האלפבית העברי הוא דוגמה לאבג'ד, אשר בשלב מאוחר יותר הצטרפו אליו סימני הניקוד.
אַבְּגַ'ד, או כְּתָב עִיצּוּרִי, הוא קטגוריה רחבה הכוללת מספר מערכות כתב שלא מסמנים בהן תנועות אלא לעיתים נדירות. כל הסימנים משמשים לסימון עיצורים, וסימון התנועות נעשה באופן עקיף, אם בכלל. המונח "אבג'ד" במשמעות זו נטבע על ידי הבלשן האמריקאי פיטר דניאלס(אנ'). שם זה מורכב מארבע האותיות הראשונות של האבג'ד הנפוץ ביותר בעולם, הכתב הערבי.
כאשר סימון התנועות בכל זאת מופיע באבג'ד, הוא נעשה באמצעות אמות קריאה, שהן אותיות רב-משמעיות המסמנות הן עיצורים והן תנועות, או באמצעות סימנים דיאקריטיים, לדוגמה ניקוד, אך בסימנים אלו עושים שימוש רק באופן חלקי.
מקור שמו של המונח במילה הערביתالأبجد (אַל-אַבְּגַ'ד – האלפבית). מונח זה בנוי, למעשה, מארבע האותיות הראשונות של האלף-בית (בסדר השמי הקדמון). אבג'דים אחרים הם האלפבית העברי והאלפבית הסורי. בעבר היו נפוצים אבג'דים אחרים. השפה העתיקה אוגריתית, למשל, נכתבה באבג'ד שהיה מורכב כולו מסימני יתדות.
האבג'דים שימשו ומשמשים בעיקר שפות שמיות. בהשפעת דת האסלאם אומץ הכתב הערבי גם בשפות שאינן שמיות, כמו פרסית ואורדו. בשפות אלה נעשה שימוש רחב באותיות דו-משמעיות – אותיות שמסמנות גם עיצורים וגם תנועות. בערבית, בעברית ובסורית התפתחו מערכות של סימנים דיאקרטיים לציון תנועות, כשבעברית מערכת כזאת מכונה ניקוד, אולם אלה נמצאות בשימוש בעיקר בטקסטים דתיים, בשירה ובספרי ילדים. בכתיבה היומיומית הן אינן בשימוש. בשפות השמיות של קרן אפריקה, למשל אמהרית או השפה העתיקה געז, הסימנים הדיאקריטיים השתלבו בסימני האותיות, והפכו במשך הזמן לחלק בלתי נפרד מהן. לפיכך האלפבית האתיופי הוא כיום אבוגידה, הדומה לכתב הברות.
בכתיבת שפת היידיש משתמשים באותיות עבריות, אך לא כאבג'ד. חלקן הופכות לאותיות תנועה, ויש לציין כל תנועה בכתב בדומה לשאר השפות הגרמאניות איתן היא נמנית.
