בישראל, בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות)[1] מופיעה ההגדרה:
"בניין רב–קומות" - בניין שבו הפרש הגובה בין מפלס הכניסה הקובעת לבניין לבין מפלס הכניסה לקומה הגבוהה ביותר המיועדת לאכלוס, שהכניסה אליה דרך חדר מדרגות משותף, עולה על 29 מטרים.
הגדרה זו, המשקפת בניין שבו כעשר קומות, יפה לתקנות שבהן היא מופיעה. בלשון הדיבור, גם בניין שבו חמש קומות נחשב לרב-קומות (בתקנות מוגדר בניין שגובהו פחות מאשר בהגדרה הנ"ל אך יותר מ-13 מטרים כ"בניין גבוה").
הבחנה של הרשות הארצית לכבאות והצלה בין הגדרת "רב-קומות" לגורד שחקים הוצגה על ידי חיים תמם, סגן מפקח כבאות ראשי, בריאיון[2] לאתר "רב-קומות: הארגון הבין-תחומי"[3] באוגוסט 2007: "מכבי אש נוטים להתייחס למבנה כאל "גורד שחקים" כאשר גובה המבנה הוא מעל גובה המנוף שקיים ברשותם, קרי מבנה שגובהו מעל 42 מטר."
מבנן
במקומות רבים בארץ ניתן לראות רצף של רבי-קומות. על מנת לחסוך שטחים, עלויות בנייה ואחזקה, חלק מן המערכות עבור צרכים של שני מבנים או יותר ממוקמות בשטח המשותף למבנים, כגון: מפוחים בחניונים, מאגרי מים ותוספות כגון חניונים, חדרי כושר, סאונה וג'קוזי. מספר מבנים הבנויים באופן זה כונו בעבר 'קומפלקס' ובימינו 'מבנן' - שפירושו על פי האקדמיה ללשון העברית הוא "צביר/אשכול בניינים".
