פיברגלס (באנגלית: Fiberglass, "זכוכיתסיבית" או "סיבי זכוכית") הוא חומר העשוי מסיבים דקיקים של זכוכית. משתמשים בו לרוב בתעשיית חומרי הבידוד והטקסטיל, לייצור בדים חסינים לאש ושיתוך (קורוזיה). השימוש בו נפוץ גם כחומר מחזק בתעשיית הפלסטיק, שם הוא משמש לייצור חומר מרוכב מסיבי פיברגלס ושרף אפוקסי או פלסטי המכונה גם הוא "פיברגלס".
אומני זכוכית ניסו לייצר סיבים דקים כבר בימי קדם, אך רק ההתפתחויות הטכנולוגיות של המאות התשע-עשרה והעשרים אפשרו לייצר סיבים דקים דיים. בשנת 1893 הציג אדוארד דראמונד ליבי (אנ') שמלה עשויה מסיבי זכוכית הדקים כסיבי משי.[1] החומר ששמו כיום "פיברגלס" הומצא בשנת 1938 על ידי ג'יימס סלייטר (אנ') מחברת אוונס קורנינג (אנ') כחומר לבידוד, ושווק תחת שם מסחרי זה.
בשנות ה-60 - 70 של המאה העשרים יוצרו בארץ מכוניות "סוסיתא" ו" רום כרמל" שגופן היה בנוי בפיברגלס.
שימוש נפוץ בפיברגלס נעשה בבניין כלי שיט קטנים כגון סירות מפרש קטנות וקיאקים.
פיברגלס הוא חומר רב-שימושי בעל תכונות ייחודיות שהופכות אותו למרכיב חיוני בתעשיות רבות. הודות למחקר ופיתוח מתמשכים, הפוטנציאל של פיברגלס רק הולך וגדל, והוא צפוי להמשיך ולשחק תפקיד מרכזי בחיינו גם בעתיד.
סיב זכוכית נוצר כאשר זכוכית מותכת (בדרך כלל מבוססת צורן חמצני,
SiO2
) מוזרקת דרך חורים בקוטר קטן דיו המתאים לתעשיית הטקסטיל. הזכוכית שונה מפולימרים אחרים בכך שהיא "חומר אי-אורגני הנמצא במצב דומה והמשכי למצבו כנוזל, אשר הגיע, כתוצאה משינוי הפיך בצמיגותו במהלך קירור לצמיגות גבוהה עד כדי שהוא מוצק לכל צורך מעשי".[2]
תכונות
פיברגלס הוא חומר שימושי בשל הצפיפות הנמוכה שלו. החיסרון שלו נובע מכך שהוא פגיע יחסית לשחיקה כימית וללחות. חוזקו של פיברגלס נמדד לרוב על סיבים שזה עתה יוצרו, ובשל האמורפיות של הזכוכית הוא שווה לאורך הסיב ולרוחבו.
כאשר נספגת לחות בסיבי הפיברגלס, היא מרחיבה סדקים מיקרוסקופיים ומחלישה את הסיבים. הסיב חזק יותר ועמיד יותר לשחיקה ככל שהוא דק יותר, אך מבחינה טכנית קשה יותר לייצר סיבים דקים.
פלסטיק מחוזק בפיברגלס הוא בעל חוזק מכני גבוה הרבה יותר מפלסטיק שאינו כזה, ללא תוספת משקל משמעותית. הוא משמש בתכיפות רבה לייצור חלקי מרכב של מכוניות ואף מרכבים שלמים (סוסיתא), גלשנים, מתקני משחק לילדים, תיבות דואר, ארונות חשמל ומתקנים רבים נוספים.
