אֵלָה אַטְלַנְטִית (שם מדעי: .Pistacia atlantica Desf, על שם הרי האטלס) היא עץ בר גדול ונשיר נושא פרי אכיל ממשפחת האלתיים[2]. טיפוס תפוצתו העולמית של עץ זה הוא סובטרופי ובישראל באזור האירנו-טורני. תחום תפוצתו הטבעית הוא האיים הקנריים ומדרום הים התיכון (לא במצרים) ומזרחה ועד מערב ההימלאיה וחצי האי ערב. תפוצתו בישראל משתרע, מהגולן והגליל העליון עד הר הנגב, בעיקר באזור חגורת הספר.
תיאור כללי
אלה אטלנטית בעמק החולה למרגלות גבעת החומית קריית שמונהעפץ על ענף של אלה אטלנטיתעפצים של עלה בצורת אגרופןעלה מנוצה בלתי זוגי של אלה אטלנטיתפירות של אלה אטלנטית
העץ הוא דו-ביתי (ישנם עצי זכר ועצי נקבה שנושאות פרי), נשיר חורף, רחב גזע ונוף, בעל קצב צימוח איטי ומאריך להתקיים מאות שנים; קוטר הגזע יכול להגיע ל-2 מטרים וגובהו נע בין 5 ל-9 מטרים ואף יותר. העלה מורכב והאבקת הפרחים הקטנים מתבצעת על ידי הרוח. הפרי, בית גלעין חד-זרעי, גדול יחסית (שישה עד שמונה מילימטרים) ואכיל.
לאלה אטלנטית יש על פי רוב שלשה סוגי עפצים שמושרים בשל כנימות (Eriosomatinae: Fordini). 1. עפצים דמויי אלמוגים שמתפתחים על ענפים ככדורים עד גודל כדור טניס. צבעם אדום בתחילת השלכת ושחור עם התייבשותם לאחר מכן. 2. עפצים דמוי אלמוג שמתפתחים על ניצן ליטראלי (צדדי ולא חיקי). 3. עפצים בצורת אגרופן שמתפתחים על עלים.
עצי אלה צעירים ניכרים בהמוני ענפים דקיקים הפרושים ממרכז העץ בכל הכיוונים בצורה סימטרית. ככל שהעץ גדל, נעצרת גדילתם של רוב הענפים ורק ענפים ספורים מתפתחים ומתעבים, מה שמשווה לכל אלה מראה ייחודי.
אלה אטלנטית בעלת ריח טרמפנטין חריף ובעלי ריח טיפוסי (באמצעות הריח ניתן להבדילה מפלפון דמוי-אלה).
אלה אטלנטית, אומנם גדלה בר בישראל אבל היא משמשת כצמח ייעור ונוי שמתרבים מעבר למקום הנטיעות. אלה אטלנטית נחשבת כצמח אור מלא, דורש קרה, עמיד בשרב ובגיר, רגיש למליחות וקצב צימוח איטי. היא מתאקלמת היטב בהר בעמק ובנגב, גדלה בקרקעות כבדות ופוריות. הריבוי באמצעות זרעים בסתיו.
תפוצתה העולמית של אלה אטלנטית היא רחבה ומקוטעת באזורים ערבתיים (אירנו-טורניים), המאופיינים בקור עז בחורף, ובקיץ חם ויבש, והיא אינה מוגבלת על ידי רום גבוה, קור עז או כמות משקעים, אלא בגלל סוג קרקע בעל כושר אחיזת מים מוגבלת, למשל סלעי גיר קשים ואדמת טרה רוסה קאוליניטית[3].
פתיחה ראשונה של ניצני הפרחים בתחילת מרץ וגם התחלת פתיחת ניצני העלים.
האלה האטלנטית היא הכנה שעליה מרכיבים את אלת הבוטנה - הפיסטוק חלבי.
האלה האטלנטית היא ערך טבע מוגן על פי חוק בישראל.[4]
מורפולוגיה
אלה אטלנטית נבדל מפלפון דמוי-אלה כמה מאפיינים: הפטוטרת מכונפת ומדיפה ריח טרמפנטין חריף וקודקוד העלים על פי רוב קהה.
השורשים מסועפים ועמוקים.
היקף הגזע עשוי להגיע למטרים אחדים. העצה בעל נקבוביות טבעתית[5]. עונת הפעילות של הקמביום היא מסוף מרץ ועד סוף דצמבר[5]. הקמביום הם תאים עובריים שיוצרים טבעת בפנים הגזע. פעילות נמרצת זו בגזע דורשת מים זמינים בקרקע בתקופת הקיץ הארוך והיבש. ועל כן, תפוצת האלה מוגבלת בגלל סוג הקרקע בעל כושר אחיזת מים מוגבל[3].
העלים מסורגים, ללא לוואים, צירם מורחב לכנפיים, והם מורכבים-מנוצים ל-7 עד 11 עלעלים אי-זוגיים, אליפטיים או דמוי אזמל או ביצה, שראשם קהה ומעוגל ואינם מסתיימים בחוד כלשהו. העלעלים נגדיים, תמימים, קירחים, כמעט יושבים, אורכם 2.5 עד 7 ס"מ. העלים, שאורכם אינו עולה על 15 ס"מ, דלילים ומאדימים ונושרים בסוף הקיץ או בתחילת החורף ומלבלבים באביב. ציר העלה שטוח ובעל כנף ירוקה צרה משני צדדיו של העורק הבהיר (ציר מכונף). בקצה הציר יושב עלעל בודד שגודלו כגודל שאר העלעלים.
התפרחות הם מכבדים חיקיות[6]. התפרחות הנקביות מבודרות ורפות[7].
הפרחים בעלי עטיף פשוט (חסרי עלי כותרת), נכונים, חד-מיניים וירקרקים. הצופן מצוי במצעית הפרח.
הפרח הזכרי בעל חפה אחת ו-2 חפית ו-1 או שניים אונות עטיף (הגביע) ו-3 עד 5 אבקנים בעלי זירים קצרים ומאבקים גדולים[7][6]. האבקנים אינם קשורים לעטיף.
הפרח הנקבי בעל חפה אחת, 2 חפית ו-2 עד 5 אונות עטיף (הגביע) והם ערוכים בדור אחד.
השחלה עילית דמוית ביצה בעלת עלה שחלה אחת, מגורה אחת וביצית אחת. עמוד השחלה קצר ושסוע בראשו ל-3 אונות שבראשן צלקות[7][6].
הפרי בית גלעין (דמוי ענבה) חד-זרעי כדורי וקוטרם 6 עד 8 מ"מ. פירות מלאים המכילים זרע בעל עובר – קליפתם ירוקה או טורקיז. פירות המכילים זרע שחסר עובר צבעם אדום או אדמדם. הפירות
מקור השם
השם אֵלָה מצטרף לשמות העצים אַלּוֹן, אִילָן ששורשן "אל"[8]. השם "אלה" מופיע בתנ"ך 17 פעמים כעץ הנמצא בסמיכות לאלו וללבינה. וכל התרגומים מייחסים את האלה לעץ האלה הארץ-ישראלית ואלה אטלנטית. ויש המזהים את ה"בטנים" שהוזכרו ברשימת "זמרת הארץ" (בראשית, מ"ג, י"א) כפירות האלה האטלנטית, בין השאר בשל השתמרות שם העץ בערבית כ'בטם'[9].
השם הערבי של אלה אטלנטית הוא butm atlasi بطم أطلسي.
שמות באנגלית: Atlantic Mastic tree, Atlantic Pistachia, Mt. Atlas Mastic tree, Persian Turpentine tree.
שם הסוג הלטיני Pistacia מקורו בשמה הפרסי העתיק של האלה האמיתית (), הנקראת בפרסית פיסטה ומכאן גם שם הפרי פיסטוק חלבי.
שם המין המדעי אַטְלַנְטִי מקורו מהרי האטלס משם אלה אטלנטית משתרעת לאורך אזור הערבתי עד מרכז אסיה.
עצי אלה עתיקים בארץ
אלה אטלנטית ענקית ומרשימה, בת כ-450 שנה, נמצאת ממערב למצודת כח, ייתכן שזוהי האלה הגדולה והעתיקה ביותר בארץ ישראל,[10] לצידה מספר פרטים עתיקים נוספים, קטנים יותר.
בעמק בית שאן, על ראש מצפה אלות (כ-3 ק"מ מערב למנחמיה ו-4.5 ק"מ דרום-מזרחית ליבנאל) מתנשאת אלה אטלנטית גדולה, יש הטוענים שהיא ההשראה לסמל חטיבת גולני. האלה היא חלק מזוג עצים, שהיו במקום על קברו של שייח או זוע'ית, האלה השנייה עלתה באש לפני עשרות שנים. אלות מרשימות נוספות ניתן למצוא בכניסה למושב דישון, בטירת צבי, בקיבוץ גונן ודרום-מזרחית למושב אדרת בעמק האלה.
רמת הסיכון - על סף איום
אלה אטלנטית אינה בסיכון להכחדה בעולם, אבל היא נחשבת כמי שנמצאת על סף איום (קרובה לסיכון - Near threatened (NT)), בגלל ירידה מתמשכת בגודל האוכלוסיות שלה ובמספרם, והידרדרות מתמשכת במצב בתי הגדול הטבעיים שלה בגלל השפעות מעשיהם של בני האדם והאקלים. החשש שבעתיד האלה אטלנטית תמצא בסיכון הוא בגלל מספר סיבות. שימוש בלתי אחראי לצרכים ביתיים ומסחרים: רעיית יתר, מספוא והפקת אנרגיה. איום באופן ישיר ועקיף מפעילויות אנושיות כמו פעילויות פנאי, תיירות, פיתוח תשתיות, וגם מתקופות ארוכות של בצורת ושינויי אקלים וסיבה אחרונה - היעדר פעילויות פיקוח וניהול השימור. כל הסיבות מנויות למעלה מונעות התחדשות טבעית של האוכלוסייה.
מכוון שאלה אטלנטית נמצאת על סף איום הומלצו מספר פעולות שימור והגנה על בתי הגידול שלה: הגנה על בתי הגדול מפני כריתת יערות ומרעיית יתר ומפעולות הרסניות ובלתי מתחשבות בבית הגדול. גידור האתרים הפגיעים ויצירת שמורות טבע. פעולות אלו להבטחת שיקום בתי הגדול אמורות להבטיח שיקום בתי הגידול התאוששות טבעית של האוכלוסייה ושל המערכת האקולוגית[11].
שימושים רפואיים לפי מקורות קדומים ובימינו
הרופאים מהתקופה הקלאסית תיארו שימוש בשרף של מין אלה לחיזוק הקיבה, לשלשול ולטיפול בעיניים ובאוזניים. בימי הביניים שימשו פירות הצמח לטיפול בקיבה ולהגברת התאווה המינית. בימינו, ברפואה העממית, משמש השרף להרגעת כאבי בטן, להפחת גזים, לטיפול בפצעים ובמחלות עור ולמניעת הרעלות. הפרי משמש לריפוי פצעים בפנים.[12]
מחקר שערכו פרופ' זהר עמר ואלרון זבטני מאוניברסיטת בר-אילן בו חרצו והפיקו שרף מ-80 עצים במקומות שונים בארץ העלה שניתן להפיק מהעצים שרף באופן מסחרי.[13]
זיהוי שרף האלה האטלנטית עם הצרי המקראי
בחינת המקורות ההיסטוריים והארכאולוגים ושחזור הפקת שרף מן האלה האטלנטית בהווה יחד עם שימוש השם 'צרי' בשם הערבי הקדום 'צ'רו' ובשם שרך "הנבטים" וממצא בוטנוארכאולוגי של שרף אלות שיצא מכנען למצרים בספינה טרופה הוביל את פרופ' זהר עמר להציע לזהות את הצרי המוזכר במקרא (בראשית לז, כה, מג יא; ירמיהו ח כב מו יא, נא, ח) עם השרף של אלה אטלנטית.[14]
.JPG)
