תאוריית האם הקרה (באנגלית: The refrigerator mother theory, מילולית: "התאוריה של אמא מקרר") הידועה גם בתור תאוריית האוטיזם של בטלהיים, היא תאוריה פסיכואנליטית שטענה כי הסיבה לאוטיזם היא חוסר בחום אימהי. טיעונים נגד תאוריית האם הקרה החלו בסוף שנות ה-70, בעקבות מחקרי תאומים המצביעים על אטיולוגיה גנטית, כמו גם גורמים סביבתיים שונים כגורמים לאוטיזם, אך היא המשיכה להיות מקובלת על חלק מהחוקרים עד המאה ה-21.[1] מחקרים במאה ה-21 מסכימים לרוב כי האטיולוגיה של אוטיזם היא אפיגנטית בעיקרה.[2]
המונחים "אמא מקרר" והורים קרים נוצרו בערך ב-1950 כתווית לאימהות או אבות לילדים שאובחנו עם אוטיזם או סכיזופרניה. כאשר ליאו קנר זיהה לראשונה אוטיזם בילדים ב-1943, הוא ציין במאמריו כי הבחין בחוסר חום בקרב הורים לילדים אוטיסטים. הורים, במיוחד אימהות, הואשמו שהן הגורמת להתנהגויות האופייניות לאוטיזם כגון טקסים נוקשים, קושי בדיבור והתבודדות.
תאוריית האם הקרה מבוססת על תאוריית הפסיכואנליזה המייחסת להתנהגות ההורים גורם סיבתי להתפתחות של הפרעות נפשיות בילדיהם. למרות שהתאוריה הפסיכואנליטית מוכרת בפסיכולוגיה הפופולרית, מופנית כלפיה ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי היא אינה מבוססת מדעית,[3] ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע.[4] קיימת גם ביקורת על האפקטיביות הנמוכה של הטיפול הפסיכואנליטי.[5][6]
מקורות התיאוריה
במאמרו משנת 1943 שזיהה לראשונה אוטיזם, הפנה ליאו קנר את תשומת הלב למה שנראה לו כחוסר בחום בקרב אבות ואמהות לילדים אוטיסטים.[7] במאמר משנת 1949, קנר הציע שאוטיזם עשוי להיות קשור ל"חוסר אמיתי בחום אימהי", וכן ציין כי האבות של אותם ילדים כמעט ולא השתתפו במשחקים של ילדיהם. בנוסף הוא הבחין, לטענתו, כי ילדים עם אוטיזם נחשפו לקור הורי, אובססיביות וסוג מכני של תשומת לב לצרכים חומריים בלבד. הוא טען כי הנסיגה שלהם היא פעולה של התרחקות ממצב כזה על מנת לחפש נחמה בבדידות.[8] בראיון משנת 1960, קנר תיאר בבוטות הורים לילדים אוטיסטים ככאלו "שהפשירו מספיק רק על מנת להביא ילד לעולם".
ברונו בטלהיים מאוניברסיטת שיקגו היה גורם מרכזי בקבלה הנרחבת של התיאוריה הן בציבור הרחב והן בממסד הרפואי. בטלהיים התקבל לעבודה ב-1944 כמנהל בית הספר האורתוגני לילדים בעייתיים באוניברסיטת שיקגו כסביבה טיפולית עבור ילדים כאלה, שלדעתו ייהנו מ"כריתת הורים" (מונח שנשאב מכריתת אונה). תהליך זה סימן את פסגת התיאוריה שבה נטען כי אוטיזם נגרם מהתנהגות הורית.[9]
בטלהיים פירט מאוחר יותר את התיאוריות שלו לגבי אוטיזם בספרו מ-1967 Empty Fortress: Infantile Autism and the Birth of the Self.[10] בספר הוא משווה את האוטיזם לתחושות של אסיר במחנה ריכוז:
ההבדל בין מצוקת האסירים במחנה ריכוז לבין התנאים שמובילים לאוטיזם וסכיזופרניה בילדים הוא, כמובן, שלילד מעולם לא הייתה הזדמנות קודמת לפתח חלק גדול מהאישיות.
בשנות ה-50 וה-60, בהיעדר כל הסבר ביו-רפואי לאוטיזם, לאחר שהמאפיינים של אוטיזם תוארו לראשונה על ידי קנר, בטלהיים, ופסיכואנליטיקאים נוספים,[11] התיאוריה שהאוטיזם הוא תוצר של אמהות שהיו קרות, מרוחקות ומרחיקות כלפי ילדיהן, ובכך שוללות את הסיכוי שלהם להצליח, הייתה פופולרית מאד.
התיאוריה אומצה על ידי הממסד הרפואי ונותרה ללא עוררין עד אמצע שנות ה-60, אך השפעותיה נמשכו עד המאה ה-21. מאמרים וספרים רבים שפורסמו בתקופה ההיא האשימו את חוסר החיבה האימהי כגורם לאוטיזם. בשנת 1964, ברנרד רימלנד, פסיכולוג שהיה לו בן אוטיסט, פרסם ספר שסימן את הופעתו של הסבר הנוגד את התפיסות השגויות שנקבעו לגבי הגורמים לאוטיזם. ספרו, Infantile Autism: The Syndrome and its Implikations for a Neural Theory of Behavior, תקף ישירות את תיאורית האם הקרה.
בשנת 1969, קנר התייחס לנושא האם הקרה במפגש השנתי הראשון של מה שהיא כיום האגודה לאוטיזם של אמריקה, שבו חזר מדבריו וציין כי הובן לא נכון:
מהפרסום הראשון ועד האחרון דיברתי על מצב זה במונחים לא ברורים כמצב "מולד". אבל מכיוון שתיארתי כמה מהמאפיינים של ההורים, צוטטתי בטעות כמי שאמר כי 'הכל באשמת ההורים'.
השקפותיו המשתנות של ליאו קנר
על פי הספר In a Different Key: The Story of Autism (2016), במאמרו המקורי של ליאו קנר משנת 1943 נאמר כי "בדידות הילד" ניכרת "מתחילת החיים". יתר על כן, הוא הציג ניגוד בין אוטיזם וסכיזופרניה, בכך שאוטיזם היה חלק מהילד ואילו סכיזופרניה התפתחה מאוחר יותר בחייו.[12]
מאמרו הראשון של קנר המתייחס לאוטיזם, לא פורסם בהרחבה בספרות הרפואית, או בעיתונות של התקופה. בנוסף, רופאים במקומות אחרים בעולם לא איששו את הבחנותיו של קנר, ולכן עד 1950 בערך, כמעט כל מקרי האוטיזם אובחנו על ידי קנר עצמו.[12]
קנר התכתב ארוכות עם לואיז דספרט, שהייתה פסיכיאטרית ניו-יורקית שזכתה להערכה רבה. קנר הגן על התיאוריות שלו ואילו דספרט טענה שהוא לא ראה שום דבר מלבד סכיזופרניה של ילדים. בעקבות הביקורת של דספרט קנר תיקן את הספר שכתב בנושא והעביר את האוטיזם לקטגוריית הסכיזופרניה בכותרת משנה.[12]
במאמר משנת 2016 שכותרתו "Correcting the Record: Leo Kanner and Autism ", ד"ר. ג'יימס האריס וג'וזף פיבן טוענים שקנר לא האשים את ההורים. במקום זאת, קנר תיאר מאפיינים של ההורים, שלימים יראו כחלק מהפנוטיפ הרחב יותר של אוטיזם. לדוגמה, במאמר משנת 1956 כתבו קנר ומחבר משותף, "אם מחשיבים את האישיות של ההורים שתוארו כאוטיסטית, ניתן לחשוב כי הם עשויים לייצג ביטויים מתונים יותר ושהילדים מראים את ההופעה המלאה של האוטיזם". בנוסף, תחילת שנות ה-40 עדיין הייתה תקופה שבה התיאוריה של האיגניקה שלטה עדיין, ובארצות הברית, עיקור של אנשים עם מוגבלות שכלית היה חוקי. יתר על כן, זו הייתה תקופה שבה הפסיכואנליזה עם הדגש שלה על חוויות חיים מוקדמות הייתה ההשקפה השלטת בקרב הממסד הקליני והמדעי. בנוסף, אם אוטיזם נגרם למעשה על ידי הורות שלילית, נראה שזה נותן יותר תקווה לטיפול בילד או בבמשפחה.[13]
בשנת 1949 פרסם קנר את המאמר הגדול השלישי שלו על אוטיזם. לפי In a Different Key, במאמר זה הוא החל להאשים את האימהות הקרות. בעוד שבעבר היו לו דברים חיוביים לומר על אמו של דונלד טריפלט, מרי, כעת הוא צייר תמונה שבה מרי נראתה "קרה". והוא הציג את ההורים באופן כללי כאשמים לפחות חלקית במאפיינים האוטיסטיים של ילדיהם.[12]
האשמת הורים, ובפרט האשמת אמהות, נתפסה כדבר הגיוני בחברה הרחבה יותר. לדוגמה, לאחר שקנר האשים את האמהות, המגזין "טיים" החל לכתוב על אוטיזם. קנר ראה ב-1951 נקודת מפנה להבנה הרחבה יותר של אוטיזם. בתוך עשר שנים התפרסמו כחמישים ושניים מאמרים וספר אחד על ידי מגוון הוגים ורופאים, ואוטיזם החל להיות מאובחן גם מחוץ לארצות הברית, תחילה בהולנד ואחר כך במקומות אחרים.[12]
בגרסה של In a Different Key (2016), המחברים ג'ון דונבאן וקארן צוקר טוענים כי "קנר, במקום לדבוק בהשערה הראשונית שלו לגבי אוטיזם כדבר מולד החל לשנות את דעתו". המחברים מציינים עוד בעקבות כך כי "מיתוס האם הקרה יצא לעולם למשך שנים רבות".[14]
בנאום משנת 1969 בכנס אמריקאי להורים עם ילדים על הספקטרום האוטיסטי, אמר קנר, "בזאת, אני מזכה אתכם רשמית כהורים". עם זאת, במהדורת 1979 של ספר הלימוד שלו Child Psychiatry, הוא קובע כי סכיזופרניה בילדות (ביטוי ששימש לעיתים קרובות לאוטיזם עד שנות ה-70) הייתה קשורה יותר עם עמדות ההורים מאשר עם הרקע הגנטי של האדם.[15][16]
פסיכיאטרים בולטים אחרים
עבור סילבנו ארייטי, פסיכיאטר איטלקי שכתב את מאמריו המרכזיים משנות החמישים ועד שנות השבעים, המונחים "מחשבה אוטיסטית" ומה שהוא כינה "מחשבה פליאולוגית" הם ככל הנראה אותה תופעה. מחשבה פליאולוגית משמשת גם כיום על מנת לאפיין אנשים עם סכיזופרניה ונחשבת למחשבה של גברים פרימיטיביים. לטענתו ילד אוטיסט מדבר על עצמו כ"אתה" ועל האם כ"אני". ה"אתה" נשאר "אתה" ואינו הופך ל"אני", מה שהוא תיאר כמחשבה פרימטיבית ולא מפותחת.[17] ארייטי הזהיר כי נטייה אוטיסטית היא סימן לסוג של הפרעה בתהליך החיברות, וכי כאשר מופיעים ביטויים אוטיסטים יש להניח שקיים סוג של קושי בין הילד להוריו, במיוחד האם הסכיזוגנית. ילדים המשתמשים בביטויים אוטיסטיים, מציין ארייטי, הם ילדים שאינם יכולים להתחבר חברתית.
בפרשנות של סכיזופרניה (1955) טען ארייטי כי עבור תהליך סוציאליזציה נורמלי, נדרשים יחסי הורה-ילד תקינים. עמדות הוריות אוהבות או לא חרדות עדיפות עבור סוציאליזציה. ארייטי לא רק טען שיחסי הורים וילדים הם המעשה החברתי הראשון והמניע העיקרי של חיברות, אלא גם מה שממריץ לקבל או לדחות את החברה. העצמי של הילד בהשקפה זו הוא השתקפות של התחושות, המחשבות והעמדות של ההורים כלפי הילד. ילדים אוטיסטים מראים הפרעה חברתית קיצונית ואינם רוצים כל סוג של מערכת יחסים עם אנשים. הם "מחסלים" אנשים מתודעתם. אצל ארייטי הפחד מההורים מתרחב למבוגרים אחרים: נטייה לנתק תקשורת עם בני אדם.
עבור מרגרט מאהלר, פסיכיאטרית הונגריה, ועמיתיה, אוטיזם הוא צורת הגנה של ילדים שאינם יכולים לחוות את האם כאובייקט העיקרי. הם קיבלו את התיאוריה שבה התסמונת האוטיסטית היא סימביוטית וכינו אותה "תסמונת מאהלר", משום שמאהלר תיאר אותה לראשונה: הילד אינו מסוגל להבדיל עצמו מהאם.
הדבקות בתיאוריה בשנות ה-90
בספרו של פיטר ברגין, פסיכיאטר אמריקאי, מ-1991 Toxic Psychiatry, הוא טוען כי התיאוריה הפסיכוגנית של אוטיזם נזנחה בגלל לחץ פוליטי מצד ארגוני הורים, ולא מסיבות מדעיות. לדוגמה, כמה דיווחי מקרים הראו כי מחסור בקשר עם מוסדות יכול לגרום לתסמינים כמו-אוטיסטים.[18] הפסכיותרפיסטית הבריטית פרנסס טוסטין הקדישה את חייה לתיאוריה. היא כתבה:
יש לציין כי אוטיזם הוא אחת ממספר הפרעות נוירולוגיות של ילדים בעלות אופי פסיכוגני, כלומר, הנגרמות מטיפול מתעלל וטראומטי בתינוקות. ...יש הכחשה מתמשכת מצד החברה האמריקנית לגורמים לנזק למיליוני ילדים אשר נפגעים נפשית ומוחית כתוצאה מטיפול אכזרי מצד הורים שעסוקים מכדי לאהוב ולטפל בתינוקות שלהם.
הפסיכולוגית השווייצרית אליס מילר, אחת הכותבות הידועות ביותר של ההשלכות של התעללות בילדים, טענה כי אוטיזם הוא פסיכוגני, וכי הפחד מהאמת לגבי התעללות בילדים הוא המוטיב של כמעט כל צורות הטיפול האוטיסטי המוכרות לה. כשמילר ביקרה בכמה מרכזים לטיפול באוטיזם בארצות הברית, היא טענה כי סיפוריהם של הילדים "עוררו פחד אצל רופאים ואמהות כאחד". היא כתבה ב-1991:
ביליתי יום בהתבוננות במה שקרה לקבוצה. למדתי גם תקריבים של ילדים בווידאו. מה שהתבהר יותר ויותר ככל שהיום עבר הוא שלכל הילדים האלה יש היסטוריה רצינית של סבל מאחוריהם. עם זאת, מעולם לא התייחסתי לכך....בשיחות שלי עם המטפלים והאמהות, ביררתי על סיפורי חייהם של ילדים בודדים. העובדות אישרו את התחושה שלי. אולם אף אחד לא היה מוכן לקחת את העובדות הללו ברצינות.
כמו ארייטי וטוסטין, מילר האמינה שרק עמדות הוריות אמפתיות מובילות לפריחה מוחלטת של אישיותו של הילד.
הבנה מודרנית של אוטיזם
הקונצנזוס במחקר המודרני הוא שלאוטיזם יש בסיס גנטי חזק, אם כי הגנטיקה של אוטיזם מורכבת ואינה מובנת היטב.[19] יתרה מכך, חשיפה של עוברים ותינוקות לגורמים סביבתיים כמו חומרי הדברה, וירוסים וכימיקלים ביתיים הוערכה גם כעשויה לגרום לתסמונת.[20]
על אף שמחקרים עדכניים הצביעו על כך שחום הורים, שבחים ואיכות מערכת היחסים קשורים להפחתת בעיות התנהגות אצל מתבגרים ומבוגרים אוטיסטים, ושביקורת הורים קשורה להתנהגויות ותסמינים לא מסתגלים, רעיונות אלה שונים מהשערת האם הקרה.[21]
בגיל הינקות, ילדים על הספקטרום האוטיסטי אינם שונים בממוצע בהיקשרות להורים מתינוקות ופעוטות אחרים. עבור תת-קבוצת התינוקות האוטיסטים שמפגינים "היקשרות לא מאורגנת", היא עשויה להיות מוסבר בקלות רבה יותר על ידי מוגבלות אינטלקטואלית מאשר על ידי התנהגות ההורים.[22]
העובדה שאוטיזם הוא בעיקר הפרעה גנטית מרמזת שהתצפיות של בטלהיים היו מדויקות בעוד שפרשנותו לא הייתה מדויקת. סביר יותר שהורה לילד אוטיסט יהיה אוטיסט בעצמו, מאשר הורה לילד טיפוסי. חלק מהמאפיינים הנפוצים אצל אוטיסטים שהכרחיים לאבחון, אינם עולים בקנה אחד עם היותו הורה חם הצופה את צורכי התינוק. עם זאת, אוטיזם אצל הילד נובע ככל הנראה מהנטייה הגנטית ולא מההשפעה של גידול על ידי הורים אוטיסטים. לפיכך יכול להיות שבטלהיים צדק חלקית בלבד. לילדים אוטיסטים יש סיכוי גבוה יותר להיוולד להורה שנראה קר או מרוחק אבל זה לא הגורם לאוטיזם של הילד.[23]
סרט דוקומנטרי על התיאוריה
בשנת 2002, קרטמקווין סרטים הוציאו את Refrigerator Mothers, סרט דוקומנטרי העוסק באמהות אמריקאיות של שנות ה-50 וה-60 ואת האשמה שהטיל הממסד הרפואי על האמהות שגורמות לאוטיזם של ילדיהן. הקרנת הבכורה שודרה בקיץ 2002 על ידי רשת PBS בארצות הברית. בהקדמה לסרט תואר כי"על אף שנשללה לחלוטין היום, התאוריה של 'האם הקרה' דנה אלפי ילדים אוטיסטים לטיפולים לא מספקים ולא מתאימים, ואת אמהותיהם לסיוט ארוך של ספק עצמי ורגשות אשמה. בסרט הדוקומנטרי של דייוויד אי סימפסון, ג'יי ג'יי הנלי וגורדון קווין, האמהות הללו מספרות את סיפורן בפעם הראשונה".[24][25][26]
^Kanner L (1943). "Autistic disturbances of affective contact". Nerv Child. 2: 217–50. Reprinted in Kanner, L (1968). "Autistic disturbances of affective contact". Acta Paedopsychiatr. 35 (4): 100–36. PMID4880460. One other fact stands out prominently. In the whole group, there are very few really warmhearted fathers and mothers.... The children's aloneness from the beginning of life makes it difficult to attribute the whole picture exclusively to the type of the early parental relations with our patients.
^ 12345In a Different Key: The Story of Autism, John Joseph Donvan, Caren Brenda Zucker, Penguin Random House, 2016, Autistic children eventually developed schizophrenia due to unwilling human research. Medical abuse induced schizophrenia.
pages 89-91.
^Sanua, Victor D. (1990). "Leo Kanner (1894?1981): The man and the scientist". Child Psychiatry & Human Development. 21 (1): 3–23. doi:10.1007/BF00709924. PMID2204518.
^Rutter M, Andersen-Wood L, Beckett C, et al. (1999). "Quasi-autistic patterns following severe early global privation. English and Romanian Adoptees (ERA) Study Team". J Child Psychol Psychiatry. 40 (4): 537–49. doi:10.1017/S0021963099003935. PMID10357161.
