AGM-78 סטנדרד ארם (AGM-78 Standard ARM) הוא טיל נגד קרינה שתוכנן להתביית על מכ"מי בקרת אש של מערכות נ"מ שפותח על ידי חברת ג'נרל דיינמיקס האמריקנית. ARM הוא קיצור ל- Anti-radiation missile, מאנגלית: טיל נגד קרינה.
הסטנדרד ארם פותח במקור עבור הצי האמריקני במהלך שנות השישים המאוחרות. הסטנדרד ארם נוצר בעיקר עקב המגבלות של ה-AGM-45 שרייק, שסבל מראש קרב קטן, טווח מוגבל ומערכת הנחיה מוגבלת. ג'נרל דיינמיקס נתבקשה לפתח טיל נגד קרינה המבוסס על טיל הקרקע-אווירRIM-66 SM-1. ההתבססות על תכנון של טיל קיים הוזילה באופן משמעותי את עלויות הפיתוח וקיצרה את משכו, ובדיקות של הנשק החדש החלו כבר ב-1967, לאחר הפיתוח שנמשך שנה בלבד. הטילים המבצעיים הראשונים נמסרו ב-1968.
הסטנדרד ארם כונה בקיצור "סטארם" ("starm"). הגרסה הראשונה של הטיל, ה-A1 מוד 0, לא הייתה הרבה יותר מ-RIM-66 משוגר מהאוויר עם ראש ביות של שרייק מחובר מקדימה. מנוע דלק מוצק אירוג'ט סימן 27 מוד 4 הניעה את הטיל שצויד בראש קרב רסס. אף שהיה בעל יכולות טובות יותר, הסטנדרד ארם היה יקר הרבה יותר מהשרייק אשר נותר בשירות עוד זמן מה.
מעל 3,000 טילים יוצרו בגרסאות שונות עד שייצורו הופסק בסוף שנות השבעים. לאחר הפסקת הייצור נותר הטיל בשירות כמעט עשור לפני שהוחלף לחלוטין ב-AGM-88 הארם בסוף שנות השמונים.
גרסאות
AGM-78A - הגרסה המקורית של הסטנדרד ארם.
ATM-78A - גרסה אינרטית של ה-AGM-78A בעלת גודל, מסה וצורה זהה. לטיל לא היה ראש ביות, ראש קרב, או מערכת הנעה והוא לא היה יותר ממשקולת.
AGM-78A2 - נוספה לטיל יכולת הערכת נזק הפצצה(אנ') (BDA - Bomb Damage Assessment) ונור לסימון המטרה על-מנת לאפשר תקיפות חוזרות.
AGM-78B - יוצר ב-1969. בעל ראש ביות עבור טווח תדרים רחב שאיפשר להשתמש בטיל כנגד מגוון גדול יותר של מטרות מבלי הצורך לבחור את ראש הביות לפני המשימה. מעגל זיכרון פשוט שנוסף איפשר לטיל ל"זכור" את מיקומו של המכ"ם במידה וכובה.
ATM-78B - הגרסה האינרטית של ה-AGM-78B.
AGM-78A4 - טיל AGM-78A1 שנוסף לו מעגל הזיכרון שנוסף ל-AGM-78B.
בשנת 1975 הציעה ארצות הברית למכור טילי AGM-78 לחיל האוויר הישראלי. אולם, מאחר שלהפעלת הטיל נדרשו מטוסי "ויילד ויזל" המיועדים למשימות דיכוי הגנה אווירית והכוללים מערכות אלקטרוניות יקרות, הגיעו בחיל האוויר הישראלי למסקנה שאין הם יכולים להרשות לעצמם מטוסים ייעודיים שכאלה. תחת זאת, הגדיר חיל האוויר הישראלי לג'נרל דיינמיקס דרישות מבצעיות לגרסה זולה יותר של הטיל, שכונתה "אגרוף סגול", אותה ניתן יהיה לשגר גם ממטוסי F-4 פנטום שאינם ייעודיים למשימות דיכוי הגנה אווירית. המערכת המצומצמת והזולה יותר כללה גם מכשיר מיוחד שפיתחה לורל (אנ') ושהותקן במטוסי הפנטום הישראליים.
ראשוני טילי ה"אגרוף סגול" נמסרו לחיל האוויר הישראלי בשנת 1976, לאחר שסדרת ניסויים בטילים המותאמים הוכיחה כי השינויים שהוכנסו בו לא פגעו ביכולתו. הטיל נכנס לשירות מבצעי בחיל האוויר בשנת 1977.
השימוש המבצעי הראשון בטיל בשירות חיל האוויר הישראלי היה במלחמת לבנון הראשונה. ב-9 ביוני1982, היום הרביעי למלחמה, פתח חיל האוויר ב"מבצע ערצב-19" שנועד לתקוף את סוללות טילי הקרקע-אוויר הסוריות בלבנון. המטס הראשון של המבצע כלל את כל מטוסי הפנטום של הטייסת העיקרית שהפעילה את ה"אגרוף הסגול". כל מטוס במטס, שכלל יותר מ-20 מטוסים והובל על ידי מפקד הטייסת, נשא שני טילי "אגרוף סגול". הטילים שוגרו במרחק של עשרות קילומטרים מסוללות הטק"א. מטסים נוספים באו בהמשך וביצעו משימות דיכוי הגנה אווירית. המבצע הוכתר כהצלחה ואיפשר חופש פעולה רב לחיל האוויר הישראלי במהלך המלחמה.