אפרים דקל (במקור: קרסנר) נולד בשנת 1903 בעיירה ליטין באוקראינה. במאי 1921, בגיל 18, עלה לארץ ישראל. לראשונה הגיע עם חבריו העולים לנמל יפו, אך עקב המצב ששרר ביפו בעת מאורעות תרפ"א לא ניתן להם לעלות לחוף והם נאלצו לרדת לחוף באיסטנבול וזכו לעלות לארץ ישראל רק בחודש אוגוסט של אותה שנה. בשנת 1923 התגייס למשטרת תל אביב. בשנת 1925 הצטרף דקל לשורות הכבאים והיה ליו"ר מרכז מכבי האש הכל ארצי מ - 1928 עד קום המדינה[1]. פעילות מכבי האש שימשה לעיתים תכופות כהסוואה לפעילותו בהגנה. פעל רבות בענייני הביטחון של היישוב, בהעפלה וברכש. במאורעות תרפ"ט העביר עם אחרים משלוח של נשק לירושלים[2]. דקל היה מייסדו ומפקדו של הש"י בתל אביב ומחוז הדרום ובין השאר היה ממונה על קצין המשטרה שטיינברג[3]. לקראת סוף המרד הערבי הגדול נשלח על ידי ההגנה ליצור קשרים עם אורד וינגייט[4]. בשנת 1940 נאסר בידי הבריטים וישב בכלא עכו מספר חודשים[5].
בשבת השחורה ביוני 1946 היה דקל ברשימת המבוקשים של המשטרה הבריטית, אך הצליח לחמוק מידה והגיע לאירופה והיה לאחד ממנהיגי תנועת הבריחה ביחד עם אשר בן נתן ואחרים. החל מסתיו 1946 נתמנה דקל למפקד הבריחה באירופה.
בימי מלחמת העצמאות היה דקל לראש אגף חיל הים במשרד הביטחון. במסגרת תפקידו זה ערך דקל סקירה השוואתית מקפת בין הצי המצרי לחיל הים הישראלי, אשר שימשה יסוד להתארגנות ולתכנון פעילותו של חיל הים בתקופה שלאחר סיום מלחמת השחרור.
באפריל 1960 מונה למפקח על שירות הכבאות במשרד הפנים[6].
תפקידו האחרון של דקל היה מנהל נמל יפו עד לסגירתו והפיכתו מנמל ספנות לנמל דיג בשנת 1965.
אפרים דקל נפטר בשנת 1982.
ספריו
בשנת 1953 יצא לאור ספרו של אפרים דקל "עלילות ש"י" בו העלה על הכתב את זכרונותיו מימי היותו מפקד הש"י בתל אביב. הספר ניתן כפרס למנויי העיתון דבר וככזה זכה לתפוצה רבה. בהקדשה לספר כתב דקל: "מוקדש לפקיד ולאיש המשטרה העברי בתקופת המנדט שעמדו בנאמנותם להגנה וליישוב". במבוא לספר מסביר דקל את הקדשתו זאת:
"את התרומה הגדולה ביותר לש"י תרמו השוטרים והפקידים העבריים, חברי ההגנה, שעבודתם הייתה במערכת השלטון הבריטי, הם מילאו את תפקידם מתוך הכרה לאומית, ובלי שיהיה צורך לעודדם ולתבוע מהם תביעות מיוחדות"
"היו גם פקידים ועובדים אחרים, שלא היו אמנם חברי ההגנה באורח רשמי, אך הושיטו עזרה לש"י לא פחות מחברי הגנה מושבעים".
בספר גילויים אודות פעולות שהיו חסויות בתקופת המנדט. לראשונה ניתן בספר אישור רשמי לכך שארגון ההגנה חיסל את מנהיג הטמפלרים בארץ ישראל גוטהילף וגנר בשנת 1946.
לגילוי אחר, המהווה פרק מרכזי בספר, ניתן על ידי דקל השם "הבולשת מפסידה עמל שלושים שנה". גיבור הסיפור (האמיתי) הוא איש שלטון אנגלי, שגם בעת פרסום הספר, שבע שנים לאחר האירוע, אין דקל מוסר את שמו אלא מכנה אותו "ג'ון סמית". לש"י נודע כי סמית מגלה אהדה לציונות וליישוב. נוצר עמו קשר והוא נתבקש להמציא מידע מן המקורות החסויים שהיו פתוחים בפניו. תוך כדי מסירת המידע גילה האיש דבר קיומה של מערכת תיקים, השמורה במתקן מאובטח ובה רשימות של אלפי חברי ארגוני המחתרת, ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י. 16 אנשי ש"י חדרו בעת ערב, בעזרת מדים בריטיים ותעודות מזויפות, למתקן המוגן, הוציאו את התיקים והביאו אותם לקיבוץ סמוך, בו צולמו הרשימות במשך כל הלילה במצלמות, דף לאחר דף וגליונות הצילום נתלו לייבוש על חבלי הכביסה של הקיבוץ. בין התיקים נתגלתה מעטפה סגורה הנושאת את חתימותיהם של הנציב העליון ושל המזכיר הראשי של ממשלת המנדט. המעטפה נפתחה בעדינות ונתגלתה בה פקודת מבצע בשם Broadside למאסרם של מפקדי ההגנה, שכתובותיהם צוינו בפקודה ולתפיסת נשקה של ההגנה במחסני נשק שמיקומם פורט בה. מיד החלה פעולה מהירה להעברת מפקדי ההגנה מבתיהם למקומות מסתור ולהעתקת מחסני הנשק ממקומותיהם. בתום ליל הצילומים הוחזרו התיקים והמעטפה שהודבקה מחדש, למתקן המאובטח.
מטה ההגנה החליט להביא את דבר הפקודה לידיעת אנשי היישוב. ב-15 ביוני 1946 שידרה תחנת השידור החשאית של ההגנה קול ישראל את ההודעה:
"הנה לפניכם הודעה חשובה מטעם תנועת המרי העברי. לידי מפקדת המרי העברי נפלה תעודה צבאית, סודית בהחלט, המכילה תוכנית של שלטונות הארץ לחיסול ההגנה העברית ודיכוי היישוב העברי, וכן פקודות הביצוע המופנות לחטיבות הצבא החונות בארץ ולמשטרה, ככח עזר לצבא. התעודה מגלה את המזימה האפלה, הנרקמת בצמרת השלטון, שהכין התקפה זדונית על היישוב העברי ומוסדותיו, על עריו, מושבותיו וכפריו, על אישיו וחלוציו."
בהמשך סקרה ההודעה את התוכנית הבריטית לפרטיה ונסתיימה בהכרזה:
"ידע העולם כי אנו לא נכנע, לחום נלחום!"
לדברי דקל יצאה הבולשת הבריטית מכליה, נבצר היה ממנה להבין כיצד נפלו הרשימות בידי ההגנה. מלאכת איסוף של כשלושים שנה ירדה לטמיון. הבולשת הטילה את האשמה במשטרה וזו מצדה חזרה והטילה את האשמה על הבולשת. קצין בריטי בכיר אמר: "זוהי אחת המכות הקשות ביותר שהוכה המשטר הבריטי מאז שלטונו בארץ זו, וספק אם יתאושש אחריה".
גילוי רב משמעות אחר בספר הוא העובדה כי דבר מבצע המאסרים של "השבת השחורה" נתגלה לש"י זמן קצר לפני תחילת ביצועו. דקל מספר כי ליד אחד היישובים החקלאיים נמצא, בשעת לילה מאוחרת של ה-29 ביוני 1946, משוטט קצין בריטי. האיש (שדקל מכנה אותו חסיד אומות העולם), שהציג עצמו בשם "גורדון", ביקש מהנוטר במקום להביאו בפני מפקד ההגנה. כשהובא בפניו הציג עצמו כידיד והודיע כי הוא מבקש להזהיר מפני אסון העומד להתרחש בשעות הקרובות. האיש פירט את שמות מפקדי ההגנה שנועדו למאסר. באמבולנס שהוביל כביכול ילד חולה (נער בן שמונה שנחבש והושכב על אלונקה), לצורך מעבר במחסומי הצבא, הגיעו אנשי ההגנה מן היישוב לתל אביב ומסרו את הודעת הקצין הבריטי לדקל. ההודעה הועברה מיד למפקדה הארצית של ההגנה וזו דאגה לכך שהידיעה תגיע אל מפקדי ההגנה ששמם היה ידוע לבולשת וניתנה להם הוראה להיעלם מיד. המפקדים העלימו עקבותיהם ומסמכים חשובים נטמנו בסליקים. במבצע המאסרים שהחל בשעה ארבע לפנות בוקר נאסרו כאלף איש, אך מפקדי ההגנה הבכירים לא נמצאו. גם חיפושי הנשק העלו שלל מועט בלבד, רוב מחסני הנשק ומתקני התעש נשארו עלומים. כישלון המבצע פגע בתדמיתו של השלטון הבריטי וחישל את תנועת המרי העברי. "שמי לא גורדון ואינני יהודי, שמי... (וכאן מסר האיש את שמו שדקל לא חשף אותו בספרו) הצדק ינצח, שלום" (המילה האחרונה נאמרה בעברית), אלו היו מילות הפרידה של הקצין ומאז נעלם ואנשי ההגנה לא הוסיפו לראותו עוד.
בנוסף ל"עלילות ש"י" פרסם אפרים דקל שני ספרים תיעודיים נוספים מן החוויות שהתנסה בהן, ספר על ארגון הבריחה, שראה אור ב-1959 וספר על חילוץ ילדים יהודיים ניצולי שואה, שראה אור ב-1963.
לקריאה נוספת
א. קרסנר, הכבאות, תל אביב: מכבי אש מתנדבים תל אביב, תש"ב.
א. קרסנר, הכבאות המעשית, תל אביב: מכבי אש מתנדבים, תש"ד. (מהדורה ב מתוקנת ומורחבת: תשי"ב 1951; מהדורה ד מתוקנת ומורחבת: תשט"ז; מהדורה ה מתוקנת ומורחבת: תשכ"א 1960)
עלילות ש"י: מילקוטו של מפקד בשרות הידיעות של ההגנה, תל אביב: מערכות, תשי"ג 1953. (מהדורה חדשה מורחבת: תשכ"ו 1965) (הופיע בתרגום ליידיש)
בנתיבי הבריחה, 2 כרכים, תל אביב: מערכות, תשי"ח. (הופיע בתרגום לאנגלית: Briha: Flight to the Homeland, ניו יורק: Herzl Press, 1973)
