האיסור "לא תרצח" (לא תעשה) נחשב כאחת משלוש המצוות החמורות ביותר ביהדות, שהדין בהם הוא ייהרג ובל יעבור, כלומר מי שאנוס לרצוח כדי להציל את חייו, מוטב שימות ולא יִרצח[2]. האיסור מופיע בעשרת הדיברות, ונמנה עם שבע מצוות בני נח.
על פי המקרא הרוצח הראשון בהיסטוריה היה קין, והפך לסמל לאדם מקולל. עונשו של רוצח הוא בכך שהוא יהרג, מידה כנגד מידה, "שופך דם האדם – באדם דמו ישפך", טעם האיסור מופיע בתורה משום האדם נברא בצלם אלוהים ולכן אין לשום אדם אחר זכות לבטל את חייו, בשל המימד האלוהי שקיים בו. כמו כן מפרידים במקרא בין דינו של רוצח בשגגה לבין דינו של רוצח בזדון. עם זאת כותבי ועורכי התנ"ך לא הביעו הסתייגות מרצח של כוהני הבעל על ידי אליהו הנביא, ורצח איזבל אשתו של אחאב מלך ישראל, ואף התייחסו באהדה למעשים אלה.
על פי ההלכה אין ליטול חיים בשום מצב אף לא בהמתת חסד, אולם במקרים מסוימים הריגה מותרת כמו במקרה של ענישת בית דין ומלחמה, ודין רודף. עם זאת חלק מחכמי המשנה הסתייגו מכך עד שאמרו במשנה[3]: ”סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (הכוונה לשבע שנים) נקראת חובלנית, רבי אליעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם”. לעומתם טען רבן שמעון בן גמליאל שגישה זו תוביל לריבוי מקרי הרצח.
בתרבויות אחרות
רוב התרבויות והדתות בעולם קיבלו עיקרון זה של איסור רצח ככלל מוסרי בסיסי, עם זאת ישומו לעיתים רבות הוגבל רק לבני אותו המעמד או לבני אותו העם. כך בחלק מהמשטרים הקדומים למעמד של האדונים הייתה סמכות לרצוח בני המעמד של העבדים על פי שיקול דעתם, גם היחס של הסמוראים לאיכרים בתרבות היפנית הקדומה, שבה האיכרים היו נתונים בידי הלוחמים לשבט או לחסד, היה דומה. בתרבויות מסורתיות רבות נשים (ובמידה פחותה בהרבה גם גברים, בעיקר כאלה ששכבו עם נשים נשואות) שקיימו יחסי מין מחוץ לנישואין או נחשדו בכך נרצחו.
היו מספר תרבויות בהם בוצע רצח אף כלפי בני אותו המעמד, כמו העיר ספרטה שבה היו הורגים ילדים נכים וחלשים שלא מילאו את ציפיות החברה וכמו המשטר הנאצי שבשל האידאולוגיה של "טיהור הגזע", רצח ביחד עם רצח מיליוני היהודים גם צוענים והומוסקסואלים ובעלי גזעים "נחותים" נוספים, גם מאות אלפי גרמנים שהיו נכים, חולים קשים, בעלי מומים וחריגים.
ביפן בתקופת אדו (1603–1868), האיכרים נקטו בשיטות לצמצום הריבוי הטבעי, בעיקר "דילול" של תינוקות ממין נקבה. כאשר נולדה ילדה, הייתה לאב את הזכות לצוות על המיילדת לחנוק את התינוקת באמצעות נייר רטוב שקוף אשר הוכן למטרה זאת.
דתות רבות רצחו אנשים שלא הסכימו לבצע המרת דת, לעיתים בצידוק שהרצח נועד להציל את נשמתם של הכופרים, ושקיומו הרוחני של האדם חשוב יותר מקיומו הגשמי.
שיעור מקרי הרצח בעולם נמצא בסימן ירידה מתמשכת, מעשרות ואף למעלה ממאה נרצחים לשנה ל-100,000 נפש באוכלוסייה בימי הביניים, ועד נרצח אחד בלבד לשנה ל-100,000 נפש במרבית מדינות אירופה בראשית המאה ה-21[4]. ניתן להבחין (ראה מפה) שרצח נפוץ יותר במדינות בהן שלטון החוק חלוש, ונדיר יותר בשני סדרי גודל בארצות המערב ובמזרח אסיה.
עבירות ההמתה שבחוק העונשין עברו לישראל בירושה מפקודת החוק הפלילי (1936) של המנדט הבריטי, וחלק מהעבירות בחוק היו בלתי מעודכנות. בשנת 2007 מינה שר המשפטים ועדה לבחינה מחודשת של עבירות ההמתה בישראל כתוצאה מכך. הוועדה המליצה לערוך רפורמה מקיפה בתחום. המלצות הוועדה מומשו בתיקון לחוק העונשין (תיקון 137 לעבירות ההמתה)[5] שאושר בכנסת ב-1 בינואר 2019 ונכנס לתוקף ב-1 ביולי 2019. במסגרת התיקון נוספו לחוק עבירות רצח בנסיבות מחמירות, המתה בנסיבות של אחריות מופחתת והמתה בקלות דעת, ובוטלה עבירת ההריגה.
מדרגי עבירות ההמתה
גרימת מוות ברשלנות (ס' 304 – לחוק העונשין) – הגדרתה היא מרכיב אי המודעות של מבצע העבירה להשלכות האפשריות שלה, כלומר, גרימת מותו של אדם אחר. ("מודעות בכוח"). לדוגמה: מקרים מסוימים של מוות בעקבות רשלנות רפואית, מקרי רשלנות בשימוש בנשק או מכונות, מקרים מסוימים של תאונות דרכים שהתרחשו בעקבות התנהגות פזיזה של הנהג, ונסיבות אחרות שבמסגרתן החשוד או הנאשם נמנעו מנקיטת אמצעי הבטיחות הדרושים כלפי זולתם. עבירה זו נותרה כשהייתה בדין הקודם.
המתה בקלות דעת (ס' 301 ג' – לחוק העונשין) – דהיינו שמבצע ההמתה פעל בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת מותו של אדם, מתוך תקווה להצליח למנוע זאת. עונשה המרבי של עבירת ההמתה במדרג זה הוא 12 שנות מאסר.
רצח באדישות או בכוונה (ס' 300 – לחוק העונשין) – לשון החוק הוא 'הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם', מדרג זה הוא חמור יותר מגרימת מוות ברשלנות ומהמתה בקלות דעת, וזהו מדרג ה'רצח' שהיה קיים גם בחוק הקודם (ומכונה כעת גם 'רצח סתם'). דינה של עבירה זו הוא מאסר עולם. במדרג זה אין צורך בהתקיימות נסיבות מחמירות נוספות כגון תכנון מקדים, אכזריות מיוחדת, וכו', ודי בהתגבשות היסוד העובדתי והיסוד הנפשי האמור ביחס למעשה ההמתה[6].
רצח בנסיבות מחמירות (ס' 300 א' – לחוק העונשין) – נסיבות מחמירות הן בין היתר: תכנון מוקדם, התאכזרות לקורבן, מניעים גזעניים הקורבן הוא עד או שופט בהליך פלילי, וההמתה נועדה לשבש את ההליך, ועוד, שבהיתקימן דינה של עבירת הרצח הוא מאסר עולם חובה, בניגוד למדרג הפחות יותר 'רצח באדישות או בכוונה' ('רצח סתם') שבו דין הרוצח הוא עד מאסר עולם ועונשו נתון לשיקול בית המשפט. במדרג זה אין נפקא מינא אם הרצח נעשה באדישות או בכוונה.
רצח בנסיבות של אחריות מופחתת (ס' 300 ב' – לחוק העונשין) – לצד קביעת עונש מאסר עולם חובה במדרג 'רצח בנסיבות מחמירות' המחוקק מכיר במספר נסיבות יוצאי דופן שבהתקיימם ניתן לבית המשפט שיקול דעת בקביעת העונש והוא יהיה מופחת ממאסר עולם (עד 15–20 שנים, תלוי בנסיבה המפחיתה). בין הנסיבות המקלות ניתן למצוא את ההמתה בעקבות התעללות (300ב (א), או את ההמתה בעקבות קנטור (300ב (ב)).
בסוגיית "הרצח מתוך רחמים", המכונה גם המתת חסד, קיים פולמוס, מכיוון שהיא נעשית מתוך רצון למנוע חיים של ייסורים, לעיתים לפי בקשתו של החולה, אם ביכולתו לתקשר עם הסביבה או אם הצהיר על כך מבעוד מועד. ברוב מדינות העולם קיים איסור על המתת חסד, אך בהולנד, בלגיה ולוקסמבורג הדבר אפשרי[7]. בסין מתירים המתת חסד רק בשלב האחרון של המחלה בתנאי שהחולה ביקש זאת באופן רשמי. בקולומביה מתירים המתת חסד של חולים סופניים בהסכמתו המוקדמת של החולה לכך. במדינות יפן, שוודיה, צרפת, ספרד וגרמניה מתאפשרת המתת חסד פסיבית. בשווייץ קיימת חובה לפעילות פעילה של החולה בתהליך ההמתה/התאבדות. החוק השווייצרי אינו מאפשר להזריק חומר ממית לאדם ללא מעורבותו, ידיעתו או אישורו[8].
בשנת 2016 הכנסת דחתה את הבקשה לקיום אפשרות להמתת חסד בישראל[9].
מעשי טבח מוכרים מתרבויות שונות בדברי ימיה של האנושות. בעת העתיקה התבצעו רציחות המוניות שניתן להגדירן כרצח עם: כך למשל בסופה של המלחמה הפונית השלישית טבחו הרומאים כמעט בכל תושבי קרתגו ורצחו מאות אלפים מתושביה; יוליוס קיסר השמיד כרבע מאוכלוסיית גאליה ומכר רבע נוסף לעבדות ועוד.
במאה העשרים הגיעה תופעת הרצח ההמוני לשיא, בהשמדה המאורגנת ביותר, השיטתית ביותר ובממדים הגדולים ביותר שיצר האדם. לפי הערכות מעשי הרג המוני של אזרחים לא חמושים הובילו למותם של למעלה מ-150 מיליון בני אדם במאה העשרים[10]. הדוגמה הקיצונית ביותר לרצח-עם היא שואת העם היהודי שבה נרדף כל מי שהוגדר כיהודי על ידי גרמניה הנאצית ונרצחו כ-6,000,000 יהודים, בעיקר בין השנים 1939–1945[11].
רוצח סדרתי הוא אדם שביצע שלושה מעשי רצח שונים או יותר, לאורך זמן, של קרבנות שעל פי רוב לא היו מוכרים לו לפני כן. רוצחים סדרתיים פועלים לרוב מתוך דחף מיני סוטה או סדיסטי, או מתוך צורך להתגבר על רגשי נחיתות על ידי הוכחת עליונותם על הקורבן, על המשטרה ועל מוסכמות החברה.
רצח סדרתי, כעיקרון, הוא פעולה נדירה – הרוצח הסדרתי צריך להיות אדם בעל דחף לעשות מעשים שהחברה רואה אותם כחמורים ביותר, וכן מסוגל להסתיר את פעולותיו מהסביבה לאורך זמן.
רצח המוני (באנגלית: Mass Murder) הוא מעשה רצח בו אדם או בני אדם הורגים ארבעה אנשים, או יותר, באירוע אחד ובמקום אחד, ללא פרק זמן מובחן בין הרציחות[12]. לעיתים מתאבדים הרוצחים, דבר המונע התחקות מדויקת אחר הסיבות הישירות והמצב הנפשי שהניע אותם לפעול כפי שפעלו. רוצחי המונים שנתפסו טענו לעיתים כי לא זכרו בבירור את האירוע.
המונח רצח המוני לרוב מתייחס לאירוע בודד, ולכן משטר הרוצח אזרחים באופן שגרתי לא יואשם ברצח המוני. אם אותו המשטר הרג הרבה אנשים באירוע אחד, הדבר כן ייחשב לרצח המוני.
מעשי הטבח והרציחות ההמוניות הגדולות בהיסטוריה היו הניסיונות להשמיד קבוצות אוכלוסייה שלמות או קהילות של אנשים, בדרך כלל על בסיס השתייכותם האתנית או הדתית – חלק מהרציחות ההמוניות הללו נחשבים לרצח עם ואחרים לפשעים נגד האנושות, אך לעיתים קרובות פשעים מסוג זה הובילו להרשעות אחדות או לשום הרשעות.
רצח והתאבדות הוא מעשה שבו אדם הורג אדם אחד אחר או יותר, לפני או באותו הזמן שהוא הורג את עצמו. השילוב של רצח והתאבדות יכול לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות.
רצח נשים על ידי בני משפחותיהן הוא מעשה רצח של נשים שביצעו מעשה המערער על שליטת אב המשפחה או גברי דומיננטי אחר במשפחה. מרבית מקרי רצח הנשים בישראל התרחשו בקרב אוכלוסייה מוסלמית. לרוב, מתורץ מעשה רצח כזה בטענה שהאישה קיימה קשר רומנטי או מיני שלא על דעתם או בהסכמתם של בני משפחתה, או שאורחות חייה אינם נושאים חן בעיניהם. רוצחי נשים מסוג זה מגדירים מעשים כאלו כ"חילול כבוד המשפחה" ואינם רואים במעשה רצח אלא "שמירה על כבוד המשפחה." להלכה, מתייחס הדין הפלילי בישראל למעשים כאלו כמעשי רצח לכל דבר. בפועל, נוהגים לעיתים בתי המשפט להקל בעונשם של רוצחים אלו.
נקמת דם הוא רצח הנעשה על ידי קרוביו של נרצח, כפעולת גמול על רציחתו של קרובם. קרוביו של הנרצח רוצחים את רוצח קרובים או מישהו ממשפחתו. נקמת דם עלולה להתפתח לשרשרת דמים של מעשי רצח.
כבוד המשפחה
סוג רצח נוסף כתוצאה מנקמת דם הוא רצח על כבוד המשפחה, סוג רצח זה כבר נזכר במקרא במעשה שמעון ולוי אחי דינה שרצחו את שכם בן חמור ובני עירו לאחר שטימא את דינה אחותם, כך גם אבשלום בן דוד אחי תמר רצח את אמנון לאחר שאנס את תמר אחותו.
על פי המקרא, להורג בשוגג ניתנה האפשרות להימלט לעיר מקלט. השהייה בעיר המקלט נתנה להורג הגנה מפני גאולת הדם.
קטל תינוקות
קטל תינוקות (infanticide) נהוג בחברות רבות כפתרון בלית-ברירה להולדת צאצא שלא ניתן לקיימו או שעצם קיומו פוגע קשות בהוריו. בחברות ציידים-לקטים רבות קטל תינוקות אינו מן הנמנע, מאחר שחיי הנדודים שהם הכרח קיומי לציידים/לקטנים אינם אפשריים עם יותר מתינוק אחד למשפחה בכל זמן נתון. מנגד, חברות פטריארכליות מסוימות נוקטות בהחבא, קטל תינוקות ממין נקבה, שכן בעוד שצאצא זכר נחשב ליורש ראוי, הבנות נתפשות כנטל וכפחיתות כבוד[דרוש מקור]. בחברות רבות קטל תינוקות הוא גורלם של תינוקות לא רצויים שהולדתם מקורה באונס או בקשר פסול חברתית[דרוש מקור]. יש הרואים גם בהפלה מלאכותית של עוברים רצח, בתלות במידת התפתחותם.
^החוקר רודולף ראמל שהקדיש את חייו למחקר זה נקב במספר מעל 174,000,000 נרצחים ברציחות המונים במאה העשרים. ראה: STATISTICS OF DEMOCIDE: Genocide and Mass Murder Since 1900, R.J. Rummel, Charlottesville, Virginia, Center for National Security Law, School of Law, University of Virginia, 1997 החוקר דניאל גולדהגן נקב במספר 125,000,000-175,000,000. ראה: Worse Than War: Genocide, Eliminationism, and the Ongoing Assault on Humanity, Daniel Jonah Goldhagen, 2009