הנרות הללו נאמר לאחר הדלקת הנרות, התפילה תוקנה כנראה בתקופת הגאונים, ומופיעה לראשונה במסכת סופרים. לדעת הרב אברהם אבלי בספרו מגן אברהם כתב שיש לומר תפילה זו, מיד לאחר שהדליק את הנר הראשון, ובספר משנה ברורה הוסיף לבאר מאחר שהנר הראשון הוא הנר העיקר אינו נחשב הפסק בין הברכה לשאר המצוות, וימשיך לאומרו תוך כדי שמדליק שאר הנרות.
לאורך הדורות נכתבו פיוטים רבים לחג החנוכה. החל מפיוטים שחוברו על ידי פייטנים קדומים, כמו קדושתאות לחנוכה שחיברו רבי יניי ורבי אלעזר הקליר, ועד לפיוטים שחוברו בתקופות מאוחרות יחסית, כמו השיר "באו זרים למקדשי", שהוא חלק מפיוט ארוך שחיבר רבי מאיר איזנשטטר[3], והפיוטים "לא פגיונים לא כידונים[4][5]" ו "עם נאמני[6][7]" של רבי דוד בוזגלו.
הפיוט המפורסם ביותר בחנוכה הוא: "מעוז צור" מקור הפיוט הוא באשכנז בימי הביניים.
פיוטי חנוכה עוסקים בחג מהיבטים שונים ומגוונים. בתקופה הקדומה, כמעט לא עסקו הפיוטים בסיפור ההיסטורי של נסי חנוכה, והם התמקדו בחנוכת המשכן (קריאת התורה לחנוכה), בהלכות חנוכה, או השתמשו בנר ובאור כסמלים והפכו אותם לתיאורים ובקשות כלליים לגאולה.[8] רק החל מהמאה ה-10, החלו פייטנים לכתוב פיוטים המספרים בפירוט את מאורעות חנוכה, בעיקר על פי מגילת אנטיוכוס, שנפוצה בתקופה זו. עם זאת, לצד הפיוטים ההיסטוריים, המשיכו להכתב גם פיוטים שעיקרם שבח והודיה לה' על הישועה, ללא פירוט. כך למשל בפיוט אבני יקר. המשיכו להיכתב גם פיוטים העוסקים בחנוכה בעיקר כסמל לגאולה, באמצעות שימוש במוטיבים של אור והמנורה, כך למשל בפיוטים יחד באורך ושני זיתים. סוג נוסף בפיוטי חנוכה, גם בתקופות קדומות וגם בתקופות מאוחרות, הוא פיוטים מביאים את חנוכה כחלק מרשימה של מאורעות היסטוריים, שחנוכה הוא רק אחד מהם. לדוגמה, רשימות של "שבע חנוכות" שהיו מאז ומעולם, או רשימה של ארבע המלכויות והודיה לה' על כלל הגאולות מהמלכויות, כמו בפיוט מעוז צור.[9]