אורי רם, שחקר את הסוציולוגיה הישראלית והפוליטיקה של הידע בישראל בספרו "הזמן של ה'פוסט'" שיצא לאור ב-2006, גורס כי בשנות התשעים כתב העת "תיאוריה וביקורת" היה הבמה העיקרית להתפתחות גישת הפוסט-מודרניזם והפוסט-ציונות בישראל מבחינה מוסדית. קבוצת "תיאוריה וביקורת" הושפעה מהתאוריות של מישל פוקו על הקשר בין ידע לכוח, ומז'אק דרידה וז'אק לאקאן. התפתחות הגישה הפוסט-מודרנית ואימוצה על ידי קבוצת "תיאוריה וביקורת" ופרסומיהם בכתב העת, תרמה לשילוב לימודי התרבות בחוגים לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטאות, ולערעור על מה שנתפס כיומרה לאובייקטיביות ומדעיות, שהונחו ביסודן של שיטות המחקר באקדמיה. רם מציין ש"קבוצת תיאוריה וביקורת השיבה באקדמיה הישראלית את רוח הפרצים של הפילוסופיה הפוסט-סטרוקטורליסטית ושל ביקורת התרבות הפוסט-מודרנית. הייתה זו רוח הפירוק של הנרטיבים הגדולים של המודרניות – יהיה זה המדע הרציונלי, הלאומיות הליברלית או המרקסיזם המהפכני".[1]
עוד מציין רם שהחל משנת 2000 עם כניסתו של יהודה שנהב כעורך "תיאוריה וביקורת", כתב העת החל לעסוק לא רק בידע אירופי, אלא גם בשאלות של אתניות ומזרחיות, כלכלה פוליטית והאתגר הפוסטקולוניאלי לייצור ידע. לדברי רם בגיליון 26 של תיאוריה וביקורת: "בעוד הפוסטמודרניות מאתגרת את המודרניות מתוך ביתה, מתוך הבירות האירופיות של תרבות הנאורות ופריס בראשן, הרי הפוסטקולוניאליות היא המשכו של האתגור הפוסטמודרני מנקודת מבטם של ה'אחרים' – קורבנות הקולוניאליזם המערבי ברחבי העולם, יהיה זה בהודו או בפלסטין".[2]
כתב העת משמש במה מרכזית, מהיחידות, לחשיבה ולפיתוח כלים לתאוריה ולחשיבה ביקורתית בישראל. לאורך השנים, "תיאוריה וביקורת" עסק בחברה הישראלית במגוון רחב של נושאים חברתיים ופוליטיים, ובהם כלכלה, מזרחים, פלסטינים וכתיבה ביקורתית באשר להיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
הגם ש"תיאוריה וביקורת" לא היה המקור היחיד לעיצוב שפה ביקורתית חדשה, כתב העת זוהה כזירה בעלת השפעה שהנחילה את השפה הביקורתית למעגלים רחבים יותר. מושגים כמו "מהגרים", בניגוד לעולים, "מלחמת 1948" ולא מלחמת העצמאות, "פלסטינים אזרחי ישראל" במקום ערבים ישראלים ו"שכבות מוחלשות" במקום "שכבות חלשות", נפוצים בכתב העת. אומנם לא הכותבים ב"תיאוריה וביקורת" יצרו בדרך כלל את כל המושגים הללו, אך השימוש בהם בכתב העת זיהה אותו כמוקד ההנחלה שלהם.
בהיות "תיאוריה וביקורת" כתב עת ביקורתי, שהנחיל מושגים שאין עליהם קונצנזוס בחברה בישראל, הוא ספג ביקורת מצד חוגים שמרניים, בהם סוציולוגים "ממסדיים" והיסטוריונים "ישנים", לצד אישי ציבור שונים.
עקב איום בתביעה משפטית, גיליון 31 של תיאוריה וביקורת "40ל67", שעסק בכיבוש ואמור היה לצאת בסתיו 2007, יצא לאור רק באפריל 2008. שליחת מאמר לתגובה לפני פרסומו בגיליון זה, הובילה לאיום בנקיטת צעדים משפטים אשר יצר משבר במערכת "תיאוריה וביקורת" ולמשיכת שני מאמרים שהיו אמורים להתפרסם בו. משבר זה הוביל לשינוי מדיניות קבלת המאמרים לכתב העת. במסגרת המדיניות החדשה החליטה מועצת המערכת כי לא ישלחו מאמרים לתגובה חיצונית בטרם פרסום, וכי תיערך ביקורת פנימית במכון ון ליר אם ימצאו מאמרים העלולים להוביל לתביעות דיבה.[3]
מערכת כתב העת נכון לשנת 2024: רונית טפיירו - ראשת הוצאת מכון ון ליר, שאול סתר - עורך, ענת שלם - רכזת המערכת.
מועצת המערכת
מועצת המערכת של כתב העת מורכבת מאקדמאים מובילים בתחום התיאוריה הביקורתית. נכון לשנת 2024, חברים במועצת המערכת: שי לביא - יו"ר המועצה, עדי אופיר, יהודה שנהב, ליאורה בילסקי, איתן בר-יוסף, פיני איפרגן, גדי אלגזי, מירב אלוש לברון, חגי בועז, ירון בן-נאה, בשיר בשיר, מיכל גבעוני, רותי גינזבורג, קרולה הילפריך, עמליה זיו, ראיף זרייק, מנחם מאוטנר, אילן סבן, הונידה ע'אנם, קציעה עלון, חביבה פדיה, יוכי פישר, רבקה פלדחי, חמוטל צמיר, אריה קרמפף, מירי רוזמרין, אורי רם וחגי רם.[4]
2015 - גיליון בעריכתו של איתן בר-יוסף בנושא "הודו/ישראל" (מס' 44).
2016 - גיליון בעריכתם של אריאל הנדל וארז מגור בנושא "ההתנחלויות: פרספקטיבות חדשות" (מס' 47).
2018 - גיליון היובל של כתב העת בעריכתו של איתן בר-יוסף, מכיל שני חלקים - בראשון מוצגות קריאות-חוזרות של מאמרים מרכזיים שפורסמו בכתב העת בעבר, ובשני מופיעים מאמרים המבקשים לשרטט את עתידה של התיאוריה הביקורתית בתחומים שונים (מס' 50).
2019 - גיליון בעריכתו של יואב קני בנושא "בעלי חיים" (מס' 51)
2020 - גיליון בעריכתו של שאול סתר בנושא "הימין החדש" (מס' 52)
2021 - גיליון בעריכתו של שאול סתר בנושא "דרום" (מס' 54)
2022 - גיליון בעריכתו של שאול סתר בנושא "מין. כסף. רעש." (מס' 56)
