בקרב שנערך על אדמת האימפריה האוסטרית, הושמד מרבית הצבא האוסטרי שניצב כנגד נפוליאון בקרב אוּלְם, ואילו החלק הגדול השני נתקע במערכה משנית באיטליה בעקבות מסע הטעיה מוצלח של הפיקוד הצרפתי. לכן עיקר כוחות בעלות הברית הורכבו מחיילים רוסיים.
חרף זאת המפקד הרוסי מיכאיל קוטוזוב הודח מפיקודו על הצבא המאוחד כמה ימים לפני הקרב על ידי הקיסר אלכסנדר בגלל התנגדותו למועד הקרב ולתוכניתו. הוא עדיין שמר על הפיקוד הטקטי בקרב, אך את תוכנית הקרב עבור הקואליציה הגה הגנרל האוסטרי וייראדהר.
הקרב הסתיים בניצחון צרפתי מכריע. ניצחון זה שמט את הקרקע מתחת לרגלי הקואליציה וזו התפרקה יומיים לאחר הקרב. האוסטרים חתמו באופן חד-צדדי על הפסקת אש, ושלושה שבועות לאחר מכן על הסכם שלום. בהסכם זה, הידוע בשם חוזה פרסבורג, הסכימו האוסטרים לשלם פיצויים של כ-40 מיליון פרנק לצרפתים, והסכימו להקמת הקונפדרציה של הריין, ישות מדינית רופפת של מדינות גרמניה קטנות שקודם לכן סרו למרות אוסטרית. נוסף על כך פורקה הקיסרות הרומית הקדושה ופרנץ השני ויתר על תואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה ונותר עם התואר קיסר אוסטריה בלבד.
סדרת המלחמות הנפוליאוניות שנמשכו בהפסקות קצרות מ-1796 עד 1815, סבבה בעיקר סביב מערכת כיבושיו של נפוליאון, ששלט בצרפת מ-1799. סדרה זו כללה שבע מלחמות ("קואליציות אנטי-צרפתיות") קרב אוסטרליץ היווה את שיא המאבק שהתחולל בין צרפת ובין הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית, במהלך שנת 1805.
הרקע המיידי לקרב
ב-11 באפריל 1805 נחתם הסכם הגנה בין האימפריה הבריטית לאימפריה הרוסית, וב-16 ביולי הצטרפה גם אוסטריה להסכם. המעצמות חשו שהן כבר התאוששו מן התבוסות שנחלו כמה שנים קודם לכן מידיה של צרפת במלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה, ושאפו להחזיר לעצמן את מה שאיבדו במלחמות קודמות עם צרפת.
כאשר אוסטריה ורוסיה הכריזו מלחמה על צרפת שהה הצבא הצרפתי במחנות ליד עיר הנמל בולון שלחוף תעלת למאנש והתכונן לפלישה לבריטניה הגדולה,[3] שכן בריטניה וצרפת היו במצב מלחמה זה שנתיים.
עם כניסתן של רוסיה ואוסטריה למלחמה נאלצו הצרפתים לנטוש את רעיון הפלישה לאיים הבריטיים ולהתייצב נגד האיום המגיע ממזרח. ב-25 באוגוסט עזבו הכוחות הצרפתיים את מחנותיהם והחלו לנוע מזרחה. נפוליאון הצליח להטעות את אויביו, שחשבו שהמאמץ הצבאי הצרפתי ירוכז בכיוון איטליה כשם שקרה בעימות קודם. לכן האוסטרים שלחו לשם צבא חזק תחת פיקודו של מצביאם המוכשר ביותר, הארכידוכס קרל. פעולה זו החלישה מאוד את הצבא האוסטרי באוסטריה גופה, ונפוליאון הצליח לכתר ולהשמיד כמעט את כל הכוח האוסטרי שניצב מולו בקרב אוּלְם ב-19 באוקטובר. האוסטרים, שנותרו כמעט ללא כוחות צבא פנויים במרכז אירופה, פינו את וינה ונסוגו מזרחה במטרה לחבור לצבא הרוסי.
כוחות החלוץ הרוסיים שהספיקו להגיע לאזור עד קרב אולם היו מעטים מדי. לפיכך פתחו הרוסים בנסיגה מאורגנת מזרחה תוך כדי קרבות מאסף כבדים שניהל בכישרון רב הגנרל הרוסי פיוטר בגרטיון. בגרטיון הצליח להטעות את ז'ואקים מירא, מפקד חיל הפרשים הצרפתי, על ידי חתימה על הסכם להפסקת אש ב-15 בנובמבר. נפוליאון רתח מזעם כשנודע לו שהרוסים מצליחים לחמוק ממנו. כוחותיו של מירא תקפו את בגרטיון אך עד מהרה גילו שהוא שוב חומק ממנו. כעבור כמה ימים הצטרפו כוחות של בגרטיון לצבא הרוסי העיקרי בפיקודו של קוטוזוב. כעת ניצבו מול נפוליאון כ-85,000 חיילים רוסיים ואוסטריים.
למזלם של הצרפתים, מרגליו של נפוליאון הצליחו לתפוס שליח אוסטרי שהעביר מסרים סודיים מהארכידוכס קרל לפיקוד העליון, ונפוליאון גילה שהצבא האוסטרי באיטליה לא יספיק להגיע לאזור בזמן הקרוב. עם זאת הצבא הצרפתי היה מותש מהקרבות האחרונים ומהצעדה המזורזת, והיה זקוק למנוחה ולחידוש האספקה. מול צבא שמנה כ-85,000 רוסים ואוסטרים יכול היה נפוליאון להציב רק כ-50,000 חיילים. נוסף על כך היה חשש שהפרוסים יצטרפו למלחמה לצד בעלות הברית, מה שהיה תורם עוד כ-200,000 חיילים רעננים לצבאות בעלות הברית.
בהתחשב בנסיבות הללו הורה נפוליאון על עצירה ומנוחה ב-23 בנובמבר באזור ברין (ברנו של היום), אם כי היה ברור לו שאין לו זמן רב למנוחה, שהרי בתוך זמן קצר יצליחו הכוחות האוסטריים באיטליה לחבור אל הכוח המרכזי שניצב מולו, והיתרון המספרי של בעלות הברית יהיה מכריע. נפוליאון שם לו למטרה לכפות על בעלות הברית קרב הכרעה מהיר, לפני שהתגבורות יספיקו להגיע ולפני שהפרוסים יחליטו להצטרף למלחמה. לשם כך הוא היה חייב לגרות אותם לתקוף אותו ולשכנעם שצבאו חלש בהרבה משלהם. הוא הורה אפוא למרשלים מירא, לאן וסולט להתקדם לכיוון וישלאו ואולמיץ, לתת לאויב להבחין בהם ולאחר מכן לכבוש את העיירה אוסטרליץ ולהתבצר ברמת פראצן – שטח גבוה ששולט על האזור. הוא היה בטוח שכאשר שבעלות הברית יבחינו בצבאו הקטן, הן ירצו לתקוף אותו. בו בזמן שלח נפוליאון שדר דחוף לקורפוס הראשון של ברנדוט ולקורפוס השלישי של דאבו לנוע במהירות לכיוונו וכך להגדיל את כוחו לכדי 70,000–75,000 איש.
בעלות הברית היססו לתקוף, ובמקום זאת שלחו משלחת לברר את כוונותיו של נפוליאון ולרגל אחרי המצב של צבאו. נפוליאון קיבל את המשלחת בסבר פנים יפות, אך סירב לדבר איתה ושלח אותה לדון על תנאי המשא ומתן עם שר החוץ שלו טליראן בווינה. בו בזמן שלח נפוליאון את ראש המודיעין שלו, גנרל סאוורי, עם משימה דומה למחנה בעלות הברית. נפוליאון קיבל תשובה יהירה, אך הוא רצה להציג את עצמו כחלש ולכן שלח את סאוורי פעם נוספת אל בעלות הברית, ובתוך כך ביקש פגישה אישית עם הצאר. אלכסנדר סירב, ושלח את שלישו הרוזן דולגורוקי, אחד האצילים הבכירים במחנה הרוסי. נפוליאון יצא מגדרו כדי להנעים את זמנו של הרוזן והצליח להשרות בו את ההרגשה שהצבא הצרפתי במצב נחות.
לאחר שהרוזן הרוסי עזב, הורה נפוליאון לסולט לסגת מאוסטרליץ ולעזוב את רמת פראצן. בעלות הברית הופתעו מאוד ממהלך זה, שכן בכך ויתר נפוליאון ללא קרב על עמדה עדיפה. דבר זה שכנע אותם באופן סופי שהוא מבקש להימנע מעימות, והם החליטו לתקוף.
הצבא הצרפתי היה הראשון מבין הצבאות האירופאים שחולק ליחידות משנה עצמאיות, בעלות יכולת תמרון ולחימה מבצעיים ועצמאיים. יחידות אלה נקראו בצבא הצרפתי בשם "קורפוסים". קורפוס הורכב ממספר דיוויזיות וגודלו נע בין 5,000 ל-40,000 חיילים.[4] גודל הקורפוס נקבע על פי ההערכה שרחש נפוליאון למפקדו, תפקידיו במסע המלחמה וכיוצא באלה. קורפוסים היו למעשה צבאות בזעיר אנפין. כל קורפוס כלל יחידות פרשים, חיל רגלים, תותחנים, מהנדסים ועוד. בעת מסע, אמור היה כל קורפוס להיות במרחק של יום צעדה מקורפוס אחר (כ-30 קילומטר).
לצד הקורפוסים כלל הצבא הצרפתי את יחידות המשמר הצרפתי, שבעת קרב אוסטרליץ מנו יחד כ-7,000 חיילים. בנוסף לכך הרכיב נפוליאון עתודת פרשים גדולה תחת פיקודו של מירא. חיילים רגליים חומשו ברובהמוסקט מדגם שרוויל משנת 1777 בקוטר של כמעט 18 מ"מ. לצד הרובה, קיבל כל חייל חרב קצרה וכידון. הפרשים חומשו במגוון חרבות, אקדחים וקרבינים. טווח הירי המקסימלי של רובה המוסקט היה כ-250 מטר, אם כי הטווח האפקטיבי היה כ-100 מטר בלבד. הארטילריה כללה כלים שירו קליעים במשקל של 4, 8 ו-12 ליבראות.
בנוסף לגייסות צרפתיים, כלל הצבא הצרפתי גם מספר גייסות מבעלות בריתה מרחבי גרמניה, אם כי מספרן היה קטן.
הצבא הרוסי
גנרל קוטוזוב, מפקד הצבא הרוסי
הצבא הרוסי התבסס בעיקר על דפוסי פעולה פרוסיים, מימיו של פרידריך הגדול מהדור הקודם. אלכסנדר הראשון ניסה להעביר כמה רפורמות, אך נבלם על ידי הגנרלים הקשישים. הרוסים יכלו לגייס את צבאם ממאגר אוכלוסייה שעמד על כ-50 מיליון בני אדם. באופן כללי, כל גבר רוסי היה חייב בשירות צבאי, אם כי גיוס חובה לא היה נהוג. בשנת 1805 מנה הצבא הרוסי כ-300,000 חיילים סדירים ועוד כ-200,000 חיילי מילואים, מחציתם קוזאקים בלתי סדירים ומחציתם מגויסים חדשים, אם כי חלק ניכר מהצבא העצום הזה הוצב לאורך גבולותיה הארוכים נגד איומי השכנים. בדומה לצרפתים, גם לרוסים היו יחידות משמר שכללו חיל רגלים ופרשים.
החייל הרגלי הרוסי הממוצע נודע בעיקשותו הרבה וביכולת עמידתו נוכח פני האויב, אך עם זאת נטה לעיתים לצאת משליטה. פרשיהם היו מאיכות טובה ולא נפלו מהפרשים הצרפתים והאוסטרים. הארטילריה הרוסית הייתה רבה ואיכותית, אך כשלי הפיקוד, אימון לקוי והעדר קצינים משכילים מנעו את ניצול מלוא כוחה. עם זאת, מספרה העדיף כיפר על כך בצורה טובה. החלק החלש ביותר בצבא הרוסי היה הקצונה. גנרלים בודדים היו בעלי כושר שיפוט נאה ורמתם לא נפלה מיריביהם, אולם הרוב המכריע קנה את דרגתו בכסף (מנהג שהיה מקובל בזמנו) או קיבלה בשל מוצא אריסטוקרטי, ורמת ביצועיהם הייתה נמוכה.
הצבא האוסטרי
בימיה של מריה תרזה, בעת הצבאות המקצועיים, הצבא היה אחד הטובים ביבשת והצליח למנוע מפרידריך השני מלך פרוסיה את מימוש שאיפותיו להגמוניה במלחמת שבע השנים. לאחר הניצחון העבירו האוסטרים מספר רפורמות הרסניות בחיל התותחנים האוסטרי, שגרמו למספר הפסדים צורבים במלחמה עם האימפריה העות'מאנית. אמנם, נעשו גם רפורמות שהצליחו לשפר מעט את איכות הצבא האוסטרי, אך ככלל הוא היה נחות יחסית לצרפתי.
הצבא האוסטרי שניצב מול נפוליאון נשא על גופו את הצלקות של ההפסדים הכואבים בשתי המלחמות הקדומות נגד צרפת. הצבא האוסטרי היה מסורבל, ראשיו היו לרוב גנרלים זקנים שקיבלו את התפקיד בגלל ייחוסם האריסטוקרטי ולא בגלל כישרונם. הבעיה הגדולה ביותר של האוסטרים הייתה חוסר האחידות. מדינתם הורכבה מבני לאומים שונים, שהיו נתונים בדרך כלל לחסדיהם של הפקידים האוסטרים. חלק ניכר מהעמים האלה לא ראו עין בעין את השאיפות של החצר בווינה.
המעבר הזה מהצבא המקצועי של המאה ה-18 לצבאות המוניים של המאה ה-19 היה בעוכרי הצבא האוסטרי. המגויסים החדשים שבאו משלל אזורים באימפריה רחבת הידיים לא התאמצו לזכות בניצחון, ומורל הגייסות היה נמוך יחסית ליריביהם הצרפתים. המורל הנחות, יחד עם פיקוד לקוי וארגון מסורבל היו הסיבות העיקריות לתבוסה האוסטרית בקרב אוסטרליץ. כאמור, הרפורמות שהחלו עם התבוסה האוסטרית אחרי המלחמה הקודמת לא הספיקו לתקן את כל הפגמים, והיוזם העיקרי, הארכידוכס קארל, חש שהמלחמה התחילה מוקדם מדי.
הפיקוד
הצבא הצרפתי היה נתון לפיקודו הישיר והמלא של נפוליאון. לצדו פעלו קצינים בכירים בדרגת מרשל שפיקדו על קורפוסים. כיוון שהקורפוסים היו מעין צבאות עצמאיים, הרי שכל קורפוס יכול היה לבצע משימות עצמאיות במהלך הקרב, אפילו במנותק מהצבא העיקרי. בנוסף למפקדי הקורפוסים, הסתמך נפוליאון על ז'ואקים מירא – מפקד הפרשים ועל לואי-אלכסנדר ברטייה – ראש המטה שלו. הפיקוד הצרפתי היה ריכוזי מאוד, ולמרות החופש היחסי שממנו נהנו מפקדי הקורפוסים ומירא, הצבא הצרפתי פעל כגוף אחד למען מטרה משותפת.
לעומת הצרפתים צבא בעלות הברית היה נתון לבעיות פיקוד קשות. הקרב התקיים על אדמה אוסטרית ורוסים רבים, בהם מפקד הצבא הרוסי קוטוזוב, לא ראו סיבה מיוחדת להשתתפותם במלחמה. נוסף על כך חלק ניכר מן הצבא האוסטרי (כ-50,000 איש) ספג תבוסה קשה בקרב אולם ואבד. חלק אחר היה הרחק באיטליה. כתוצאה מכך רוב הכוחות שהשתתפו בקרב היו מורכבים מחיילים רוסיים.
הפיקוד שסבל מפיצול לא הצליח להמציא תוכנית טובה להתמודדות עם נפוליאון. נוסף על כך היה לפיקוד העליון של בעלות הברית רק מודיעין חלקי. כתוצאה מכך חשבו בעלות הברית שניצבים מולם רק 50,000 חיילים לעומת כ-70,000 שהיו שם בפועל. נוסף על כך פיקוד זה לא עשה מאומה במשך ימים ארוכים ואפשר לנפוליאון לרכז את כוחותיו.
בקרב עצמו כשלה הקצונה הבכירה של בעלות הברית בהבנת תוכנית הקרב הצרפתית, ולמעשה שיחקה לידיו של נפוליאון. אחת הסיבות לכך היא הפיצול המובנה בפיקוד העליון. בעלות הברית פעלו על פי תוכניתו של הגנרל האוסטרי וייראדהר שלא הייתה מקובלת על קוטוזוב, שפיקד על הצבא בפועל.
בעיה אחרת, חמורה לא פחות, הייתה הימצאותם של הקיסר האוסטרי והקיסר הרוסי בשדה הקרב. מתוקף מעמדם כראשי מדינות הם עקפו לעיתים קרובות את הדרג המקצועי, ולכן חלק מן ההחלטות שהתקבלו היו הרסניות. ליקויים אלו בפיקוד העליון של בעלות הברית היו בין הסיבות העיקריות לתבוסתם בקרב.
הקרב
שדה הקרב
גבעת סנטון, צולם לרגל 200 שנה לקרב
הקרב נערך במישור השוכן לא רחוק מהעיר ברנו (שנקראה אז בשמה הגרמני ברין). בזמן הקרב הייתה זו עיר לא גדולה במיוחד ובה כ-50,000 תושבים. שדה הקרב עצמו מחולק לשני חלקים עיקריים על ידי שני נחלים הנשפכים לדנובה: נחל גולדבך (בצ'כית Zlatém potoku - הנחל הזהוב) ונחל בוסניץ, שהוא המשכו הצפוני של נחל גולדבך. בצד המזרחי (הצד שבו ניצבו בעלות הברית) התנשאה רמת פראצן (בצ'כית Žuráň ז'וראן) – רמה גדולה בגובה ממוצע של כ-200 מטר. היא שלטה על מרכזו של שדה הקרב. המשכה הצפון-מערבי של הרמה נקרא "גבעת סנטון" (santon – דרוויש בצרפתית – השם שנתנו החיילים צרפתים לגבעה על שום צורתה המוזרה שהייתה דומה בעיניהם לדרוויש) וגובהה הממוצע הוא כ-250 מטר. בתחילת הקרב הייתה גבעת סנטון בשליטה צרפתית. הרמה והגבעה שלטו לא רק על שדה הקרב, אלא גם על ציר תנועה חשוב שעבר בין אולמוץ לברין (דרך שעברה ממזרח למערב).
נוסף על הרמה והגבעה עמדו בשדה הקרב כמה כפרים שהצרפתים ביצרו והם שימשו עוגן לעמדותיהם. ביצור מבנים אזרחיים היה מקובל מאוד בתקופה ההיא. בית אזרחי מבוצר היה עשוי לעמוד שעות אחדות גם בהתקפה עזה.
הטמפרטורה הממוצעת באזור זה היא סביב אפס מעלות בחודש דצמבר. לכן הנחלים היו קפואים ולא היו מכשול לחי"ר ולפרשים, אם כי תותחים נזהרו שלא לעלות עליהם מחשש לשבירת הקרח. רוחבו של שדה הקרב היה בערך 11 ק"מ ואורכו כ-12 ק"מ, מתוכם רמת פראצן עם גבעת סנטון יצרה סהר שקרניו פונות מערבה. עומקו כ-5 ק"מ ואורכו כ-8 ק"מ.
תוכניות הקרב
בעלות הברית ביקשו לנצל את יתרונן המספרי (הם סברו שלנפוליאון כ-50,000 חיילים בלבד), ולצורך העניין הן אספו כוחות גדולים מאוד (כ-50,000 חיילים) באגפם הדרומי, תחת פיקודו של פרידריך בוקסוודן. האגף הזה היה אמור לפרוץ את האגף הצרפתי שניצב מולו, לקפל אותו ולהגיע לעורפו של הצבא הצרפתי. האגף השמאלי הורכב מכ-20,000 חיילים ותפקידו היה הגנתי בעיקרו. עתודה כללית של כ-10,000 נשארה בסביבת רמת פראצן.
התוכנית הצרפתית ניצלה את הביטחון העצמי העודף של האוסטרים והרוסים. נפוליאון היה בטוח שרמת פראצן תיפול לידי חייליו ללא בעיות, כי הכוחות שהיו בה תקפו את אגפו הימני. לכן מיקם במרכז המערך שלו את הקורפוס הגדול של סולט, ואילו האגף הימני הוחזק בכוחות דלילים יחסית. האגף הצפוני נהנה מיתרון מספרי קל על כוחות הקואליציה ותפקידו היה התקפי בעיקרו.
על פי התוכנית, האגף הדרומי היה אמור להחזיק מעמד עד אשר רמת פראצן תיפול בידיים צרפתיות, והצבא המאוחד יפוצל לשניים. לאחר מכן התכוון נפוליאון לכתר את אחד האגפים או את שניהם. ההחלטה הסופית הייתה אמורה להתקבל על פי התוצאות בשטח.
התוכנית הרוסית-אוסטרית הייתה נוקשה מאוד ולא אפשרה חופש פעולה למפקדים בשטח. על כן משעה ששובשה לא הייתה בידי הפיקוד העליון תשובה הולמת להתקפה הצרפתית.
פריסת הכוחות
בעלות הברית
פריסת הכוחות בתחילת הקרב
בשעות הבוקר של 2 בדצמבר החלו הצבאות להתארגן בעמדותיהם. נחל גולדבך הפריד בין הניצים. הצרפתים הקימו מערך הגנתי חזק באגפם הימני, זה שהיה אמור למשוך את בעלות הברית פנימה לתוך המלכודת. בעלות הברית לא אכזבו, ושלחו כמעט 50,000 חיילים להתקפה על האגף הימני של הצרפתים. נוסף על כך יצא טור חזק לתקוף את האגף השמאלי של המערך הצרפתי, אם כי תפקידיו היו מוגבלים יותר. על פי התוכנית של הגנרל האוסטרי, בעלות הברית היו אמורים לפרוץ את האגף הימני של הצבא הצרפתי ולכתר אותו.
ההתקפה על האגף הימני של הצרפתים הייתה מורכבת מהכוחות הבאים:
השדרה הראשונה של דמיטרי דוחטורוב (13,600) – תפקידה היה לכבוש את כפר טלניץ, בקצה המערך הצרפתי, להסתובב צפונה ו"לקפל" את האגף הצרפתי.
השדרה השלישית של פשיבישבסקי שהוצבה ברמת פראצן הייתה אמורה לתמוך בהתקפה על האגף הימני של הצרפתים.
אחרי כיבוש הכפר הגנרלים מיכאיל מילוראדוביץ' עם יוהאן קולוורט ולואי לנז'רון (שדרות 4 ו-2 בהתאמה) היו אמורים לרדת עם השדרה הרביעית (כ-24,000 חיילים) מרמת פראצן ולפרוץ את הקו הצרפתי באזור הכפר פונטוויץ (בחיבור בין האגף למרכז).
אחרי הפריצה כוח פרשים חזק היה אמור לקטוע את כביש ברון (כיום ברנו)–וינה ולסגור את דרכי המילוט של הצרפתים.
בצפון התקדם גנרל בגרטיון לעבר סנטון עם 13,000 חיילים בסיועם של 4,600 פרשים מהשדרה החמישית של גנרל יוהאן הראשון יוזף, נסיך ליכטנשטיין. שדרת פרשים זו הייתה הריכוז הגבוה ביותר של פרשים במערך הרוסי-אוסטרי, והם היו החוליה המקשרת בין מרכז המערך של בעלות הברית לאגפם הימני.
בעתודה ניצבו 8,500 חיילי עילית מן המשמר הרוסי תחת פיקודו של הנסיך הגדול קונסטנטין.
התוכנית הייתה טובה על הנייר, אך לא התחשבה בכמה גורמים בעלי משמעות מכרעת בשדה הקרב:
הקרב נערך בבוקר של יום חורפי. וכל שדה הקרב היה מכוסה בערפל כבד בבוקר, מה שגרם לקושי רב בניווט.
נוסף על כך תנועתן של שדרות אחדות הצטלבה לאורך נתיבן. זה הוסיף לבלבול הרב שהיה מנת חלקן בגלל הערפל הכבד.
הצרפתים
הפריסה הצרפתית הייתה שונה בתכלית: את עיקר הכוח, כ-65,000 חיילים, מיקם נפוליאון מאחורי גבעת סנטון, במקום שבו נחל גולדבך פוגש את נחל בוסניץ.
קלוד לגרן, שהכוח שבפיקודו הורכב מ-12,000 חיילים, עם לואי דאבו (6,600 חיילים), היו אמורים להחזיק את האגף הימני (בדרום). הזרוע הרכובה של הקורפוס השלישי בפיקודו של ברוסיה השלימה את המערך הצרפתי.
ז'אן לאן קיבל למשמורת את סנטון באגף השמאלי עם 12,700 חיילים. מירא תמך בו בעתודת פרשים חזקה בת 5,600 רוכבים.
הקורפוס של ברנדוט על 13,000 חייליו ניצב מאחורי לאן, למרגלות גבעת סנטון והיה אמור לצאת מעמדתו המוסתרת ולכבוש את בלאסוביץ, בחלק הצפון-מערבי של רמת פראצן.
הדיוויזיות של לואי דה סן-הילר ודומיניק ואנדאם (מהקורפוס של סולט) על 17,000 אנשיהם היו אמורות להסתתר בערפל למרגלות רמת פראצן בגדה המזרחית של גולדבך. מטרתם הייתה לפרוץ את מרכז המערך של בעלות הברית.
דיוויזיית הגרנדירים (5,700 חיילים) של ניקולה אודינו והמשמר הקיסרי (5,500 חיילים) עמדו בעתודה.
כל המערך הצרפתי רושת בעמדות תצפית ודיווח עם סוסים רעננים וכוחות איתות שהיו אמורים להיכנס לפעולה בעת שהערפל יתפזר.
התקפת בעלות הברית בדרום
הערה: למעקב אחר המהלכים כדאי לעיין במפות המצורפות.
ב-6 בבוקר החל הצבא המאוחד את התקפתו באגף שמאל (הימין של נפוליאון). דאבו טרם הספיק להגיע לאזור והחזית הוחזקה על ידי הדיוויזיה של לגראן על 6,000 חייליה. המשמר הקדמי של קנמייר הסתער על הצרפתים המבוצרים בכרמים ובתי הכפר טלניץ. מורל הכוח התוקף היה גבוה ביותר; המשמר הקדמי הורכב מחיילים אוסטרים שרצו לנקום בצרפתים על ההפסד הצורב בקרב אולם.
כמה מטחים עשו שמות באוסטרים המסתערים, וחמשת הגדודים האוסטרים של שטוטרהיים נבלמו. הלחימה נמשכה בערך שעה עד שכוחותיו של דוחטורוב הצטרפו לאוסטרים. המפקד הצרפתי הוציא מהכוח אל הפועל את ההוראות שקיבל מבעוד מועד ונסוג מהכפר המבוצר עם 1,500 חיילים שסבלו מנחיתות מספרית גדולה לעומת האוסטרים והרוסים. מיד עם הסתלקות הצרפתים, שעטו 14 אסקדרונים של פרשים אוסטרים קדימה דרך הכפר, תוך כדי ניסיון לאגף את הצרפתים מדרום, אך נבלמו על ידי פרשים צרפתים בפיקוד מרגרון. גם מרגרון נסוג לאחור בהתאם לפקודות שקיבל, אך הקו הצרפתי לא נשבר, ונסוג תוך כדי שמירה על הסדר.
דוחטורוב היה מרוצה מההתפתחויות, ושלח רץ לקוטוזוב להודיע שהצרפתים נסוגים לכל אורך החזית. משום מה דוחטורוב לא ביקש לנצל את ההצלחה, אלא ביכר להמתין לשדרה השנייה בפיקודו של לנז'רון, שהתעכבה בדרך. השדרה התעכבה בגלל פקק תנועה ענק שנוצר למרגלות רמת פראצן: שדרתו של לנז'רון החלה לרדת מהרמה נתקלה במערכי הפרשים של ליכטנשטיין. הם היו אמורים להתייצב בצפונו של שדה הקרב, אך לנו במקום הלא נכון. עד שליכטנשטיין הזיז את פרשיו, שדרה נוספת, זו של פשיבישבסקי, התערבבה עם השדרה השנייה שהמתינה לפינוי הפרשים, והאנדרלמוסיה הייתה בשיאה. העיכוב גזל מבעלות הברית שעה שלמה, ורק ב-7 בבוקר הצטרפו השדרות הנוספות להתקפה של בעלות הברית על אגפו הדרומי של נפוליאון.
העיכוב העניק זמן לתגבורות צרפתיות מהדיוויזיה של פריאן לתגבר את הכוחות הצרפתים שניצבו מול הרוסים. פריאן פקד על חטיבתו של הודל לתקוף את האוסטרים, ותוך פרק זמן קצר הסתערו אלפי צרפתים עם כידונים שלופים על האוסטרים המופתעים בטלניץ. האוסטרים נסוגו מהכפר ועצרו רק בגדה הנגדית של הנחל. באנדרלמוסיה שנוצרה, פתחו צרפתים בטעות באש על אחד מכוחותיהם, אך המצב תוקן תוך פרק זמן קצר.
בעלות הברית הצליחו להתאושש מהמכה ויצאו להתקפה חדשה על טלניץ, הפעם עם כמעט 30 גדודי חי"ר ויחידות פרשים. לנז'רון תפס סוף סוף את מקומו באגפו הימני של דוחטורוב, והורה ל-12 גדודי חי"ר לתקוף את כפר סוקולניץ. השדרה של פשיבישבסקי תקפה את טירת סוקולניץ שעמדה צפונית לכפר. לנוכח הכוח העצום שגייסו בעלות הברית, החל הכוח הצרפתי, שהיה קטן בהרבה מהכוח המשולב של בעלות הברית, לסגת בצורה מאורגנת לאחור.
בעלות הברית, שסברו שהכול מתנהל על פי התוכנית, החלו לחצות את גולדבך באזור טלניץ. להפתעתם, הם הותקפו על ידי כוח צרפתי חזק שמנה שישה רגימנטים של דרגונים וכוחות חי"ר גדולים מהקורפוס של דאבו. הצרפתים שוב הצליחו לכבוש את טלניץ והדפו את השדרה של דוחטורוב לאחור. פריאן ביקש לנצל את ההצלחה, והסתער בראש הבריגדה של לושה (הרגימנטים ה-4 וה-3) על אגפו ועורפו של לנז'רון. פריאן הצליח להחזיר לידי הצרפתים את כפר סוקולניץ, והדף את בעלות הברית לגדה הימנית של גולדבך. פריאן לא הסתפק בניצחון שהושג, והמשיך ללחוץ את בעלות הברית תוך כדי תקיפת שדרתו של פשיבישבסקי. גם הפעם הצליחה ההתקפה המשולבת על האגף והעורף להניס את הרוסים, והם נסוגו באי-סדר לאחור. בינתיים, כשפריאן תקף את השדרה של פפשיבישבסקי, לנז'רון הצליח להתארגן ותקף את הרגימנט ה-49 מאוגדתו של פריאן, שנותר לשמור על סוקולניץ. מצבו של הרגימנט היה בכי רע נוכח העדיפות המספרית של לנז'רון, אך התקפה חזקה על אגפו הצפוני של לנז'רון, שבוצעה על ידי כוחותיו של פריאן שחזרו מהתקפה על פשיבישבסקי, הצליחה לייצב את המצב.
ההגנה העיקשת של 10,000 צרפתים הצליחה לבלום את התקפתם של כ-50,000 רוסים ואוסטרים ונתנה לנפוליאון את הזמן היקר שהוא היה זקוק לו על מנת לכבוש את רמת פראצן. נוסף על כך כוחות בעלות הברית שקעו בלחימה עיקשת על נקודות מבוצרות בעלות חשיבות פחותת ערך שלא תרמה להן דבר, למעט אבדות.
הקרב באגף זה נמשך באכזריות רבה, ושני הצדדים הפעילו יותר ויותר יחידות. כשהמצב נראה כבר כמעט אבוד, תגבר הרגימנט הצרפתי ה-26 של רגלים קלים את השורות המדוללות של הצרפתים בסוקולניץ, שעמדו בפני התקפה חזקה, בכוח חטיבתי מהשדרה של לנז'רון. הכוחות הגדולים שהיו לבעלות הברית באותו מקום לא הצליחו למצות את מלוא הפוטנציאל בגלל השטח המשובש – כרמים רבים, חוות וכפרים שלמים הקשו על התמרון של הכוח הענק שמנה כמה עשרות אלפי חיילים. החיילים הצרפתים המאומנים היטב הצליחו להסב להם אבדות כבדות, ועל אף היתרון המספרי של חמישה לאחד, לא הצליח הצבא המאוחד למוטט את האגף במשך הבוקר. בסופו של דבר הצליחו לכבוש את סוקולניץ וטלניץ, אך הצרפתים התגוננו בחירוף נפש והצבא המאוחד לא הצליח לפרוץ את האגף.
האירועים בצפון שדה הקרב
הכוחות בחלק הצפוני של שדה הקרב היו שקולים למדי, עם יתרון מספרי קל לצרפתים. בצפון עמד הקורפוס של לאן יחד עם עתודת הפרשים של מירא. הקורפוס של ברנדוט היה במרחק מה ממנו, אך בעת הצורך יכול היה לתגבר אותו. הצרפתים החזיקו בעמדה חזקה שהתבססה על גבעת סנטון, שהיוותה את המפתח למערך כולו בחלק זה של שדה הקרב. מולם ניצבה שדרת בעלות הברית בפיקודו של בגרטיון. השדרה כללה כוחות חי"ר ופרשים רבים, רובם ככולם ממוצא רוסי. כעבור זמן מה הצטרפה אליה באגף זה שדרתו של הנסיך ליכטנשטיין עם כוח פרשים אוסטרי גדול שעבר ממיקומו הקודם באגף הדרומי.
הלחימה באגף זה החלה בהרעשה ארטילרית הדדית, ואחריה באה הסתערות של יותר מ-4,000 פרשים אוסטרים בפיקודו של ליכטנשטיין. ההתקפה התנפצה על כידוני הצרפתים, שהסתייעו בארטילריה רבה. נוסף על כך רגימנט פרשים אחד, האולנים, שהיו חלק מהעתודה הכללית בפיקודו של הנסיך הגדול קונסטנטין, לא נסוג בזמן וחוסל כמעט לחלוטין על 400 פרשיו. קלרמן הצרפתי ניסה לנצל את ההצלחה, אך פרשיו הקלים לא הצליחו למוטט את הפרשים הכבדים שהיו לאוסטרים, וקלרמן נאלץ לסגת להגנת ריבועי החי"ר. האוסטרים ניסו לדלוק אחריו, אך מטחי רובים מטווח קצר בלמו את התקדמותם גם הפעם.
פרשיו של קלרמן התארגנו מחדש וניסו לתקוף את הרוסים, אך המספרים העודפים של האחרונים הדפו שוב את ההתקפות הצרפתיות. הרוסים המשיכו במרדף והגיעו עד מירא ואנשי מטהו. מירא נאלץ להזעיק תגבורת מעתודתו ורגימנט צרפתי של פרשים כבדים הצליח לייצב את המצב. עד מהרה הצטרפו אליהם שני רגימנטים צרפתים נוספים של פרשים כבדים והתפתח קרב פרשים גדול שבו היו מעורבים רוב הפרשים של בעלות הברית בזירה זו וחלק ניכר מפרשיו של מירא וקלרמן.
התגוששות הפרשים נמשכה עם התקפות חוזרות ונשנות על ריבועי החי"ר הצרפתי שלא השיגו דבר, ועם התקפות נגד של פרשים צרפתיים עד השעה 10 וחצי בבוקר. בשלב זה החליט לאן לנצל את עייפותם של הפרשים הרוסים והאוסטרים ופקד על הרגימנט ה-13 של רגלים קלים יחד עם שני גדודים מהרגימנט ה-51 של רגלים סדירים לתקוף את כפר בלסוויץ. הכפר הותקף מוקדם יותר על ידי יחידות מהקורפוס של ברנדוט, אך הן נהדפו. הפעם הצליחו הצרפתים לכבוש את הכפר. ההתקפה הייתה מוצלחת בין היתר בגלל כיבוש רמת פראצן על ידי הקורפוס של סולט. הרוסים חששו מאיגוף ועל כן לא הגנו על הכפר כיאות.
לאן, מעודד מההצלחה, הורה לשתי הדיוויזיות שלו להתקדם, אך נתקל באש תותחים עזה שהפילה קורבנות רבים בשורותיו. למרות האש העזה המשיכו הצרפתים להתקדם. הרוסים ערכו התקפת נגד והגיעו עד בלסוויץ שאיבדו זמן קצר קודם לכן, אך תגבורת צרפתית רעננה ייצבה את המצב והרוסים נהדפו.
מעט אחרי השעה שתים עשרה הייתה שדרתו של בגרטיון בנסיגה לכל אורך החזית. פרשיו של מירא הצליחו למוטט את פרשי בעלות הברית וחשפו את האגף הימני של הכוחות הרוסיים. הרוסים התארגנו בריבועים, אך כוחות חי"ר צרפתיים מהדיוויזיה של סישה הגיעו על מנת לתמוך בהסתערות הפרשים. ההתקפה המשולבת הצליחה מעל למשוער והרוסים ספגו כ-2,000 אבדות ו-16 תותחים רוסים נהרסו.
באחת בצהרים ניסה בגרטיון לייצב חזית חדשה בהישענו על פונדק דרכים. בשלב זה הוא קיבל תגבורת משמעותית בדמותו של סרן אוסטרי שהביא עמו תריסר תותחים. התותחים האוסטרים הצליחו לבלום את ההתקפה הצרפתית והחזית באגף זה התייצבה. המצב בחזית נטה לטובת הצרפתים שספגו כ-2,000 אבדות לעומת 6,500 אבדות של בעלות הברית, שני שלישים מהם שבויים. נוסף על כך נאלץ בגרטיון לוותר על התקפה על גבעת סנטון ואף נסוג קילומטרים אחדים לאחור. עם זאת המצב היה רחוק מהכרעה, ולרוסים עדיין היו כוחות משמעותיים באזור. עמדתו הייתה חזקה מספיק להניע את נפוליאון לכתר את האגף הדרומי ולא את אגפו שלו. החיילים שהיו איתו הצליחו להינצל מכיתור ונסוגו לאחר הקרב בצורה מסודרת לעמדות חדשות.
ההתקפה הצרפתית
הצרפתים מתחילים את התקפתם על רמת פראצן
החל משעות הבוקר צפה נפוליאון בירידת הצבא המשותף מרמת פראצן. במשך שעות הבוקר המוקדמות, הסתתר הקורפוס של סולט, הגדול והחזק ביותר בצבאו, בעמק קטן שיצר נחל גולדבך בין הכפר פונטוויץ וירשקוביץ. בשעה 9 בבוקר, כשרמת פראצן הייתה ריקה מחיילים אוסטרים ורוסים, הורה נפוליאון לסולט לכבוש אותה. בהינתן הפקודה יצא סולט אל כוחותיו, ונפוליאון פנה בנאום קצר לקציני מטהו. בזמן הנאום התפזר מעט הערפל מעל מרגלות פראצן והשמש יצאה והאירה את האזור באור אדום בוהק. לקרן שמש זו היה נהוג שנים רבות לקרוא "השמש של אוסטרליץ".
הכוחות הצרפתיים הרעננים, שמנו שתי דיוויזיות מלאות (כ-17,000 חיילים), יצאו לכבוש את רמת פראצן. העלייה לרמה התבצעה ללא ירייה אחת. למשמע הידיעה הקשה ניסה קוטוזוב לתגבר את מרכז המערך. הוא שלח רץ בהול לקולוורט ומילרדוביץ', לתגבור של 25 גדודים של חי"ר רוסי ופרשים רבים, אך זה היה מאוחר מדי. כשהגדודים הרוסיים המותשים מצעדות הלוך ושוב ופקקי התנועה של הבוקר ניסו לטפס בחזרה לרמה, הם ספגו אבדות כבדות ממטחי רובים של החי"ר הצרפתי שירה עליהם מלמעלה. הארטילריה הצרפתית של הקורפוס המשיכה את מלאכת החי"ר וזרעה מוות בקנה מידה עצום בשורות הרוסים. התקפת הנגד נכשלה.
השמש של אוסטרליץ
כוחות רוסיים מעטים שהצליחו לבסוף לעלות לרמה, נפוצו לכל עבר על ידי התקפת נגד צרפתית. סולט פקד על סן-הילר לפרוס סוללה של 12 תותחים טעונים בפגזי רסס בחיבור של הדיוויזיה שלו לדיוויזיה של ואנדאם. המטחים ניפצו את השורות הרוסיות שעמדו מולן. ואנדאם ניצל את הפרצה והתכונן להסתער לעבר היריב. לאחר מספר מטחים יצאו הצרפתים להתקפת כידונים. הרוסים, שהמוראל אצלם התערער בשל הרעשת התותחים ומטחי הרובים, נסו על נפשם, ונסיגתם המבוהלת שיבשה את שורות החי"ר האוסטרי שעמד מאחוריהם. האוסטרים התחילו לנוס גם הם בעקבות הרוסים תוך כדי הפקרת תותחיהם. התותחים לא נשארו מיותמים זמן רב, ונכבשו על ידי הרגימנט ה-24 של רגלים קלים.
בשעה 11 בצהרים כבר הייתה רמת פראצן בידיים צרפתיות. היחידות המעטות ששמרו עליה נסו בבהלה, וגם היחידות שניסו לתגברן הובסו. המצב של הצבא המאוחד היה בכי רע. למרות זאת הניצחון עדיין לא היה בידיים צרפתיות, שכן יחידות רבות היו באגף הדרומי, וקוטוזוב קיווה להשתמש בהם לכיבוש הרמה ולפריצת האגף הצרפתי. נוסף על כך נותרה לקוטוזוב העתודה הכללית של הצבא המאוחד: משמר הצאר, שמנה יחידות עילית רבות.
פיקוד בעלות הברית ניסה לכבוש בחזרה את רמת פראצן, כל עוד מחזיקות בה שתי דיוויזיות צרפתיות בלבד. חלקים מהשדרה השנייה של לנז'רון תקפו את הרגימנט הצרפתי ה-10 של רגלים קלים מהדיוויזיה של סן-הילר וכמעט הצליחו למוטט אותו, אך הוא ניצל על ידי תגבורת שהחיש למקום מפקד הדיוויזיה.
זמן קצר לאחר הדיפת ההתקפה הבחין בריגדיר טילבו בכוחות שניצבו מול חטיבתו. האוסטרים ניסו להטעות את הגנרל הצרפתי והציגו את עצמם בתור בעלות הברית הבוואריים של הצרפתים, אך טילבו לא השתכנע. הצרפתים נצרו את אישם עד אשר האוסטרים התקרבו לכדי 150 מטר מהמערך שלהם. ברגע זה הורה טילבו לפתוח באש תותחים על הכוחות המתקדמים לעברו. הירי מהטווח הקצר פער חורים ענקיים במערך האוסטרי, ומטחי הרובים השלימו את המשימה. אף שהכוחות האוסטרים שהיו באותו מקום לא נמנו על יחידות העילית, הם המשיכו בהתקפתם במשך חצי שעה תמימה אגב הסבת אבדות ניכרות לצרפתים. בסופו של דבר נאלצו האוסטרים לסגת.
כוחות רוסיים נוספים הגיעו לזירה, אך גם טילבו קיבל תגבורת גדולה. הכוחות הרוסיים נפוצו לכל עבר אגב ספיגת אבדות חמורות מאוד – אחד הרגימנטים הרוסים נמחק לחלוטין מהמצבה, על 1,500 חייליו.
ואנדאם, שניצב צפונית לסן-הילר, פרס את שלוש החטיבות שלו לקווים והמשיך בהתקדמות. כוחותיו תקפו את השדרה הרביעית שהייתה מסופחת לקיסר אלכסנדר וקיסר פרנץ. הכדורים החלו להתעופף ליד המפקדה המלכותית, וקוטוזוב אפילו נפצע קל בראשו. הקיסרים החליטו שלא לסכן את עצמם ונסוגו לאחור.
בשלב זה החליט נפוליאון להעביר את מפקדתו קרוב יותר לזירת האירועים, ולהזיז את עתודותיו שכללו את המשמר הקיסרי ואת הגרנדירים של אודינו לרמה. גם הקורפוס של ברנדוט קיבל הוראה להתקדם. נפוליאון עדיין לא החליט אם לכתר את האגף הימני או השמאלי של בעלות הברית. הוא הגיע בזמן שבו בעלות הברית הפעילו את עתודתן האחרונה: משמר הצאר וכמה יחידות עילית אוסטריות. המשמר הרוסי ניסה לכבוש את כפר בלסוויץ מוקדם יותר בבוקר, אך נהדף. למרות הפעילות הזאת היו רוב כוחותיו עדיין רעננים ולא ספגו אבדות. לאחר איבוד הרמה התארגן המשמר מחדש מאחורי אחד היובלים כדי לתמוך בשדרה הרביעית החבוטה שנסוגה באותו כיוון.
עד מהרה החל המשמר לספוג אש תותחים מהרמה, וקיבל פקודה לכבוש את הרמה מהצרפתים. רגימנטי הגרינדירים סמיונובסקי ופראוברזנסקי יחד עם ייגרים (חי"ר קל) וכוחות פרשים יצאו להתקפה על הרמה. הם נתקלו כמעט מיד בחטיבה השלישית של שינר מהדיוויזיה של ואנדאם שהתקדם מהחלק הצפוני של הרמה. למראה הצרפתים החליט הנסיך הגדול קונסטנטין לשלוח את שארית המשמר לתמוך בחבריהם המסתערים על הצרפתים. ההתקפה הרוסית הייתה חזקה עד כדי כך והכוחות טובים עד כדי כך, שהקו הצרפתי הראשון נפרץ בהסתערות הראשונה. רק אש התותחים הנמרצת של הצרפתים הצליחה להציל את הקו השני מגורל דומה. המשמר הרוסי נסוג באופן מסודר והתחיל להתארגן מחדש מחוץ לטווח התותחים.
נפוליאון הורה לוואנדאם לנצל את ההזדמנות ולצאת להתקפת נגד על המשמר, שניסה להתארגן להתקפה חדשה. ואנדאם ציית, אך תוך כדי התנועה חשף את אגפו השמאלי. קונסטנטין ביקש לנצל את ההזדמנות ושלח את פרשי המשמר להתקפה. עד מהרה גם המשמר הרגלי הצטרף להתקפה. גדודיו של הרגימנט הצרפתי ה-4 הסתדרו בריבוע, וואנדאם החיש לאזור את הרגימנט ה-24, אך התגבורת אחרה את המועד – הקירסירים הרוסים טבחו בכ-200 צרפתים, ואפילו הצליחו לכבוש את הנשר של הרגימנט. היה זה הנשר היחיד שהצרפתים איבדו בקרב זה. הקירסירים של משמר הצאר לא עצרו את התקפתם והתנפלו בשצף קצף על הרגימנט ה-24, שהחל לנוס על נפשו עם הרגימנט הרביעי.
הפער בחזית הדיוויזיה של ואנדאם נסתם על ידי התערבות המשמר הצרפתי – 3 אסקדרונים של גרנדירים רכובים ושני אסקדרונים[5] של קלעים רכובים[6] (Chasseurs à Cheval) התנגשו בפרשים הרוסים. הקרב היה שקול עד אשר שלח הנסיך קונסטנטין את הקאבלרגארדים (חלקים מהמשמר שגויסו רק מקרב משפחות האצולה הבכירות) ואת משמר הקוזאקים.
מצב הפרשים הצרפתים היה בכי רע, אך ברגע זה הגיעו לאזור יחידות מהחטיבה של דרו ד'רלון מהקורפוס הראשון שהוסטה מנתיבה המקורי לכיוון סן-הילר לשם תגבורו. התגבורת נתנה מרווח נשימה לפרשים הצרפתים וזמן להביא עתודות – 250 ממלוכים (למרות השם והמדים המזרחיים רוב החיילים ביחידה היו צרפתים) ועוד שני אסקרדונים של קלעים רכובים מהמשמר הצטרפו לקרב. התגבורת לא הצליחה להתגבר על המשמר הרוסי המעולה, והיה צורך להביא אסקדרון נוסף של גנרדירים רכובים לעזרתם. בסופו של דבר נאלץ המשמר הרוסי, שהיה בנחיתות מספרית ניכרת, לסגת.
התמוטטות צבא בעלות הברית
התמוטטות המערך הרוסי-אוסטרי
מעט אחרי השעה שתיים בצהרים, נפוץ מרכז המערך של בעלות הברית לכל עבר, ורמת פראצן הייתה בשליטה מלאה של הצרפתים. כעת היה נפוליאון צריך להחליט אם לכתר את האגף הצפוני או הדרומי של בעלות הברית. אמנם האגף הצפוני של הרוסים ספג אבדות כבדות, אך בגרטיון הצליח לייצבו ולהקים עמדות הגנה טובות. נוסף על כך בגרטיון נסוג כברת דרך ארוכה והיה קושי לוגיסטי לכתר אותו. לעומת זאת היה האגף הדרומי נתון בלחימה עזה וכבר היה מכותר חלקית מלפניו על ידי כוחותיו של דאבו. נוסף על כך נתיבי המילוט של החיילים שהוצבו כאן היו משובשים יותר. השיקולים הללו הכריעו, ונפוליאון החליט לכתר את האגף הדרומי.
ברנדוט קיבל פקודה להעביר את הקורפוס שלו לרמת פראצן ולאבטח אותה. הדיוויזיות של סן-הילר וואנדאם קיבלו פקודה לעשות פנייה של 90 מעלות ימינה ולתקוף את האגף של בעלות הברית. עד מהרה החלו הכוחות של ואנדאם וסן-הילר לרדת מהרמה. החטיבה של לווסר מהדיוויזיה של לגרנד יצאה מעמדות ההגנה שלה באזור הכפר סוקולניץ כדי לקשר בין סן-הילר לכוחותיו של דאבו. חטיבה אחת של ואנדאם הצטרפה להתקפה לצד החטיבות של סן-הילר, ואילו שתי החטיבות האחרות נעו לעורפו של המערך הרוסי-אוסטרי.
הצרפתים, שעמדו החל משעות הבוקר מול הרוסים והאוסטרים באגף, יצאו להתקפה כוללת. פריאן שלח את הרגימנט ה-23 עם מה שנותר מהרגימנט ה-48 וכוחות נוספים ששרדו את ההתקפה של בעלות הברית. הצרפתים הצליחו לכבוש בחזרה את סוקולניץ ואת הטירה הסמוכה לכפר. ההתקפה החדשה תפסה את בעלות הברית לא מוכנות, אף כי כבר ידעו על הצרפתים המאיימים על אגפם. הפיקוד העליון באגף איבד מזמן את הקשר עם כוחותיו, ושאיפתם היחידה של המפקדים בשטח הייתה נסיגה. הם ניסו לסגת בכיוונים שונים. קבוצה אחת בפיקודו של לנז'רון שכללה את הרגימנט ה-8 של הייגרים ורגימנט רגלים סדירים של הרוסים הצליחה לסגת דרומה. קבוצה שנייה שכללה רגימנט חי"ר וחלקים גדולים מרגימנט חי"ר קל נאלצה לסגת בכיוון צפון מערב, ממש לעבר הנקודה שלכיוונה ירדו הכוחות הצרפתים מרמת פראצן; רוב הקבוצה הזאת לא שרדה. קבוצה גדולה אחרת שכללה שלושה רגימנטי חי"ר תחת פיקודו של פשיבישבסקי ניסתה לנוס צפונה לכיוון משוער של השדרה הרביעית, אך נתקלה בכוחות צרפתיים גדולים ונאלצה לסוב מזרחה לכיוון סוקולניץ, ובסופו של דבר נכנעה לצרפתים.
האגף של בעלות הברית התפרק לחלוטין. לחימה ספורדית נמשכה פה ושם, אך לא היה כל תיאום בין הכוחות השונים, ורובם ככולם ניסו לנוס על נפשם. נפוליאון, שרצה להביא כליה על הצבא המאוחד, פקד לסגור את נתיב הבריחה העיקרי שנותר לבעלות הברית שעבר דרך כפר אוז'סט מרקט בחלקו הדרום-מזרחי של שדה הקרב. בינתיים הצליחו בעלות הברית לייצב קו הגנה רעוע באזור הכפר, והקימו סוללה חזקה שכללה כמה עשרות תותחים. התותחים הפריעו לצרפתים לפתח את המרדף ונתנו מעט זמן לכוחות הנסוגים. בסופו של דבר הצליחו הצרפתים להגיע לכפר. התותחנים התנגדו עד הרגע האחרון, אך ללא תמיכת חי"ר הכריעו אותם הצרפתים בקלות.
כך נסגר נתיב הבריחה הטוב ביותר, ובעלות הברית ניסו לנוס דרומה לעבר עיקול נחל גולדבך הקפוא. נפוליאון הורה לדיוויזיית הדרגונים השלישית של גנרל בויה לחסל את מה שנותר מהאגף האוסטרו-רוסי, אך האחרון היסס והחמיץ את ההזדמנות להסתערות. נפוליאון רתח מזעם, ושלח במקום הגנרל את מושל פריז בראש חטיבת פרשים אחרת. ההתקפה לא עלתה יפה בגלל כמה תותחים רוסיים שהצליחו להסתתר בקיפולי הקרקע. למרות הכישלון המצב של האגף הזה היה בכי רע.
אחרי נפילת אוז'סט מרקט, החליט בוקסוודן, מפקד האגף של בעלות הברית, לסגת לכיוון הגשר האחרון שנותר באזור מעל נחל ליטווה. הגשר עמד על תילו והגנרל וקציני מטהו הצליחו לעבור, אך התותח שחצה אחריהם היה כבד מדי לגשר העץ. הגשר נשבר והתותח צלל למטה. איבוד הגשר הקשה מאוד על צוותי התותחים שנאלצו כעת לסמוך על הקרח שכיסה את הנחל שיחזיק את משקל תותחיהם. הם ניסו לחצות את הנחל בנקודה שבו הוא היה צר ולשון אדמה ארוכה יצרה מעין גשר יבשתי, אך פגיעה מוצלחת של פגז צרפתי בקרון עמוס פגזים הציתה שרפה רבתי והנתיב נחסם. בלית ברירה נאלצו התותחנים של בעלות הברית לרדת לקרח. נפוליאון, שלא רצה לתת להם לסגת, הורה לתותחניו לירות על הקרח במטרה לשבור אותו. פגזי הברזל הכבדים פערו חורי ענק בקרח, שלא היה עבה בלאו הכי, ורוב התותחנים על תותחיהם אבדו בקרקעית הנחל הקפוא. גם הרגלים שניסו לחצות את הנחל על גבי הקרח הופגזו קשות, וגם הם ספגו אבדות רבות בניסיונם לברוח דרך הנחל הקפוא.
לאחר הניצחון נטה נפוליאון להתרברב על מאורע זה, וטען שלא פחות מ-20,000 רוסים ואוסטרים נספו בנקודה זו. אמנם נראה כי מספר זה מוגזם, וככל הנראה האבדות, אף שהיו כבדות, לא עלו על 2,000 הרוגים וכ-40 תותחים. היריות האחרונות הסתיימו בערך ב-4 וחצי בצהרים. הקרב נמשך כ-10 שעות וחצי, מהרגע שבו החלו כוחות בעלות הברית את תנועתם לכיוון כפר טלניץ בשעה 6 בבוקר, ועד תבוסתם המוחלטת. החשכה שירדה מוקדם בעונה זו של השנה חסכה מבעלות הברית המותשות את המרדף של הפרשים הצרפתים.
תוצאות הקרב
הצרפתים ספגו כ-9,000 נפגעים וצבא בעלות הברית ספג כ-27,000 אבדות. הרוסים נסוגו מאוסטריה, והאוסטרים חתמו על חוזה פרסבורג (26 בדצמבר1805) שבו ויתרו על שטחים ניכרים לטובת צרפת ושבעקבותיו בוטלה האימפריה הרומית הקדושה.
בעלות הברית עשו כמה שגיאות טקטיות חמורות בתוכניתן. הטעות העיקרית הייתה בקנה מידה אסטרטגי: במקום להקשיב לעצתו של קוטוזוב ולהמתין לתגבורות שהיו אמורות להגיע תוך פרק זמן קצר והיו עוזרות להביס את נפוליאון, החליטו בעלות הברית לתקוף אותו מייד. אחד הגורמים להחלטה הלא-נבונה היה מודיעין לקוי: בעלות הברית חשבו שלנפוליאון רק 50,000 חיילים לעומת 85,000 שהיו להם. לאמיתו של דבר לנפוליאון היו כ-73,000 חיילים בקרב זה, והיתרון המספרי של בעלות הברית לא היה מכריע.
טעויות טקטיות רבות העיבו על התמרונים של בעלות הברית. הטעות העיקרית הייתה הירידה מרמת פראצן בלי להשאיר בה כוחות כלשהם. טעות אחרת הייתה בהתקפה באגף הדרומי. בעלות הברית רצו לקפל את האגף הזה של נפוליאון, אך השתמשו בכוחות גדולים מדי. 50,000 חיילים התקשו לתמרן בשטח הצר והנתיבים המצטלבים של השדרות השונות שיבשו מאוד את תנועתן. כתוצאה מכך הן תקפו בכוחות מעטים מדי נקודות מבוצרות, ובמקום להסתער עם כל הכוחות שעמדו לרשותן תקפו בכל פעם רק עם חלק קטן מהכוח.
נוסף על כך היה התיאום בין השדרות התוקפות לקוי. טכנולוגיית האיתות בעת ההיא הייתה לקויה ביותר, ולרוב הסתמכו על רצים רכובים שיעבירו את הפקודות מהפיקוד העליון לכוחות. בגלל המרחק הרב שבין המפקדה לחזית היה עיכוב ניכר בין הרגע שבו ניתנה הפקודה ועד הרגע שבו הכוחות החלו את תנועתם. בשל תדריך לקוי הכוחות לא היו בנויים לשינויים בתוכנית המקורית וקרסו ברגע שהיא השתבשה.
האגף הצפוני של בעלות הברית הצליח לשמור על מבנהו, למרות הניצחון הצרפתי בזירה זו. בגרטיון הצליח לסגת תוך כדי שמירה על הסדר, ומרבית חייליו שרדו את הקרב. הסיבה לכך היא עצמאותו של המפקד בזירה: הוא לא היה כבול בפקודות שהיו בלתי ניתנות לביצוע ולא חשש ליזום מהלכים משלו כשראה שהמצב בכי רע.
המשמר של הצאר הרוסי תִפקד בצורה נפלאה, וכמעט שהצליח לכבוש את רמת פראצן בחזרה, אך נהדף על ידי כוחות צרפתים עודפים מהקורפוס הרביעי והעתודה הכללית (סך הכול כ-30,000 צרפתים לעומת כ-8,000 עד 10,000 רוסים). למרות הכישלון הצליח המשמר להרוויח זמן יקר, והציל לפחות חלק מכוחות בעלות הברית מכליה מוחלטת.
תפקודם של הצרפתים
לעומת בעלות הברית הפגינו הכוחות הצרפתיים כושר הסתגלות גבוה לשינויים בתוכנית. נפוליאון לא כבל את ידיו בתוכנית נוקשה, ושינה אותה כמה פעמים תוך כדי הקרב. השינוי הראשון היה תגבור האגף הדרומי. השינוי העיקרי בא ברגע שבו הצרפתים השתלטו על רמת פראצן, הואיל ונפוליאון היה צריך להחליט איזה אגף לכתר.
החיילים הצרפתים היו טובים יותר מיריביהם האוסטרים והרוסים (למעט המשמר של הצאר). עדיפות זו הושגה בחודשים ארוכים של אימונים במחנות. גם התיאום בין הכוחות היה טוב בהרבה. לפני הקרב הורה נפוליאון להקים עמדות תצפית ואיתות שקיצרו באופן משמעותי את הזמן שלקח לשדריו להגיע לכוחות בשטח. נוסף על כך, ואולי חשוב מכול, מפקדי הקורפוסים הצרפתים היו עדיפים לאין שיעור על יריביהם האוסטרים והרוסים. השימוש הנבון בכוחות הדלים בחזית הדרומית אִפשר לדאבו להחזיק את האגף עם כוח קטן פי חמישה מהכוחות שניצבו מולו. גם בצפון הצליח לאן, שלא נהנה מיתרון מספרי, להכות את בגרטיון שוק על ירך והסיג אותו לאחור. סולט הצטיין בתזמון ההתקפה שלו על רמת פראצן, ומפקדי הדיוויזיות שלו הצליחו להדוף את התקפות הנגד של בעלות הברית ולרדת לאחר מכן דרומה ולכתר את האגף הימני של בעלות הברית.
הקרב בראי ההיסטוריה
החיילים והאוטובוסים
קרב אוסטרליץ נחשב לאחד מקרבות המופת של העת החדשה. מונים אותו – עם קרב קאנאי, קרב גאוגמלה וקרבות בולטים אחרים – לציון מחשבה טקטית מזהירה והשמדה מוחלטת של צבא היריב. בקרב באו לידי ביטוי שיא יכולתו של נפוליאון כמצביא וכישורי צבאו, ובזכותו נכנס נפוליאון לדפי ההיסטוריה כאחד מגדולי המצביאים.
הקרב היה נקודת מפנה בתולדות אירופה, ומכאן גם בתולדות העולם. הוא הביא לחתימת חוזה פרסבורג שבמסגרתו פורקה האימפריה הרומית הקדושה, שהייתה קיימת כ-1,000 שנה מאז כוננה על ידי קרל הגדול בראשית ימי הביניים. נוסף על כך הקטינה התבוסה האוסטרית המוחצת את השפעת האימפריה על מדינות גרמניה הקטנות. תבוסה זו, שממנה התקשו האוסטרים להתאושש, הייתה אחת הסיבות לאיחוד גרמניה שישים וחמש שנה לאחר הקרב.
במלחמה נוספת, ב-1809, ניסתה האימפריה האוסטרית להחזיר את השטחים שאבדו לה, אך המכה שספגה בקרב אוסטרליץ ערערה את יסודות האימפריה. למרות הגיוס הנרחב לא עמד לאוסטרים כוחם משכבר הימים, והם נאלצו לחתום על הסכם מביש נוסף. בסופו של דבר הובס נפוליאון בקרב ווטרלו ב-1815, ובקונגרס וינה קיבלה אוסטריה בחזרה חלק מנחלותיה, אך לעולם לא חזרה לעמדת הבכורה שהייתה לה לפני התבוסה באוסטרליץ.
הניצחון הצרפתי המוחץ הפיח רוח חדשה בשינויים שחלו בחברה האירופית עם המהפכה הצרפתית. בעוד שלפני 1805 ניסו הצרפתים להגן על מדינתם מהפלישות הזרות (למעט המסע של נפוליאון בארץ ישראל ובמצרים), הרי שאחרי הקרב הפכו הצרפתים לאדוני אירופה. אומנם המונרכיות הישנות לא מיהרו להיכנע, ומייד עם סיום מלחמה זו נלחם נפוליאון שוב ברוסים (שכרתו ברית עם הפרוסים), אך כוחה של פרוסיה נותץ בקרב ינה ובאאורשטדט.
מדי כמה שנים משחזרים חובבי היסטוריה צבאית את הקרב, ועורכים קרב דמה במישורי אוסטרליץ. בשנת 2005 נחגגו 200 שנה לניצחון,[7][8] והמארגנים יזמו פרויקט גדול שבמסגרתו התאספו חובבי ההיסטוריה הצבאית בשדה הקרב, לבושים במדים הישנים, והציגו לראווה את התמרונים של הקרב.[9]
קרב אוסטרליץ בספרות ובקולנוע
קרב אוסטרליץ מתואר בספרו הנודע של לב טולסטוי "מלחמה ושלום". כמה סרטים תיעודיים צולמו באתרי הקרב.
נוסף על כך קרב אוסטרליץ מופיע בסרטו של רידלי סקוט, נפוליאון.
.jpg)
