קו קרזון

קו קרזון (אנגלית: Curzon Line) הוא קו גבול שהוצע בשנת 1919 על ידי שר החוץ הבריטי, הלורד ג'ורג' נתניאל קרזון, בין פולין במערב, לבין ליטא, רוסיה ואוקראינה במזרח. הקו הסתמך באופן גס על הגבול בין פרוסיה לרוסיה בשנת 1797, לאחר חלוקתה השלישית של הממלכה הפולנית, אשר היה הגבול האחרון שהוכר על ידי בריטניה. חלוקת פולין בשנת 1939 בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, לפי הנספח הסודי של הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, לאחר כיבושה של פולין על ידי צדדים אלו בזמן מלחמת העולם השנייה, הייתה על פי קווים אלו, בסטייה מהם באזור ביאליסטוק בצפון ובאזור גליציה בדרום. הקו שימש כבסיס לקביעת הגבול בין פולין לברית המועצות בשנת 1945, אם כי נערכו בו שינויים משמעותיים.

לעיתים נאמר כי קו קרזון ייצג את קו הגבול האתני בין הפולנים במערב לבין הסלאבים האחרים (רוסים, בלארוסים, אוקראינים) במזרח. לא זו הייתה כוונתו של הלורד קרזון בעת שפרסם את הצעתו, שהסתמכה, כאמור, על נימוקים היסטוריים ולא אתניים. למרות זאת אכן ייצג הקו חלוקה משוערת, אם כי גסה, בין אזורים במערב שהיו מעורבים, אם כי עם רוב פולני ברור, לבין אזורים במזרח שהיו מעורבים, ובהם מיעוט פולני ורוב אתני שונה.

היסטוריה של קו קרזון

בסוף מלחמת העולם הראשונה, לאור ההסכמה הכללית של מדינות ההסכמה על הקמת מדינה פולנית בשטחים שהיו חלק מן האימפריה הרוסית, האימפריה האוסטרו הונגרית וגרמניה, קבע הסכם ורסאי כי שאלת גבולותיה המזרחיים של פולין תקבע "בסופו של דבר". השטחים שבין פולין ושכנותיה במזרח היו מאוכלסים באוכלוסייה מעורבת של פולנים, ליטאים, יהודים, אוקראינים ובלארוסים, כאשר אף אחת מקבוצות אתניות אלו אינה מהווה רוב. הלורד קרזון, בשם מדינות ההסכמה, הציע קו היורד מגרודנו דרך ברסט ליטובסק עד ללבוב, כאשר הוא אינו קובע בבעלות מי תישאר לבוב עצמה (גרסה מאוחרת יותר הותירה את לבוב בידי פולין).

רוסיה הייתה מצויה באותו זמן במלחמת אזרחים בעקבות המהפכה הבולשביקית, ולא הייתה ממשלה רוסית המוכרת על ידי מדינות ההסכמה איתה ניתן לשאת ולתת. עם זאת, אחד המעשים הראשונים של הממשלה הרוסית החדשה היה התנערות מן ההסכמים שהביאו לחלוקת פולין. דבר זה הותיר פתח לטענה כי מבחינה חוקית פולין היא עתה הבעלים של כל השטח שהיה ברשותה במזרח לפני חלוקתה הראשונה בשנת 1772. עם זאת לא היה המשטר הבולשביקי ברוסיה אוהד את המטרה הפולנית. יוזף פילסודסקי על אף עברו ה"סוציאליסטי" ייצג זרם מחשבתי שונה לחלוטין מאשר לנין. המהפכנים הרוסים חלמו להפיץ את המהפכה אל המערב, דרך פולין. בנסיבות אלו, בהן הגבול אינו ברור, ובהן קיימים לכל צד סיבות טובות לרצות לקבוע עובדות על חשבון הצד השני, ברור היה כי הלחימה היא בלתי נמנעת.

בדצמבר 1919 הכריזו בעלות הברית כי הם מכירים בזכותה של ממשלת פולין "לארגן ממשל סדיר" בשטחים שממערב לקו, וכי זכותה לשטחים אלו "נשמרת".

במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית בין שנת 1919 ל-1921 הבולשביקים הצליחו לחדור עד לבה של פולין, ואף להטיל מצור על ורשה. ביולי 1920 הציע הלורד קרזון קו הפסקת אש אשר תאם את הצעתו מן השנה הקודמת. הסובייטים סירבו, בהאמינם כי ידם על העליונה, וכי יוכלו לכפות הסדר מתאים יותר. באוגוסט 1920 הובסו הסובייטים על ידי יוזף פילסודסקי וולדיסלב שיקורסקי בקרב ורשה, ואולצו לסגת. במרץ 1921 נחתם בריגה הסכם שבו אולצו הסובייטים לסגת מזרחה לקו קרזון, ולהעניק לפולין שטחים נרחבים בלבוב, ואף את וילנה (שהייתה באותה עת עיר עם רוב פולני). כל השטח, להוציא את מחוז וילנה שבו הוקמה ליטא המרכזית, סופח ב-1920 לפולין. ב־1922 נערך משאל עם בליטא המרכזית, ו־65% מן הנשאלים הצביעו כי ברצונם להסתפח לפולין. הגבול הפולני סובייטי שהיה תוצאת הסכם ריגה אושר על ידי חבר הלאומים בשנת 1923, ואושרר בהסכמים שונים בין פולין ובין ברית המועצות.

על פי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב מאוגוסט 1939 נחלקה פולין בין ברית המועצות וגרמניה לאורך נהרות הסן, ויסלה ונרב. לאחר ביצועו הצבאי של ההסכם וחלוקת פולין בין הנאצים והקומוניסטים בספטמבר 1939, סיפחה ברית המועצות לשטחה את כל השטחים שממזרח לקו קרזון, בתוספת העיר ביאליסטוק ושטחי גליציה המזרחית. רובם של השטחים הללו חולק בין בלארוס ואוקראינה שהיו אז חלק מברית המועצות, לאחר ביצוע "משאלי עם". העיר וילנה, עם שטח קטן מסביבה נמסר אחרי משא ומתן לליטא בתמורה להגדלת ההשפעה הסובייטית בה ובסופו של דבר סיפוחה לברית המועצות. עד 1941 הנהיגו הסובייטים באזור משטר דיכוי אכזרי והגלו עשרות אלפי פולנים ויהודים לגולאגים בסיביר. בנוסף, מאות אלפי פולנים ויהודים נמלטו למזרח ביולי 1941 לאחר שהשטחים נכבשו על ידי הנאצים במהלך מבצע ברברוסה – ההתקפה הגרמנית על ברית המועצות. במהלך הכיבוש הגרמני הושמדה רוב האוכלוסייה היהודית בשטחים אלו.

בשנת 1944 כבשו הסובייטים את השטחים בחזרה מידי הגרמנים, והכריזו באופן חד צדדי כי הגבול בין ברית המועצות ובין גרמניה בשנת 1939 (המבוסס, כאמור, על קו קרזון), יהיה לגבול החדש בין ברית המועצות ובין פולין. אם כי ביאליסטוק הושבה לידי פולין. הממשלה הפולנית הגולה שישבה בלונדון התנגדה לפעולה זו נמרצות, אך בועידת טהראן ובועידת יאלטה הצליח סטלין להביא את צ'רצ'יל ורוזוולט להסכים לקו החדש.

כאשר חדלה ברית המועצות להתקיים בשנת 1991 היה הקו לגבולה המזרחי של פולין עם ליטא, בלארוס ואוקראינה.

אתנוגרפיה של השטח שממזרח לקו קרזון

השטח שהשתרע בין קו קרזון, ובין הגבול אותו הצליחה פולין להשיג ב־1921 כלל כ־12 מיליון תושבים על שטח של 188,000 קמ"ר. על פי סטטיסטיקות ממפקד האוכלוסין הפולני מ־1931 (אשר יש להניח כי היה מוטה לטובת הפולנים) הורכבה האוכלוסייה מן הרכיבים הבאים:

פולנים – 4,794,000 – 39.9%.
אוקראינים ורותנים (סלאבים מזרחיים) – 4,139,000 – 34.4%.
יהודים – 1,045,000 – 8.4%.
בלארוסים – 993,000 – 8.5%.
רוסים – 120,000 – 1%.
ליטאים – 76,000 – 0.6%.
אחרים – 845,000 – 6.4%.

ה"אחרים" הם כפי הנראה דוברי הדיאלקט ה"פולישוקי" מאזור ביצות פולסיה.

נראה כי על אף שהפולנים היו המיעוט האתני והדתי הגדול ביותר בשטחים אלו, היו הם רחוקים מלהיות רוב, וכי סלאבים מזרחיים כאוקראינים, הבלארוסים והפולישוקים גברו עליהם במספרם. נראה כי האוכלוסייה הפולנית התרכזה בערים, בעוד האוכלוסייה הסלאבית-המזרחית הייתה כפרית.

גירושם והימלטותם של הפולנים למזרח בין השנים 1939 – 1941 והשמדת היהודים בשואה הותירו את הסלאבים המזרחיים כרוב באזורים אלו. בלבוב, וילנה, גרודנו וערים אחרות, עדיין היה רוב אתני פולני אף לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר 1945 נמלטו רוב הפולנים באזורים אלו, או גורשו, לפולין, אך גם היום מהווים הפולנים רוב במחוז וילנה הליטאי (להוציא את העיר עצמה, בה הם מהווים מיעוט של כ-20%) ומיעוט של כ-25% אחוזים במחוזות גרודנו ולבוב. יש הטוענים שהאוכלוסייה האוקראינית בדת האוניאנית (UNIAN) הם בעצם צאצאי פולנים שהתערבו עם האוקראינים המקומיים, אך דבר זה לא נפוץ כדעה רווחת במערב אוקראינה.