או חום. עם תחילת גיל ההתבגרות כף הערווה מתכסה בשיער הערווה. השיער בדרך כלל מתפשט לכיוון הירכיים וחיץ הנקביים, אך בצפיפות פחותה יותר.
השפתיים הקטנות הן שני קפלים רכים בתוך השפתיים הגדולות. אף ששמן "השפתיים הקטנות", לעיתים הן בעלות גודל ניכר, ואף בולטות מחוץ לשפתיים הגדולות. השוני הרב בפותות שונות טמון בהבדלים המשמעותיים בצורה, בגודל ובגוון של השפתיים הפנימיות.
הדגדגן ממוקם בחלק הקדמי של הפות, במקום שבו השפתיים הקטנות נפגשות. החלק החשוף של הדגדגן קרוי עטרת הדגדגן. בדרך כלל, גודלה וצורה של העטרה כגודלו וצורתו של גרגר אפונה, אם כי אפשר שהיא תהיה גדולה או קטנה יותר באופן משמעותי. בדומה לעטרה של הפין, בעטרת הדגדגן עצבים ההופכים אותה לרגישה במיוחד. הנקודה שבה שתי השפתיים הגדולות מתחברות לדגדגן קרויה רִסְנִית הדגדגן. קפל עור מכסה ומגן על הדגדגן. כאשר הדגדגן גדול במיוחד או קפל עור קטן במיוחד, קפל העור מכסה רק חלק מהדגדגן. קפל עור זה מקביל לעורלה אצל הזכר, ומכונה אף הוא "עורלה".
האזור שבין זוג השפתיים הקטנות קרוי פרוזדור הפות, ובו נמצאים פתח הנרתיק, המוביל לנרתיק, וכן פתח השופכה, שממנו יוצא השתן. פתח השופכה ממוקם מתחת לדגדגן ובקדמת הנרתיק. פתח הנרתיק ממקום בתחתית הפרוזדור, לכיוון חיץ הנקביים. פתח הנרתיק מכוסה בחלקו על ידי קרום הבתולים. קרום זה עשוי להיקרע במהלך יחסי מין או במהלך פעילות גופנית (כגון רכיבה על סוסים) או עקב שימוש בטמפון או בגביעונית. מעט מתחת לפתח הנרתיק, מצד ימין ומצד שמאל, ישנן בלוטות (בלוטת ברתולין), המייצרות חומר דמוי־שעווה המבוסס על פרומון (שמטרתו עדיין לא ידועה במלואה).
כשליש מהנקבות מפרישות חומצות אָלִיפַטיות. את מקור הריחות ניתן להבין מפרימטים אחרים הנעזרים בריחות לאיתות מינית. חלק מהחוקרים מאמינים כי מדובר בסוג של פרומון, מולקולות אורגניות המופרשות בעיקר על ידי חרקים ומשמשות לאיתות. חומצות אלו מיוצרות על ידי חיידקים על העור. תוכן החומצה משתנה ותלוי במחזור החודשי.
עוררות מינית
עוררות מינית גורמת למספר שינויים פיזיים בפות. ניתן לחלק את הגירוי לארבעה שלבים שרירותיים במקצת:
שלב ראשון
תחילה הפות משומנת על ידי דפנות הנרתיק עקב ריכוז הדם הגורם ללחות לחלחל מהדפנות. טיפות אלו נאספות וזורמות אל מחוץ לנרתיק, ומרטיבות את הפות. השפתיים הגדולות משתטחות ומתפשקות. הדגדגן והשפתיים הקטנות גדלים. בשונה מזכרים, בהם ניתן בקלות להבחין בגירוי מיני (עקב הזקפה), נקבות אינן בהכרח מודעות לכך שהפות שלהן מסוככת.
שלב שני
הגידול בדחיסות של הדם בפות גורמת לה להתנפח, ועקב כך קטן פתח הנרתיק בכ־30%. הדגדגן הופך להיות יותר ויותר זקוף, והעטרה נעה לכיוון עצם הערווה, כך שהיא מוסתרת על ידי העורלה. עובי השפתיים הגדולות גדל, עד פי 2–3 מגודלן המקורי. התעבות זו גורמת להם להתפשק, ולכן חושפות את פתח הנרתיק.
שלב שלישי
מיד לפני האורגזמה, הדגדגן מתנפח וגורם לעטרה לצאת אל מבעד לעורלה. התכווצויות של שרירים מתרחשות בנרתיק, ברחם ובפי הטבעת. בתחילה, התכווצויות אלו מתרחשות בקצב של כאחד בכל 0.8 שניות. לאורך האורגזמה, הן נחלשות אך אקראיות יותר. מספר ההתכווצויות תלוי בעוצמת האורגזמה. האורגזמה עשויה להיות מלווה בשפיכה נקבית, נוזל שמקורו בבלוטת סקין או בשלפוחית השתן. מיד לאחר האורגזמה, הדגדגן עשוי להיות כל כך רגיש, עד כי גירוי נוסף של הדגדגן עשוי להיות מרגש או לא נוח.
השלב הרביעי
הדם שהצטבר בקיר הנרתיק מתחיל להתפוגג, אם כי בקצב איטי הרבה יותר אם לא התרחשה אורגזמה. הפות חוזרת למצבה הרגיל.
התפתחות
עובר
לאחר ארבעה שבועות איבר המין הוא גבשושית. במהלך שמונה השבועות הראשונים לעובר מתפתחים איברי רבייה בסיסיים. ההורמנים של האם שולטים בהתפתחות האיברים. איברי המין הזכריים והנקביים מתחילים להיות ברורים כאשר העובר מסוגל לייצר הורמונים משל עצמו, אם כי זיהוי נראה לעין של מין העובר קשה עד לאחר השבוע השנים-עשר.
במהלך השבוע השישי, הגבשושית מתפתחת מול הקרומית הצואתית. לגבשושית חריץ המכונה "חריץ השופכה". הסינוס (חלל בתוך העצם) של מערכת המין והשתן נפתח אל תוך חריץ זה. משני צדי החריץ נמצאים קפלי המין ודרכי השתן. לצד הגבשושית יש צמד רכסים הקרויים "labioscrotal swellings".
החל מהחודש השלישי הגבשושית הופכת לדגדגן. הקפלים הופכים לשפתיים הקטנות וצמד הרכסים הופכים לשפתיים הגדולות.
ילדות
בלידה, הפות של התינוקת עשויה להיות נפוחה או מוגדלת משום שנחשפה להורמונים של האם במהלך ההיריון. הדגדגן יחסית גדול יותר ממה שצפוי בשלב מאוחר יותר בחיים. בתוך פרק זמן קצר, ההורמונים מתפוגגים והפות מתכווצת.
החל מגיל שנה ועד לתחילת גיל ההתבגרות, הפות אינה עוברת כל שינוי במראה, למעט צמיחה באופן יחסי לשאר הגוף.
גיל ההתבגרות
בתחילת גיל ההתבגרות מתרחשים מספר שינויים. מבנה הפות הופך לגדול יותר באופן יחסי, ועשוי להיות בולט יותר. גוון העור סביב הפות עשוי להשתנות, ושיער הערווה מתחיל לצמוח, תחילה בשפתיים הגדולות ומשם הוא מתפשט לכיוון כף הערווה, ולעיתים לירכיים ולחיץ הנקביים.
בטרם ההתבגרות, הפות גבוהה יותר לעומת אצל מבוגרות: במהלך ההתבגרות המינית, כף הערווה גדל ודוחף את השפתיים הגדולות הרחק מעצם הערווה עד שהן מקבילות לרצפה כאשר עומדים. שינויים ברמות השומן בגוף עשויים להשפיע על מידת התזוזה.
לידה
במהלך הלידה, הנרתיק והפות מתרחבים על מנת לאפשר לראש התינוק (כ־9.5 ס"מ) לעבור בהם. הלידה עשויה לגרום לקרעים בפתח הנרתיק, בשפתיים, ובדגדגן. פיום הערווה (חיתוך של חיץ הנקביים קודם הלידה) מבוצע לעיתים על מנת להגביל את הקרעים.
חלק מהשינויים בנרתיק ובפות המתרחשים במהלך ההיריון והלידה עשויים להיות קבועים.
לאחר גיל המעבר
במהלך גיל המעבר יש ירידה ברמות ההורמונים, ולפיכך רקמות הרגישות להורמונים אלו מתכווצות. כף הערווה, השפתיים והדגדגן מתכווצים לאחר גיל המעבר, אולם בדרך כלל לא עד לגודלם המקורי שלפני גיל ההתבגרות.
מקורם של רוב איברי המין הזכריים והנקביים באותן רקמות בעובר, ובכלל זה הפות. האנטומיה של הפות קשורה לאנטומיה של איברי המין הזכריים בהתפתחות הביולוגית המשותפת. איברים שהתפתחו באמצעות אותו תהליך התפתחותי, קרויים "איברים הומולוגיים".
עטרת הדגדגן הומולוגית לעטרת הפין אצל הזכר. הדגדגן הומולוגי לרקמה הזקיפתית (corpora cavernosa) אצל הזכר. שפתי הפות, והעורלה של הדגדגן, הומולוגים לשק האשכים, עור הפין והעורלה של הזכר, בהתאמה. פרוזדורי הפקעות שמתחת לעור השפתיים הקטנות הומולוגיים לגוף הספוגי (corpus spongiosum) - הרקמות של הפין המקיפות את השופכה. בלוטת ברטולין הומולוגית לבלוטות קאופר אצל הזכר.
חברה ותרבות
בחברות רבות נהוג שלא לחשוף את הפות והערווה בפומבי. בתרבויות מסוימות, בהן התרבות המערבית המודרנית, חלק מהנשים מגלחות או מסירות שיער מאזור הפות, באופן חלקי או מלא. אחת הסיבות להורדת שיער מאזור צדי הערווה היא שינוי אופנת בגדי ים לנשים, שהחלו לחשוף שטחי עור שבעבר נהגו לכסותם. תופעה זו חדשה למדי בארצות הברית, קנדה ומערב אירופה, אולם בתרבויות מזרח־אירופיות ומזרח־תיכוניות היה נפוץ יותר להוריד שיער באזור זה באמצעות שעווה. באסלאם ישנה מסורת שעל פיה מורטים את השערות בבית השחי ומגלחים את שערות הערווה.
כינויים
בעברית תקנית קרוי אזור הפות גם "ערווה", "עריה" או "מבושים" (שם המשמש גם לתיאור איברי המין של הזכר). לפות מספר כינויים בסלנג העברי, כשהנפוץ שבהם הוא "כוּס", כינוי שמקורו בערבית. ילדות משתמשות במונח "פיפי" לכינוי הפות.
למרות השם השפתיים הגדולות והקטנות, השמות המומלצים הם השפתיים החיצוניות והשפתיים והפנימיות, המתארים את השפתיים בצורה יותר מציאותית. יש נשים שאצלן השפתים הפנימיות, הנקראות "קטנות", יותר גדולות מהשפתיים הנקראות "גדולות".
לקריאה נוספת
נינה ברוקמן, אלן סטיקן דאל, הפלא שם למטה - המדריך השלם לווגינה, תרגום: ניצן לפידות, הוצאת מודן, 2018
