תוכנית סאליוט

תוכנית סאליוט (ברוסית: Салют) היא סדרה של תחנות חלל שנבנו בברית המועצות במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20. למעשה הסדרה כללה שני סוגים של תחנות חלל:

תחנת החלל שתוכננה במשרד תכנון משינוסטרויניה בראשות ולדימיר צ'לומיי והייתה מיעודת לצרכים צבאיים.
תחנת החלל שתוכננה במשרד תאגיד הטילים והחלל אנרגיה בראשות וסילי מישין (עד 1974) וולנטין גלושקו (מ-1974).

כל תחנות החלל בתוכנית כללו מכלול ראשי אחד שהוצב במסלול בשיגור יחיד. התוכנית צוינה במקור כתוכנית ה-DOS 7-K, וכל תחנת חלל קיבלה כינוי משלה.

תחנות החלל של תוכנית סאליוט

סאליוט 1 (DOS 1) שוגרה ב-19 באפריל 1971. הייתה זו תחנת החלל הראשונה ששהתה במסלול. צוותה הראשון של התחנה שוגר בסויוז 10, אך כשל לעגון בה עקב תקלה במנגנון העגינה; צוותה השני שוגר בסויוז 11 ושהה בה 23 יום. שסתום השוואת הלחצים בקפסולת החזרה של החללית נפתח בטרם עת כשהצוות שב לכדור-הארץ וכל שלושת הקוסמונאוטים נהרגו. סאליוט 1 שבה לאטמוספירה ב-11 באוקטובר 1971.
DOS-2 שוגרה ב-29 ביולי 1972. הייתה זהה לסאליוט 1. השלב השני של טיל הפרוטון עליו שוגרה כשל, ולכן התחנה לא הוכנסה למסלול. היא התרסקה באוקיינוס השקט.

סאליוט 2 שוגרה ב-3 באפריל 1973. תחנה זו לא הייתה חלק מתוכנית זו כתחנות סאליוט אחרות, אלא אב-טיפוס מסווג ביותר של תחנת חלל צבאית אלמאז ("יהלום"). קיבלה את הכינוי סאליוט 2 במטרה להסתיר את יעודה האמיתי. חרף שיגורה המוצלח, בתוך יומיים ובטרם אוישה החלה לאבד לחץ ובקרת טיסתה כשלה; גורם התקלה היה ככל הנראה עקב רסיסים שפגעו בתחנה כאשר השלב העליון של טיל הפרוטון שהציבה במסלול, נזרק הצדה והתפוצץ לאחר מכן בקרבתה.
DOS 3 הייתה תחנת חלל חלופית של אלמאז, ששוגרה ב-11 במאי 1973 - שלושה ימים לפני שיגור תחנת החלל האמריקאית סקיילאב. עקב שגיאות במערכת בקרת הטיסה בעוד שהייתה מחוץ לתחום השליטה הקרקעית, הציתה התחנה את מנועי תיקון המסלול עד שכילתה את כל הדלק. היות שכבר הייתה במסלול ונרשמה בידי מכ"ם מערבי, הסובייטים הסוו את השיגור כ"קוסמוס 557" והתירו לה בשקט לשוב לאטמוספירה ולהישרף שבוע מאוחר יותר. היא התגלתה כחלק מתוכנית סאליוט זמן רב לאחר מכן.

סאליוט 3 שוגרה ב-25 ביוני 1974. הייתה זו תחנת חלל צבאית נוספת במסגרת תוכנית אלמאז. היא בחנה מגוון רחב של חיישני איסוף מידע. ב-24 בינואר 1975 בוצעו ניסיונות בתותח מטוסים מסוג נודלמן 23 מ"מ (מקורות אחרים טוענים שהיה זה תותח מסוג נודלמן NR-30‏ 30 מ"מ) שהיה על סיפונה עם תוצאות חיוביות בטווחים של 3,000 עד 500 מטר. הקוסמונאוטים אישרו שלווין המטרה הושמד בניסוי. יום למחרת, הורתה התחנה לסטות ממסלולה. רק צוות אחד (סויוז 14) משלושת הצוותים המיועדים עגן בסיפונה בהצלחה ואייש אותה. סויוז 15 ניסתה להעביר צוות שני אך כשלה בעגינה.

סאליוט 4^[1] (DOS 4) שוגרה ב-26 בדצמבר 1974. במהותה הייתה העתק של DOS 3, ובניגוד לאחותה שנידונה לכישלון הוכתרה זו בהצלחה. שלושה צוותים שהו עליה (סויוז 17, סויוז 18 וסויוז 21) ביניהם אחד ששהה אף 63 יום וקפסולת סויוז בלתי מאוישת שנותרה מעוגנת למשך שלושה חודשים והוכיחה את העמידות ארוכת הטווח של המערכות. סאליוט 4 הוסטה ממסלולה ב-3 בפברואר 1977.

סאליוט 5^[2] שוגרה ב-22 ביוני 1976. הייתה זו תחנת החלל הצבאית השלישית והאחרונה במסגרת תוכנית אלמאז. שיגורה והמשימות שבעקבותיה הושלמו בהצלחה עם שיגורי שלושה צוותים שמהם שניים (סויוז 21 וסויוז 24) עגנו בהצלחה בסיפון החללית לשהיות ממושכות (הצוות השני בסויוז 23 כשל לעגון). סאליוט 5 שבה לאטמוספירה ב-8 באוגוסט 1977. בעקבות סאליוט 5, החליט הצבא הסובייטי שהתועלת מתחנות חלל צבאיות אינה גבוהה והפרויקט הופסק.

סאליוט 6^[3] שוגרה ב-29 בספטמבר 1977. למרות שתחנה זו דמתה חיצונית לתחנות סאליוט הקודמות, היא התאפיינה במספר התקדמויות מהפכניות כולל פתח עגינה שני בו יכולה הייתה לעגון חללית משא לא מאוישת מסוג פרוגרס ולתדלק את התחנה. מ-1977 עד 1982 ביקרו בסאליוט 6 חמישה צוותים למשימות ממושכות ו-11 צוותים למשימות קצרות, ביניהם קוסמונאוטים ממדינות ברית ורשה. הצוות הראשון ששהה בה לתקופה ממושכת שבר את השיא שקבעה הסקיילאב ושהה 96 יום במסלול. הטיסה הארוכה ביותר על סיפונה נמשכה 185 יום. המשלחת הרביעית אליה פרסה אנטנת רדיו-טלסקופ שהובאה בספינת משא. לאחר הפסקת המשימות המאוישות שלה ב-1981, חללית לא מאוישת כבדה שנקראה TKS ושפותחה בעזרת חומרה שנותרה מתוכנית אלמאז המבוטלת עגנה בתחנה כניסוי חומרה. סאליוט 6 הוסטה ממסלולה ב-29 ביולי 1982.

סאליוט 7 שוגרה ב-19 באפריל 1982. הייתה חללית הגיבוי של סאליוט 6 ובעלת ציוד ויכולות דומים מאוד, אף שהייתה משוכללת יותר. שהתה בחלל ארבע שנים וחודשיים, ובמהלך זמן זה ביקרו בה 10 צוותים שהורכבו מ-6 משלחות ראשיות ומ-4 טיסות משניות (בהן גם קוסמונאוטים הודים וצרפתים). בנוסף לתצפיות ולניסויים הרבים שנערכו עליה, התחנה בדקה גם את העגינה והשימוש במכלולים גדולים עם תחנת חלל במסלול. אלה נקראו "מכלולי קוסמוס כבדים" וסייעו למהנדסים לפתח את הטכנולוגיה הדרושה לבניית תחנת החלל מיר. סאליוט 7 הוסטה ממסלולה ב-7 בפברואר 1991 ונשרפה באטמוספירה.

סטטיסטיקה

תחנת חלל	שוגרה	חזרה לאטמוספירה	ימים במסלול	ימים מאוישים	סה"כ צוות ומבקרים	חלליות מאוישות שביקרו	חלליות לא מאוישות שביקרו	מסה ק"ג
סאליוט 1	19 באפריל 1971 01:40:00 UTC	11 באוקטובר 1971	175	24	3	2	0	18,425
סאליוט 2	4 באפריל 1973 09:00:00 UTC	28 במאי 1973	54	0	0	0	0	18,500
סאליוט 3	25 ביוני 1974 22:38:00 UTC	24 בינואר 1975	213	15	2	1	0	18,500
סאליוט 4	26 בדצמבר 1974 04:15:00 UTC	3 בפברואר 1977	770	92	4	2	1	18,500
סאליוט 5	22 ביוני 1976 18:04:00 UTC	8 באוגוסט 1977	412	67	4	2	0	19,000
סאליוט 6	29 בספטמבר 1977 06:50:00 UTC	29 ביולי 1982	1,764	683	33	16	14	19,000
סאליוט 7	19 באפריל 1982 19:45:00 UTC	7 בפברואר 1991	3,216	816	26	12	15	19,000

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תוכנית סאליוט בוויקישיתוף

חיים מזר, ‏ברית המועצות בחלל – סויוז וסאליוט. פרק 1: מבוא למבצע ומבנה החלליות, באתר "הידען", 10 בינואר 2014
חיים מזר, ‏ברית המועצות בחלל – סויוז וסאליוט. פרק 2: אסון סויוז 1, באתר "הידען", 11 בינואר 2014
חיים מזר, ‏ברית המועצות בחלל – סויוז וסאליוט. פרק 3: צמדים ושלשות בחלל – סויוז 2,3; סויוז 4,5 וסויוז 6,7,8, באתר "הידען", 17 בינואר 2014
חיים מזר, ‏סוליוט 2 – התחנה שהתפרקה בחלל ואשר הסויוזים שיועדו אליה הוסבו למשימות מדעיות קצרות, באתר "הידען", 1 בפברואר 2014
חיים מזר, ‏סוליוט 4 – למעלה משלוש שנות פעילות בחלל, באתר "הידען", 15 בפברואר 2014
תוכנית סאליוט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ חיים מזר, ‏סוליוט 4 – למעלה משלוש שנות פעילות בחלל, באתר "הידען", 15 בפברואר 2014
^ חיים מזר, ‏סוליוט 5, באתר "הידען", 21 בפברואר 2014
^ חיים מזר, ‏סוליוט 6 – חלק ראשון, באתר "הידען", 28 בפברואר 2014

[1] חיים מזר, ‏סוליוט 4 – למעלה משלוש שנות פעילות בחלל, באתר "הידען", 15 בפברואר 2014

[2] חיים מזר, ‏סוליוט 5, באתר "הידען", 21 בפברואר 2014

[3] חיים מזר, ‏סוליוט 6 – חלק ראשון, באתר "הידען", 28 בפברואר 2014

[1]

[2]

[3]