קרל ארנסט אדולף אנדרסן (בגרמנית: Karl Ernst Adolf Anderssen; 6 ביולי1818 – 3 במרץ1879) היה אמן שחמט גרמני ידוע, ומן הבולטים שבשחקנים בתקופה הקלאסית של השחמט במאה התשע עשרה. במהלך הקריירה הארוכה שלו נחשב בין השנים 1861-1870 לשחקן הטוב בעולם, למעט בשלוש השנים בהן זרח כוכבו של פול מורפי. אנדרסן נחשב לאלוף העולם הבלתי רשמי ומפורסם עד היום בזכות משחקו המבריק. על פי מד הכושר שחושב בדיעבד על סמך תוצאות משחקים היסטוריים הגיע אנדרסן לשיא יכולתו בשנת 1854 כאשר היה ממוקם שני בעולם. אנדרסן דורג בין עשרת הטובים בעולם בין השנים 1847-1848.[1]
אנדרסן הפסיד בדו-קרבות לפול מורפי בשנת 1858 ולוילהלם שטייניץ בשנת 1866. לעומת זאת זכה בשלוש התחרויות הבינלאומיות החשובות שהתקיימו בימי חייו: לונדון 1851,[2] לונדון 1862 ובאדן-באדן בשנת 1870.
רקע וצעירותו
אנדרסן נולד בברסלאו שבגרמניה (כיום ורוצלב שבפולין) וחי בה רוב חייו. אנדרסן לא נישא מעולם וחי ותמך לאורך השנים באמו האלמנה ובאחותו הלא נשואה. אחרי שהשלים את לימודיו במתמטיקה ופילוסופיה הפך למורה בגימנסיום פרידריך בשנת 1847 (בגיל 29) ולאחר מכן הפך לפרופסור למתמטיקה. אנדרסן חי חיים שלווים, מכובדים ושקטים של מעמד הביניים. הקריירה שלו הייתה הוראת המתמטיקה, בשעה שתחביבו העיקרי היה משחק השחמט.
אנדרסן למד לשחק שחמט בהדרכת אביו בגיל תשע. אנדרסן אמר שכנער הוא למד את האסטרטגיה של המשחק מעותק ספרו של ויליאם לואיס "50 משחקים בין לואי שארל דה לה בורדונה ואלכסנדר מקדונל" משנת 1835. אנדרסן לא היה עילוי שחמטי; התקדמותו הייתה איטית ומסודרת ובשנת 1840, כאשר היה בן עשרים ושתיים, עדיין נפל ברמתו מהאמנים הגרמנים המובילים בארצו כמו לודוויג בלדו, טאסילו פון דר לאסה ווילהלם הנשטיין.
אנדרסן הגיע לתודעת העולם השחמטאי כאשר פרסם מספר בעיות שחמט קצרות ומשובבות בשנת 1842. בשנת 1846 היה לעורך ביטאון השחמט "שחצייטונג" Deutsche Schachzeitung.
קריירת השחמט
בעקבות תיקו שהשיג במשחק עם השחקן המקצועי דניאל הארוויץ בשנת 1848 ועל סמך המוניטין השחמטאי שצבר הוזמן אנדרסן ליטול חלק ולייצג את השחמט הגרמני (החובבני) בתחרות השחמט הבינלאומית הראשונה בעולם בלונדון בשנת 1851. לתחרות זו הוזמנו כל האמנים הגדולים שנטלו חלק בתחרויות רציניות. כל טובי השחמטאים השתתפו בתחרות, למעט הרוסי אלכסנדר פטרוב.
אנדרסן היסס בגלל עלויות הנסיעה הגבוהות, אך השחמטאי האנגלי הנודע האוורד סטאונטון הציע לשלם את הוצאות הנסיעה שלו מכיסו, אם הדבר יידרש, אם אנדרסן לא יזכה בפרס בטורניר. בעקבות הצעה נדיבה זו, נסע אנדרסן לטורניר שם ניצח את ליונל קיזריצקי, יוז'ף סן, סטאונטון ומרמדיוק ויויל ולהפתעת הכול זכה בטורניר. תחרות 1851 נחשבת לעיתים קרובות כאליפות העולם בשחמט, אף על פי שלא היה שימוש במושג זה באותם הימים. מכל מקום, התחרות מיצבה את אנדרסן כשחמטאי המוביל בעולם.
בנוסף לניצחון המרשים בתחרות, אחד מהמשחקים הידידותיים ששיחק בלונדון האפיל על כל ניצחונותיו בתחרות והקסים את עולם השחמט, בזכות תחבולות מרשימות שכללו הקרבה של רץ, שני צריחים ולבסוף מלכה. ליונל קיזריצקי ששיחק במשחק זה בצבע השחור, התלהב מיופיו ואף על פי שהפסיד בו מיהר לשלוח את המשחק באמצעות הטלגרף לעיתונו לה רג'נס, קליג והורוויץ פרסמו אותו בחוברת הראשונה של עיתונם החדש The chess player ובעיתון Wiener Schachzeitung בשנת 1855 פרסם ארנסט פלקבר ניתוח מדוקדק של המשחק וכינה אותו "משחק האלמוות". זהו אחד משניים ממשחקיו שזכו בזכות סגנונם המרשים וההקרבות המרהיבות שבהם לכינוי - בשני, משנת 1852, נגד ז'אן דיפרן הוקרבה שוב המלכה וכן כלי נוסף. משחק זה מכונה "המשחק ירוק-העד".
דו-קרב עם מורפי 1858
לאחר התחרות בלונדון נחשב אנדרסן לשחקן המוביל בעולם, אך על מנת להתפרנס חזר למשרתו כמורה למתמטיקה.
בסוף שנת 1858 הובס ללא תנאי (7-2 ו-2 תוצאות תיקו) על ידי הכוכב האמריקני פול מורפי בדו-קרב שנערך בפריז. באחד המשחקים ניסה אנדרסן הנואש להפתיע את מורפי בכל דרך ונקט במסע הפתיחה א3 (הזזת הרגלי השמאלי ביותר צעד אחד קדימה), שכונה מאז "פתיחת אנדרסן", אף כי השימוש בה בתחרויות היה נדיר.
בשנת 1860 סיים דו-קרב בן 8 משחקים נגד לואיס פאולסן בתוצאת תיקו 4:4.
לונדון 1862
שלוש שנים אחרי תבוסתו למרפי חזר אנדרסן לזירה וזכה בתחרות בלונדון בשנת 1862. זו הייתה תחרות הסבב המלא (תחרות שבה כל מתמודד משחק נגד כל יתר המתחרים) הבינלאומית הראשונה עם תוצאה של 12 ניצחונות מתוך 13 משחקים, עם הפסד בודד לג'ון אוון. בשנה זו מורפי כבר פרש ממשחק השחמט, כך שאנדרסן נחשב שוב למוביל בשחקנים הפעילים בעולם.
בשנת 1862 פאולסן התמודד מול אדולף אנדרסן על תואר אלוף העולם. תוצאת הדו-קרב הייתה תיקו ולכן אנדרסן שמר על תוארו.
דו-קרב מול וילהלם שטייניץ
בשנת 1866 הפסיד אנדרסן בדו-קרב צמוד לוילהלם שטייניץ הצעיר, בהתמודדות שנחשבת בעיני חלק מחובבי השחמט לקרב הרשמי הראשון על התואר העולמי (אם כי לא שטייניץ ולא אנדרסן טענו כך, במיוחד לאור העובדה שמורפי עדיין היה בחיים). העימות הוליד כמה רעיונות חדשים בתחום האסטרטגיה השחמטאית. מכל מקום זו נקודת הזמן שממנה ואילך נחשב שטייניץ לשחקן הפעיל המוביל בעולם. מאוחר יותר הפסיד אנדרסן בדו-קרב חוזר נגד שטייניץ.
באדן-באדן - 1870
אחד מהישגיו השחמטאיים הגדולים ביותר של אנדרסן הגיע בשלב מאוחר בחייו. בתחרות בבאדן-באדן בשנת 1870, בגיל 52, הצליח אנדרסן לסיים במקום הראשון בתחרות החזקה ביותר שנערכה עד אז מעולם, כשהוא מקדים את יריבו הוותיק שטייניץ, כמו גם השחקנים הידועים נוימן ובלקברן. אנדרסן נפטר בשנת 1879, בגיל 61. שנתיים קודם לכן, בתחרות החזקה בלייפציג שבגרמניה, נחל ניצחון חשוב אחרון בתחרות שחמט.
לאחר מותו פרסם העיתון Deutsche Schachzeitung הספד בן 19 עמודים על אנדרסן.
אף על פי שמורפי עלה עליו במידה רבה, ושטייניץ במידה מועטה, אנדרסן מכונה האמן המודרני הראשון.
ארפד אלו, הוגה שיטת הדירוג המכונה על שמו - אלו - חישב רטרואקטיבית את הדירוגים במהלך ההיסטוריה והעריך שאנדרסן היה השחמטאי הראשון שחצה את קו 2600 הנקודות במד הכושר.
אנדרסן ייזכר כשחמטאי סולידי שהתקיף כהלכה והגן בזמן המתאים. למורפי, שטייניץ ואנדרסן הייתה גישה דומה ביחס למשחק השחמט. משחקם נשען על פיתוח נאות עם דגש על ביטחון העמדה, ולא התקפות פשוטות נגד המלך או המלכה ובכך הולידו את השחמט המודרני.
אנדרסן היה אהוב על מתחרים בעולם השחמט ונחשב לאדם ישר והגון. שטייניץ כתב עליו: "אנדרסן היה ישר ומכובד עד לשד עצמותיו. בלי פחד או העדפה הוא חיווה את דעתו בישירות, וכנותו העניינית הייתה עניין כה ברור וגלוי... מילתו לבדה הייתה מספקת בדרך כלל כדי ליישב עימות... משום שלעיתים קרובות הכריע לטובת יריב..."