הסרט היה מבוסס על הספר הביוגרפי, פרידה: ביוגרפיה של פרידה קאלו, של היידן הררה. את הסרט ביימה ג'ולי טיימור. הסרט זכה בשני פרסי אוסקר, עבור הפסקול המקורי הטוב ביותר ועבור איפור.
עלילה
העלילה מתחילה זמן קצר לפני האירוע הטראומטי שעברה פרידה קאלו בגיל 18, כאשר קרונית התנגשה באוטובוס בה נסעה. היא נשפדה על ידי מוט ברזל, והפציעות שנגרמו מכך המשיכו להשפיע עליה לרעה במהלך כל חייה. במהלך השיקום שלה, אביה הביא לה בדי ציור, והיא החלה לצייר כדי להעביר את הזמן. במהלך הסרט, סצנות מתחילות כציור, ומתמוססות לצילום חי של השחקנים.
הסרט מראה את היחסים הדיספונקציונליים של פרידה עם בן זוגה, אמן ציורי הקיר, דייגו ריברה. הערכתו לציורים שלה הן אחת הסיבות שהיא ממשיכה לצייר. במהלך הנישואים שלהם, ריברה שוכב עם נשים רבות, בעוד קאלו הביסקסואלית לוקחת לעצמה מאהבים ומאהבות, ופעם אחת מנהלת רומן עם אותה אישה שריברה מנהל איתה רומן.
אחותה של קאלו, כריסטינה, באה לגור עמם, ולתפקד כעוזרתו של ריברה. קאלו מגלה שהשניים מנהלים רומן. היא עוזבת את ריברה, ושוקעת באלכוהוליזם. הם חוזרים לאחר שריברה מבקש ממנה לקבל את פניו של ליאון טרוצקי (ג'פרי ראש), שמצא מקלט מדיני במקסיקו. היא מתחילה רומן עם טרוצקי. כשריברה מגלה את קיום הרומן, הוא אינו יכול לחיות עם זה - עם רומניה האחרים של קאלו הוא חי בשלום, אך טרוצקי הוא חשוב לו מבחינה פוליטית, וזהו קונפליקט שהוא לא מצליח ליישב מבחינה רגשית. קאלו בורחת לפריז, וכשהיא חוזרת ריברה דורש ממנה להתגרש.
כשטרוצקי נרצח במקסיקו סיטי, המשטרה חושדת בריברה, ומביאה את קאלו למעצר כשלא עולה בידם למצאו. ריברה מסייע בשחרורה.
מצבה הפיזי של קאלו ממשיך להתדרדר, וכשאצבעות רגליה מעלות נמק, היא מסירה אותן בניתוח. ריברה מבקש שתינשא לו שנית, והיא מסכימה. בהמשך, היא גם עוברת כריתת רגל, ולבסוף נפטרת, מייד לאחר שהיא סוף-סוף מציגה את עבודותיה בתערוכת יחיד.
רעיון הפקת סרט המבוסס על חייה של קאלו היה במקור של ננסי הרדין, עורכת ספרים וסוכנת ספרותית שרצתה לעשות הסבה להפקת סרטים. כשהיא שמעה על ספור של הררה, לדבריה היא "גילתה סיפור סמלי עבור נשים המנסות לנהל גם קריירה וגם חיי נישואים". היא קנתה את האופציות של הספר, וניסתה למכור את הרעיון לאולפנים כסרט רומנטי אפי, בסגנון זכרונות מאפריקה, ואכן בשלבים מוקדמים אלה היו שחקניות מובילות שהתעניינו בסרט - דוגמת מריל סטריפ וג'סיקה לאנג - אך האולפנים לא היו מעוניינים. כשאמנותה של קאלו התחיל לתפוס תשומת לב ציבורית, ודיוקן עצמי שלה נמכר ב-$1.5 מיליון - המחיר הגבוה ביותר בזמנו עבור עבודה מאמריקה הלטינית - הכריזה מדונה על תוכניתה לככב בסרט על קאלו, וחברת ההפקה של רוברט דה נירו, סרטי טריבקה תכננו סרט שמשלב את הסיפורים הביוגרפיים של דייגו ריברה ופרידה קאלו.
ב-1991, הבמאי לואיס ולדז החל בהפקת סרט על חייה של קאלו באולפני ניו ליין סינמה, בכיכובה של לורה סאן ג'אקומו. ליהוקה של סאן ג'קומו העלה התנגדויות מכיוון שהיא לא לטינה-אמריקאית, והאולפן החליט לבטל את ההפקה.
כשהתחלתי להציג את הפרוייקט... לא היה עניין בו כי אף אחד לא שמע על פרידה. כעבור מספר שנים, שמעתי את הטיעון ההפוך - שיש יותר מידי פרוייקטים על פרידה בהפקה, כך שלא היה עניין בשלי.
בשלבים המוקדמים של ההפקה של הסרט בניו ליין סינמה, סלמה הייק - שאז לא הייתה ידועה בארצות הברית - יצרה עם ולדז קשר, ושלחה לו קליפ פרומו שלה. הוא החליט שהיא צעירה מידי לגלם את דמותה של קאלו. ב-1993, הוא שינה את השם והכיוון של הסרט שהתחיל להפיק קודם לכן, וקרא לו "שתי הפרידות", בכיכובן של סאן ג'קומו ואופליה מדינה, ששתיהן גילמו את קאלו, עם ראול ג'וליה בתפקיד דייגו ריברה. אך מותו של ג'וליה עיכב את הפרויקט פעם נוספת. בינתיים, הרדין הציעה את הפרויקט שלה ל-HBO כדי להפיק אותו כסרט טלוויזיה. בעיות בליהוק ובהפקה גרמו לביטול הפרויקט, אך השתתפותה של המפיקה המצליחה ליז ספיד, שחברה להרדין בפיתוח הסרט, סייעו להביא את הפרויקט לאולפני טרימרק, שם המפיק ג'יי פולשטיין התעניין בהפקה, והביא את סלמה הייק לתוך הפרויקט.
הייק, מצידה, הגדירה את עצמה כמעריצה מושבעת של פרידה קאלו מאז גיל 13 או 14, למרות שלדבריה, זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון:[1]
בגיל הזה לא אהבתי את עבודתה... חשבתי שהיא מכוערת וגרוטסקית. אך היה שם משהו שסיקרן אותי, וככל שלמדתי יותר, כך הערכתי יותר את אמנותה. יש שם הרבה עומק והרבה תשוקה. יש אנשים שרואים באמנות שלה רק כאב, אבל אני רואה שם גם אירוניה והומור. אני חושבת שמה שמושך אותי אליה זה מה שראה בה דייגו. היא הייתה לוחמת. היו כל כך הרבה דברים שיכלו לשבור את רוחה, כמו התאונה שלה והבגידות של דייגו. אבל שום דבר לא יכל לה.
הייק הייתה כה נחושה לגלם את תפקיד פרידה שהיא פנתה לדולורס אולמדו פטינו, מאהבת לשעבר של דייגו ריברה, ולאחר מותו הממונה על עזבונו, כולל הזכויות לעבודותיו ולעבודותיה של קאלו, אשר ריברה הניח בצוואתו "לעם המקסיקני", בקרן נאמנות בניהולה של אולמדו. אולמדו נתנה להייק גישה לציורים של קאלו, והיא בתורה החלה לגייס שחקנים לתפקידי המשנה של הסרט. היא פנתה לאלפרד מולינה מאחורי הקלעים בעת הופעה בברודוויי, ושאלה אותו אם ירצה את תפקיד דייגו. הוא הסכים, ואף עלה כ-15 ק"ג במשקל כדי לגלם אותו.[2]
אך כאשר פולשטיין עזב את טרימרק, שוב הופסק הפרויקט. הייק פנתה אז להארבי ויינשטיין ולמירמקס, והפעם דברים הצליחו להתקדם, וג'ולי טיימור הצטרפה להפקה כדי לביים את הסרט. בינתיים, באוגוסט 2000, הודיע ולדז כי ג'ניפר לופז תככב בסרט שלו, שכבר היה בהפקה באולפני זוטרופ.[3] אך מירמקס והייק המשיכו בהפקת הסרט שעד שנת 2001 כבר היה בהפקה מלאה, ובשנת 2002 יצא הסרט לאקרנים בכותרתו הפשוטה, "פרידה".
הביקורת לסרט הייתה חיובית, כאשר מבקרים שיבחו חלקים מהסרט - כמו סצנות הסיום, הפסקול והציוריות של הצילום - אך גם סברו שהיו בסרט בעיות המשכיות וטיפול רך מידי לפעמים של סוגיות כואבות.[4][5]
באתר Rotten Tomatoes הסרט קיבל ציון של 76% חיובי מידי המבקרים.
.jpg)
