ערך זה עוסק במושג פוליטי. אם התכוונתם לכתב עת, ראו ריבונות (כתב עת).
ריבונות היא הזכות הבלעדית להפעיל סמכות עליונה על אזור גאוגרפי או קבוצת אנשים כדוגמת מדינה או שבט (לפי ניסוחו של מקס ובר). המונח מבטא את זכאותה של מדינה לנהוג בשטח בו מדובר מנהג בעלים.[1] ריבונות לרוב מוענקת לממשלה או לסמכות פוליטית. לעיתים, ריבונות תוענק לאינדיבידואלים, למשל במונרכיה, המונרך (מלך, שליט יחיד) נחשב לריבון.
ריבונות מדינית
במשפט הבין-לאומי, ריבונות היא מושג מרכזי הקשור להיתר של מדינה להשתמש בכוח: הן פנימה והן כלפי חוץ. כוח יכול להתבטא במספר דרכים, אחד מהם הוא ריכוז אמצעי האלימות של המדינה (צבא, משטרה) בידי הסמכויות הפוליטיות. משמע, למדינה ולבאי כוחה בממשל יש יכולות להגן על המדינה מפני גורמים עוינים לה מבפנים ומחוץ, ולאכוף את חוקיה על האזרחים.
המשפט הבין-לאומי רואה את הריבונות להלכה כזכות החוקית של מדינה להפעיל כוח. אחד ההיבטים של הריבונות הוא החסינות הריבונית, כלומר: חסינותה של מדינה מפני תביעות בבתי משפט של מדינות אחרות. מדינות אחרות יכולות להכיר או שלא להכיר בריבונות של מדינות על שטחים. למשל, ישנן מדינות שאינן מכירות בריבונות של סין על טאיוואן למרות טענותיה של סין לריבונות שכזו.
הגדרתה של הריבונות נדונה לאורך ההיסטוריה, ועדיין נערכים דיונים בדבר מהותה ובדבר קיומה המוחלט.[2][3] משמעותה השתנתה במהלך ההיסטוריה האנושית, ובעיקר במהלך תקופת הנאורות, אז החלו להתגבש המושגים המודרניים של מדינה. על פי תפיסות מודרניות הריבונות מורכבת מכמה תנאים, שחלקם מתחלפים: טריטוריה, סמכות, עליונות, אוכלוסייה, שלטון, עצמאות והכרה בין-לאומית.[4][5] על פי סטיבן קרסנר (אנ'), ניתן להבין את המונח בארבע דרכים שונות:[5][6]
ריבונות מקומית (Domestic sovereignty) – אופי ומבנה השלטון במדינה, ויכולת הפיקוח הפנימית של הממשל
ריבונות תלות-הדדית (Interdependence sovereignty) – היכולת של הממשל לפקח על מעבר של רכוש, אנשים, מידע ורעיונות דרך גבולות המדינה
ריבונות משפטית בין-לאומית (International legal sovereignty) – הכרה רשמית של מדינות אחרות בשליטה העצמאית מבחינה פוליטית בישות מסוימת
ריבונות וסטפאלית (Westphalian sovereignty) – העדר התערבות והשפעה של סמכויות חיצוניות (כמו כנסייה, ארגון פוליטי או כל ארגון חיצוני אחר) על הנעשה במדינה
קבלת ריבונות על שטח
על פי המשפט הבין-לאומי יש ארבע דרכים מקובלות להחיל ריבונות של מדינה על שטח חדש[7]:
רכישה מכורח ניהול לאורך זמן – מדינה אשר מפעילה את סמכויותיה על שטח מסוים לאורך זמן בדרכי שלום (גביית מיסים, רישום מקרקעין ואוכלוסייה, אכיפת חוק המדינה בשטח, סימון במפה ופעילות משטרתית וצבאית), וללא התנגדות מצד מדינות אחרות בעלות עניין – רשאית להחיל את ריבונותה בשטח.
העברה שטח מרצון ממדינה למדינה – הסכמי שלום, הסכמי הפסקת אש וצורות אחרות של הסכמים בין מדינות מאפשרות העברת שטח מריבונותה של מדינה אחת לריבונותה של אחרת באופן חוקי על פי המשפט הבין-לאומי.
תפיסת שטח הפקר – בעבר היה מקובל כי מדינה המגיעה לשטח שאינו שייך למדינה אחרת יכולה להכיל בו את ריבונותה. כיום לא נותרו בעולם שטחי הפקר. שטחים שהם נחלת כל המדינות (res communis) כגון הים והחלל החיצון אינם ניתנים להחלת ריבונות.
התווספות שטח חדש – התווספות שטח מקרקעית הים בתחום גבולה הימי של מדינה תרחיב את שטחה הריבוני. כך למעשה פעלה הולנד משך שנים רבות כאשר ייבשה את הים הצפוני והרחיבה את גבולותיה צפונה על מנת להרחיב את העומק האסטרטגי שלה.
כמו כן, שינוי גאוגרפיים של גבולות טבעיים כגון תזוזה טבעית של נהר תשפיע גם היא על הגבול הריבוני של המדינות שביניהן עובר הנהר.
אף על פי שדרך זו פסולה לפי החוק הבין-לאומי המקובל (על פי החלטה 242[8]), הדרך הנפוצה ביותר מאז ומעולם להשגת ריבונות על שטח היא בכיבוש צבאי כך למשל ארצות הברית השיגה את שטחיה בכוח הזרוע אולם אין המערערים על ריבונותה מנגד מרבית מדינות העולם אינן מכירות בריבונותה של מדינת ישראל על יהודה, שומרון וחבל עזה.
מדינת ישראל היא מדינה ריבונית, המנהלת את ענייני החוץ והפנים שלה בעצמה. מבחינת ענייני פנים, ישראל מנוהלת על ידי שלוש רשויות: הכנסת – הרשות המחוקקת, הממשלה – הרשות המבצעת ומערכת בתי המשפט – הרשות השופטת. פועל בה גוף אחראי בעל סמכות ענישה, הוא המשטרה. לישראל המנון, דגל, סמל ומטבע הייחודיים לה. מבחינת יחסי חוץ, ישראל מקיימת יחסים דיפלומטיים עם מרבית מדינות העולם, למדינת ישראל צבא, הנקרא צה"ל (צבא הגנה לישראל), האחראי על ביטחון המדינה.
מבחינת המשפט הבין-לאומי, ריבונות (Sovereignty) היא השליטה בשטח והזכות לקבוע בו חוקים. זכות זו נמצאת בדרך כלל בידיה של מדינה, המחילה את חוקיה על השטח שבגבולותיה.
מבחינת השפה המדוברת, ריבונות היא פשוט שליטה בשטח. למשל, בריאיון עם גדי שמני הוא אומר: "הריבון ביהודה ושומרון זה צה"ל, אלוף הפיקוד הוא הריבון, הוא זה שקובע."[9] או במאמר על אוניברסיטת אריאל נכתב: "...אבל "האמת המשפטית" היא שהריבון בשומרון הוא "אלוף הפיקוד" ולא ממשלת ישראל."[10] הריבונות, במשמעות זו, היא בדרך כלל ריבונות צבאית, אך זו לא נתונה בהכרח בידי צבא פורמלי. למשל, אלוף פיקוד דרום התייחס לשליטת חמאס ברצועת עזה: "חמאס הוא הכתובת בתוך הרצועה. הוא הריבון והוא אחראי לרצועה. אנחנו מכירים בזה, העולם מכיר בזה, כל מי שברצועה מכיר בזה."[11]
משמעות זו רלוונטית גם לביטוי "ריבונות שבטית", המתייחס לשליטתם של שבטים בשטחי מחייתם. דוגמה לכך היא שליטתם של שבטי האינדיאנים בארצות הברית בשטחי השמורות, בהם ניתנה להם סמכות מוגבלת לקבוע חוקים.
ענייני פנים וחוץ של מדינה ריבונית
למדינה ריבונית (עצמאית) סמכויות רבות המחולקות לסמכויות בענייני פנים ולסמכויות בענייני חוץ. בענייני הפנים שולטת המדינה על התרבות המקומית, סמלי המדינה, צבא ומשטר, משאבי המדינה ושטחיה, חלוקה לרשויות שונות, שלטון המדינה ועוד. בענייני החוץ המדינה הריבונית רשאית לנהל את יחסי המדינה עם המדינות השונות מבחוץ כגון כריתת בריתות או יציאה למלחמות.
^Núñez, Jorge Emilio (2014). "About the Impossibility of Absolute State Sovereignty". International Journal for the Semiotics of Law. 27 (4): 645–664. doi:10.1007/s11196-013-9333-x.
