ערך זה עוסק במאמר של אמנון דנקנר. אם התכוונתם לביטוי סלנג, ראו לך תוכיח שאין לך אחות.
אין לי אחות הוא שמו של מאמר שפרסם אמנון דנקנר ב-12 בפברואר1983 בעיתון "הארץ", בתגובה לרצח אמיל גרינצווייג על ידי יונה אברושמי שזרק רימון יד בעת הפגנת שמאל. במאמר מנגיד דנקנר בחריפות בין ה"ביריונים האלימים והמזרחיים של בגין" לבין אנשי השמאל האשכנזים התרבותיים, שנאלצים לחיות עמם בכפיפה אחת. המאמר עורר סערה ציבורית גדולה, הן בקריאות לעברו של דנקנר כגזען והן בהוקרה כלפיו כמי שאמר דברי אמת ללא יופמיזם (שימוש בלשון נקיה). מאז פרסום המאמר התנצל דנקנר וחזר בו מהדברים מספר פעמים.
תוכן המאמר
דנקנר פותח את המאמר בהתייחסות לדיון הציבורי שהתקיים באותה עת בקשר להיתכנותה של מלחמת אזרחים בישראל בקביעה:
זאת לא תהיה מלחמת אחים, לא משום שלא תהיה מלחמה. אלא משום שלא תהיה נטושה בין אחים, כי אם אני צד למלחמה הזאת, הכפויה עלי, אני מסרב לכנות את הצד השני "אחים" שלי. אלה לא אחי, לא אחיותי, עזבו אותי, אין לי אחות.
בהמשך יוצא דנקנר במיוחד, ובלשון צינית חריפה נגד הטענות המוכרות של קיפוח על רקע עדתי ומגחיך אותן. למשל:
עכשיו אני רוצה לומר לכם שנמאס לי לרחם ולהבין, אני מכיר את כל הסיפורים האלה על הקיפוח והפער ורגשות התסכול והדי-די-טי והמעברות. וואדי סאליב ומוסררה, והעוני וההשפלה. אני מכיר את ההיסטוריה הזאת לא פחות מכל אותם החדורים באהבת ישראל, ואני מכיר בעוולות שנעשו, אבל אם פירוש הדבר הוא שאני צריך לפשוט את צווארי להורגים, להושיט את לחיי למכים וליורקים-אז לא. עד כאן.
בשיא המאמר מנגיד דנקנר בין המטענים התרבותיים והתרומה לאנושות של בני עדות המזרח לעומת האשכנזים:
נכון שלנו היו היינה ופרוייד ואיינשטיין וכל הסינטזה המופלאה הזאת בין היהדות לבין תרבות המערב, אבל גם לכם היו דברים יפים: הכנסת אורחים, כיבוד אב ואם, מסורת פטריארכלית נהדרת. אם אשמע עוד פעם את דברי ההבל האלה אני אצרח! ... אולי דברים יפים למי שאוהב דברים אלה, אבל בשבילי הם לא מהסממנים אותם אני רוצה לראות בחברה שחלמנו אני ואבותי הרוחניים להקים כאן: חברת מופת הומניסטית ומתקדמת שזורה בחזיונות היותר יפים של הליברליזם ההומניסטי.
שבוע לאחר מכן פרסם דנקנר מאמר נוסף, שבו הביע חרטה והתנצלות על מאמרו הראשון[1].
לדברי אריה דיין, שחקר את היווצרות תנועת ש"ס, סימן דנקנר במאמרו את קו השבר בחברה הישראלית לא בין ימין ושמאל, התנגדות למלחמת לבנון הראשונה או תמיכה בה (הסיבה לכאורה בשלה נרצח גרינצווייג) אלא במאבק ההישרדות המר בין ה"שמאלנים האשכנזים" (להם קרא ברוך קימרלינג לאחר מכן אחוס"לים: אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים) לבין בני עדות המזרח המסורתיים.
תגובות
התגובות לא איחרו לבוא. תגובות הנגד החריפות השוו את המאמר עם הספר הגזעני "המהפכה האשכנזית" של קלמן כצנלסון ועם מאמריו של אריה גלבלום בגנות המזרחיים בראשית ימי המדינה. אחת התגובות הראשונות למאמר הייתה מאמר בשם "בין מזרח למערב" מאת בנימין בן אליעזר, איש מפלגת תמ"י באותה עת:
דנקנר חשף, למעשה דעות המקננות בקרב שכבה הרואה עצמה כאינטלקטואלית ויפת נפש: המנופפת בדגל של קידמה, שוויון ומיזוג וחשה ממש ההפך... אני מניח שדנקנר גם קיבל הרבה מאוד מחמאות ודברי עידוד על אומץ ליבו ועל שנתן, סופסוף, ביטוי לרחשי לב אמיתיים. מה שאנשים מתלחשים בינם לבין עצמם הוא אמר בגילוי לב מלא והפך להיות מבשרה החדש של המהפכה האשכנזית.
דנקנר מתעלם כמובן מהמסיתים ומן האספסוף האשכנזי המוסת, עליו נמנים בין השאר חסידיו של הרב כהנא ועוד רבים אחרים, שדעתם בנושא המסורת של עדות המזרח קרובה יותר לדעתו של דנקנר מאשר לדעתי.
דנקנר לא רק מזהה את בני עדות המזרח עם הימין הפוליטי, עם קהל הכיכרות - אבל כאשר הוא מדבר על חופש ביטוי ו"מי סותם למי את הפה" הוא מתעלם מכך שבחברה מודרנית אתה יכול לצעוק עם עוד אלפי אנשים בכיכר העיר, ואיש אינו יודע על קיומך, אבל אתה יכול להסתגר בחדר עם טור פרטי בעיתון ולהגיע לרבבות קוראים. אלה שדרכם אל אמצעי התקשורת נחסמה, הגיעו אל הכיכרות... שלא להזכיר שדווקא השרים בני עדות המזרח יצגו את העמדות המתונות ביותר בממשלה בימי מלחמת לבנון.
המחסומים האמיתיים למטרות הנחשפות של חברת מופת ושלום מצויים במאמריו יותר מבכל הבבונים שמהם הוא סולד ומשום כך למרות שהוא אינו רוצה להילחם לצידי במלחמות ... ולחיות לצידי בימי שלום, ואינו רואה בי אח בגלל מוצאי וחינוכי שהוא מוקיע בשנאה תהומית כזאת, אני עדיין רואה בו אח. ובאחותו אחות.
האחים הרצל ובלפור חקק התלוננו בפני מועצת העיתונות על פרסום המאמר, וזו הקימה ועדת בירור בראשות יצחק חופי. בעקבות הבירור קבע הוועד הפועל של מועצת העיתונות כי "החרטה וההתנצלות של דנקנר לא יכלו לבטל במקרה זה כליל את חומרת הדברים שנאמרו במאמרו הראשון ואת התהודה הציבורית והפגיעה בכללי האתיקה העיתונאית"[1].
ההד שעורר המאמר לא שכך עם השנים. בשנת 2000 עבר אמנון דנקנר לתמיכה בענייניו של אריה דרעי שהורשע בפלילים. דנקנר הופיע בפני תומכיו של דרעי, אנשי מפלגת ש"ס ואנשי עדות המזרח כולם. בבואו קידמו אותו שלטים בנוסח "יש לך אחים – אמנון דנקנר, אחינו אתה". דנקנר אמר שבא כדי להתפייס פיוס אמיתי לא על ידי בקשת סליחה, אלא על ידי חתימה פומבית על העצומה הקוראת לשחרורו של אריה דרעי[2]. דנקנר המשיך בחזרה בו מהדברים במאמר "יש לי אחות" בו הוא מבקר את השנאה הציבורית למשה קצב, שמניעיה נובעים מגזענות כנגד עדות המזרח[3].
מאידך, במסגרת תביעת דיבה של העיתונאי אילן כפיר כנגד דנקנר בשנת 2006 צירף כפיר את המאמר כנספח לכתב התביעה על מנת לבסס את הטענה שדנקנר פועל ממניעים גזעניים[4].
