גובהה של אוגניית הציפורן הוא 10–12 מטרים. עליה דמויי ביצה מוארכת ואורכם 5 עד 12 סנטימטרים. על פני העלים פזורות נקודות - בלוטות שמן. העץ פורח בגיל 5 וממשיך להניב עד גיל 80 פעמיים בשנה. עץ ממוצע מניב 3 עד 20 ק"ג ניצני ציפורן.
תבלין הציפורן הוא ניצן הפרח הסגור. צבע הניצן ורוד לפני הייבוש וחום אדמדם אחריו. צורתו היא צורת מסמר.
שימושים
הניצנים נקטפים ביד ומיובשים. הם משווקים בשלמותם או טחונים ומשמשים לתיבול דברי מאפה, נקניקים, ממרחים ועוד.
כ-20 אחוז ממשקל הניצן מהווה שמן ציפורן - חומר חיטוי חריף המכיל חומצת ציפורן (Eugenol), אצטט וברזל. שמן הציפורן מופק מזיקוק הניצנים, הגבעולים והעלים של הצמח. הוא משמש בתעשיית הווניל הסינתטי, חומרי טעם, בשמים, סבונים, סיגריות, תרופות, וממתקים.
ברפואה
בימי הביניים שימש התבלין מרכיב בתרופות שטיפלו בבעיות עיניים, במחלת הנפילה, בפעמת ובאין-אונות. כמו כן שימש הציפורן מרכיב בגלולה המעוררת חשק מיני.
בימינו, ברפואה העממית, משמש הציפורן כמרכיב בתרופות רבות וכסם להרדמה מקומית, בעיקר בטיפולי שיניים וחניכיים. שמן הציפורן משמש גם הוא להקלת כאבי שיניים כאבי שרירים וכאבי ראש, לסילוק פצעונים מהפנים ולריפוי יבלות וכתמים בעור.[1]
ביהדות
בתרבות היהודית הציפורן משמש לברכה על בשמים בהבדלה. לעיתים מאחסנים אותו במכל "צריח" מתאים או נועצים אותו באתרוג.[4]
^"בעניין זה יש להוסיף ולומר שלתבלין המכונה בעברית מודרנית צפורן ובערבית קרנפל, אין קשר לשחלת או לצפורן שבמקורות. מדובר בשם עברי חדש, שמקורו בשפות אירופיות" (זהר עמר, ספר הקטורת, עמ' 81).
^במקורות מוזכר הציפורן כאחד ממרכיבי הקטורת: "פיטום הקטורת, הצרי והציפורן החלבנה והלבונה".[2] אך לא הכל מזהים את סממן הקטורת המכונה "ציפורן" עם ניצני הציפורן של ימינו.[3]
