אקאן (קבוצה אתנית)

אקאן (Akan) היא קבוצה אתנית המתגוררת בעיקר בגאנה ובחוף השנהב, כאשר בשתי המדינות היא הקבוצה האתנית הגדולה ביותר ואוכלוסייתה מונה מעל 20 מיליון תושבים, היא מורכבת מכ-33 שבטים כשהגדול והמוכר מביניהם הוא האשאנטי (Ashanti).^[1][2] שפתם של אנשי האקאן (בשמה האחר Twi-Fante) מבוססת בעיקר על ניבים שונים של שפת הטאנו (Tano), השפה המרכזית במשפחת השפות הגדולה של ניג'ר-קונגו. פירוש השם אקאן הוא הנאורים או המתורבתים.

קשה לעמוד על מקורן של אנשי האקאן. אף המקומיים יתקשו להגיד מהיכן כולם הגיעו שכן אין כמעט בנמצא מסמכים המעידים על ההיסטוריה השבטית. הדעה הרווחת היא שאנשי האקאן היגרו למיקומם הנוכחי ממדבר סהרה ומחבל הארץ 'סאהל' (Sahel) הגובל בסהרה ובאזור חבל הארץ 'סודאן'. הם היגרו מאזור המדבר לאזור המיוער והירוק יותר בסביבות המאה ה-11. ע"פ מסורות שבטיות, מקור השבט הוא בגאנה העתיקה. ההגירה החלה מהצפון דרך מצרים לכיוון נוביה (Nubia) (סודאן של היום). במאה ה-5 לאחר שהאימפריה האתיופית לחצה על נוביה, נוביה התפרקה ואנשי האקאן המשיכו בנדידתם מערבה והקימו מושבות קטנות. עם השנים מושבות אלו גדלו והיוו את הבסיס להקמתה של האימפריה הגאנאית במאה ה-8.

האימפריה החזיקה מעמד עד לסוף המאה ה-12. היא התפרקה בעקבות כניסתם של המוסלמים לאזור ורצונם לכפות את אמונתם בכוח על תושבי האזור. אם כן, במאה ה-13 הנדידה נמשכה, תחילה אבותיהם הקדמונים של השבט היגרו ל'קונג' (Kong) (חוף-השנהב כיום), לאחר מכן המשיכו לוואם (Wam) ודורמה (Dormaa) (חבל ברונג- אאפו (Brong Ahafo) בגאנה). המעבר מ'קונג' היה חיוני מכיוון שאנשי האקאן היו רגילים לסוואנות ומדבריות ולא ידעו איך להתמודד עם החיים ביער. במאה ה-14 בעקבות שיקולים של מסחר ועבודה, הם המשיכו לנדוד, מדורמה לטוויפו המנג (Twifo-Hemang) ולאזור החוף של cape-coast.^[3][4]

בין המאה ה-12 ל-13 התחילו להתגלות באזור מכרות זהב. מספר קבוצות אקאניות יצאו והקימו לעצמם מושבות חדשות שאנשיהם עבדו במכרות הזהב ובמסחר מה שהביא עושר רב וביסוס כלכלי לקבוצות אלו ובסופו של דבר גם תרם להקמתה של האימפריה האקאנית הידועה ביותר-אימפריית האשנטי (1700-1900).^[5]

מהמאה ה-15 ועד המאה ה-19 אנשי האקאן שלטו בעסקי מכרות הזהב והמסחר בו. בזכות זה, מהמאה ה-17 והלאה הם היו אחת מהקבוצות הכי חזקות ומשפיעות באפריקה. עם הזמן, מכרות הזהב החלו למשוך לאזור סוחרים אירופאים. בהתחלה הגיעו הפורטוגזים ולאחר מכן גם ההולנדים והבריטים הצטרפו למרוץ אחר הזהב של האקאן. כניסת האירופאים גרמה לאנשי האקאן להיכנס לשוק כלכלי נוסף – שוק העבדים. הם החלו להילחם בשבטים סמוכים על מנת לשבות את אנשיהם ולמכור אותם לאירופאים כעבדים. בתמורה לזהב ולעבדים, האירופאים מסרו לאנשי האקאן נשק ועבדים אחרים משלהם. בנוסף הובאו עבדים נוספים ממדינות שכנות.

לאנשי האקאן היה צורך מוגבר בעבדים על מנת להתגבר על כל הבעיות שהיערות הצפופים של חבל האשנטי טמנו בחובן. נוצר מצב שכשליש מהאנשים שאכלסו את האזורים שבשליטת האקאן היו זרים ששועבדו למקומיים. בראייה היסטורית זהו מצב מעט אבסורדי בו דווקא המקומיים דאגו לשגשוג שוק העבדים שהיה בשליטת האירופאים. שנים מאוחר יותר, גאנה התנצלה על חלקם של אנשיה בפרשה זו ועל 'תרומתה' לשוק העבדים.^[6] היו גם מקרים בהם אנשי האקאן עצמם נלקחו בשבי - קבוצה גדולה נלקחה בשבי ליבשת אמריקה, כאשר הרוב הגיע לג'מייקה, לכן, כיום ישנם קרובים רבים של אנשי האקאן המתגוררים ביבשת אמריקה בכלל ובג'מייקה בפרט. בזמן המאה ה-18 וה-19 הכינוי לאותם עבדים אקאנים היה coromantee. ^[7]

כצפוי, היחסים עם האירופאים לא תמיד היו מושלמים ולאורך השנים אנשי האקאן נלחמו בהם על מנת למנוע מצב של הקמת יישובים וערים אירופאיות וביטול האוטונומיה של המקומיים. בתחילת המאה ה-19 האירופאים אכן השתלטו- גאנה עברה להיות תחת שליטתה של בריטניה ואילו חוף השנהב הייתה בשליטת צרפת. ב-6 במרץ 1957, לאחר תהליך הדה-קלוניאליזציה מהאימפריה הבריטית, חברו טוגולנד הבריטית וכל החלקים הצפוניים והקימו את גאנה. חוף השנהב קיבלה עצמאות ב-1960.^[8]

האקאן מחשיבים את עצמם לאומה אחת גדולה בעלת אם משותפת שהתחילה את השושלת, אך לכל פלג שבטי (Abusua) בתוך האומה הגדולה יש את הסיפור המעניין שלו. בתוך האומה הזאת יש ענפים המחולקים להרבה ניבים כשהנפוצה ביותר היא הטווי (Twi), כאשר כל ענף כזה מאגד תחתיו כמה מדינות קטנות. המדינה או בשמה האחר "אומאן" (Oman) נשלטת על ידי מספר מלכים הידועים כ-"אומאנהן" (Omanhene) . מספר מדינות יכולות לחבור אחת אל השנייה על מנת ליצור קונפדרציה שלא בהכרח תהיה מורכבת כולה מאותו השבט, בדרך כלל לשבט האקאן יצטרפו שבטים חיצוניים לקונפדרציה – כאלו שנכבשו או שהצטרפו מרצונם. המדינות מחולקות לאזורי שליטה בהם יש ערים וכפרים.

לכל מלך ישנו אזור שיפוט משלו והדירוג שלו בסולם המלוכה נעשה בהתאם לגודל האזור. מנהיג הקונפדרציה נחשב למלך הגדול ומתחתיו נמצאים השליטים של המדינות המרכיבות את הקונפדרציה. תחתיהם יש את הצ'יפים - חמישה מנהיגי אזור בכל מדינה בהתאם לתורת הלחימה של צבא האקאן, דהיינו בצורת צלב או מטוס – קו קדמי, אגף מזרחי, אגף מערבי, גוף עיקרי וכוח חילוץ אחורי. תחתיהם נמצאים המלכים שהם ראשי הערים ותחתיהם ראשי הפרוורים. לשבט האקאן ישנם בדרך כלל 7 פלגים שבטיים (Abusua) בכל מדינה. אין להם את אותם שמות בכל מקום אך הם מקבילים במקור השבטי שלהם ובמנהגים. הפלג השבטי השולט נקבע על פי חלקו ביסוד אותו אזור שליטה אך כמובן שגם לפלגים האחרים יש זכויות. לדוגמה ממלכת האשאנטי נשלטת על ידי שבט האויוקו (Oyoko) ואילו אזורים אחרים בממלכת האקאן נשלטים על ידי ה-אסונה (Asona).

השליטים נקבעים מתוך המשפחה השולטת על ידי בחירות. בכל משפחה ישנו צ'יף הנקרא Abusuapanin כאשר מעליו נמצא מנהיג השבט – גם הוא נקרא Abusuapanin אך שבטי. כל ענף משפחתי נקרא Jasse או בשפה העממית "מטבח" (Kitchen) כל מטבח כזה בתורו ממליך אדם לכיסא הצ'יף. ברגע שנבחר מועמד מ"מטבח" מסוים הוא שולט עד למותו ואז מגיע תורה של "מטבח" אחר להמליך מועמד משלה.

לכל מלך (מכל סוג שהוא) ישנם תתי-צ'יף שתפקידם להיות יד ימינו. הם לא זכו בתפקיד בתורשה ולכן אין להם מושב מיוחד ופריווילגיות אחרות הקשורות במעמד התורשתי. בנוסף לכל מלך יש אישה המולכת לצידו^[9] הלא היא המלכה-האם, ותפקידה הוא לא פחות חשוב ומשמעותי מתפקיד המלך.^[10] המלכה-האם היא הסמכות הרוחנית והיא זאת שמחזיקה בידע לגבי אילן היוחסין השבטי. לרוב, תפקידה הוא בעיקרו סמלי או טקסי אך היא יכולה לשלוט אם היא חפצה בכך וכבר היו מקרים בהם זה קרה. כמו כן, היא מחזיקה בזכות להטיל וטו על כל החלטה. בגאנה, המלכות התאגדו והקימו^[11] את ארגון MKQMA - Manya Krobo Queen Mothers Association המטפל בילדים שהתייתמו כתוצאה ממחלת הHIV וה-AIDS. בנוסף למלכות, ישנם נסיכים – נסיך הוא לאו דווקא בנו של המלך הנוכחי אלא כל מי שמבחינה תאורטית - חוקתית ותורשתית יוכל בעתיד להיות מלך.

כיום, בגאנה המודרנית תפקיד המלכים השתנה והוא בעיקרו סימבולי. הפוליטיקה הממשלתית בצורתה המודרנית דחקה את מעמדם אך ניתן למצוא בקרב הנבחרים אנשים המחזיקים גם בתואר ממלכתי שבטי. על מנת להראות שלמרות כניסתה של הפוליטיקה המודרנית, מעמדם השבטי עדיין מוערך – הקימו את מועצת הצ'יפים (במקור הבריטים הקימו אותו ממניעים גזעניים על מנת להפריד בין השליטים הבריטים למקומיים). במועצה זו יושבים מלכים בדרגות שונות כאשר לכל אחד יש יועץ כאשר תפקידם העיקרי הוא לשמור על אחדות ושלום בין השבטים השונים. לעומת זאת בקרב האנשים הפשוטים בכפרים לזוג המלכותי עודנה משמעות אדירה. הם אחראיים על החינוך, הסדר והארגון, המוסדות השונים, הפעלת הקהילה וייצוג אנשי השבט אל מול הרשויות והם, יחד עם כוהני וכוהנות הדת הם הכתובת לפנייה כאשר מתעוררת בעיה. ^[12]

ישנה מחזוריות בשמות הילדים בקרב בני האקאן. רובם המוחלט של הילדים מקבל את שמו על שם היום בו נולד או המספר שלו בסדר הלידה המשפחתי. לדוגמה - ילדה שנולדה ביום שני תיקרא Adawoa, ילדה בכורה תיקרא Baako וילד בכור ייקרא Berko.^[13]

בערים הגדולות בגאנה קיימת רפואה מערבית יחסית מתקדמת אך בכפרים העניים המצב שונה בתכלית. על מנת לפגוש רופא מקצועי (מזרם הרפואה המערבית) עליהם להיות בדרכים לפעמים ימים שלמים, להוציא המון כסף ולחכות מספר חודשים עד שיצליחו לקבוע תור. בנוסף, רובם יסמכו יותר על הכהן השבטי שיירפא אותם מאשר על רופא מערבי. הכוהנים והכוהנות השבטיים הם בני השבט אשר נבחרו במיוחד על ידי האלים. בתהליך זה, על פי המסורת, לקראת מותו של כהן הדת המכהן, האלים בוחרים בילד או ילדה מהכפר להיות ממשיכיו בתפקיד. הילד הנבחר נעקר ממשפחתו ועובר לחיות באחד המקדשים עד שישלים את תהליך ההכשרה ויחזור להנהיג את קהילתו. זהו תהליך קשה הכולל בתוכו הכשרות שונות כגון ניגון וריקוד על מנת לזמן את האלים, רקיחת תרופות ובעיקר – עיצוב האישיות של הילד כך שיתפתח להיות מנהיג רוחני, רופא ופסיכולוג המסוגל להתמודד עם מצבים מורכבים רגשית. הכהן הוא המטפל העיקרי בהיעדר רופא מערבי ובו בזמן הוא המקבילה המערבית לפסיכולוג. תפקידו לרפא אנשים הן ממחלות פיזיות והן ממחלות נפשיות ולעזור בזמן משברים אישיים. על פי המסורת חלק גדול מהטיפול של הכהן נעשה כאשר לגופו חודר האל והוא נכנס למעין מצב של טראנס בו הוא יכול לרפא ולגרש שדים מגוף החולים. הכוהנים והצ'יפים המוזכרים מעלה מכהנים בתפקידיהם במקביל כאשר לרוב, הצ'יף ירכוש כבוד רב לכהן ויסמוך על החלטותיו.^[14]

ברובם המוחלט של השבטים, למרות האיסור הקבוע בחוק, הנישואים פוליגמיים - לכל גבר יש מספר נשים. בנוסף, ילדים מחוץ לנישואים אינם מאורע נדיר מה שגורם לכך שהקשר בין האם לילד הרבה יותר קרוב ואינטימי מאשר בין האבות וילדיהם.

נישואים בשבט האקאן אינם רק מיסוד היחסים בין איש לאשתו אלא מיסוד הקשר בין שתי משפחות. המשפחות גם אחראיות על כך שהקשר יישמר. הנישואים בין שני אנשים בני אותו פלג שבטי (Abusua) אסורים בטאבו והעוברים עליו מנודים. ישנם שלבים מסוימים שעל האיש המבקש את ידה (או בשפת המקומיים 'את ראשה') של אישה לעבור לפני שיוכלו להינשא. תחילה הוא צריך להציג עצמו ואת משפחתו בפני משפחתה של המיועדת בתוספת של שתייה (לרוב - שנאפס) כמתנה ולהצהיר על כוונתו להינשא לה. לאחר שאב הכלה מסכים לקבל את המתנה והכלה מסכימה להיפגש, מתחיל המשא ומתן לגבי מחיר הכלה בעוד שהזוג מתכונן למפגש הראשון שלהם. בזמן הפגישה, על משפחת הכלה לברר על רקע משפחתו של החתן – המוצא שלהם, מצבם הכלכלי, מחלות במשפחה וכו'. אם הכל תקין בעיניהם, אב הכלה שומר את המתנה שקיבל ומעביר למשפחה רשימה את דרישות הנדוניה בהם הכלה תיקנה שלרוב כוללות תכשיטים, כלי מיטה, כלי בית, בגדים ואלכוהול.

הטקס עצמו נערך בדרך כלל בצהריים המוקדמים, בביתה של האישה בהשתתפות המשפחות והחברים. בתחילת הטקס עולה נציג מכל משפחה ומציג את עצמו ולאחר מכן נערכת תפילה קצרה. בשלב הבא נערכים חילופי המתנות בין המשפחות, בתוספת הסבר קצר על כל מתנה, כאשר הכלה והחתן אינם נוכחים. לאחר מכן הכלה והחתן נכנסים בליווי שירה וריקודים וכמו בטקסים הנוצריים נשאלים האם ברצונם להינשא זה לזה. אם הסכימו הם מוכרזים כבעל ואשה. כאשר האשה מגיעה לראשונה לביתה החדשה, היא מציגה את כישורי הבישול שלה בסעודת החתונה המסורתית (ADUAN-KESEE). הארוחה מוגשת על ידי האישה ומיוחסת לה אך ברוב המקרים אם הכלה וקרובים נוספים עוזרים בהכנה. כאשר יש תקציב הארוחה מבוססת על בשר, כאשר התקציב קטן יותר, הארוחה תהיה מורכבת מתבשילי מרק מסורתיים על בסיס אגוזים. ^[15]

כאשר אחד מבני הזוג מתלונן על בן הזוג השני, הזוג הולך למעין תהליך גישור המתבצע על ידי אחד ממכרי הזוג בו מנסים להבין מה הוביל לתלונה ואיך אפשר לבטלה. עיקר התלונות מתייחסות לניאוף, עקרות או חוסר עניין בקיום יחסי מין. אם התהליך הצליח, התלונה הוסרה, ובן הזוג הפגוע סלח - הנישואים ממשיכים, אם לא – מתגרשים. על פי תפיסתם המסורתית, אם הזוג לא רוצה, ומוצו כל הדרכים להגיע לפשרה וגישור, אין סיבה למנוע מבעדם להתגרש.

במסגרת הליך הגירושין על האשה להחזיר לאיש את כל הנדוניה אותה שילם למשפחתה או שווה ערך לפריטי הנדוניה, לאחר מכן על אב האישה להחזיר את מתנת השתייה אותה קיבל מה שמהווה מבחינת אנשי האקאן, ביטול חוקי של הסכם החתונה. לבסוף באקט טקסי, האיש מורח על האישה אבקה על הצוואר ומכריז בקול "מי שמתקשר עם אישה זו, מתקשר עם אישה שכבר איננה נשואה". בנוסף אם האיש רוצה, הוא יכול לדרוש מהאשה להישבע שהיא לא קיימה יחסי מין עם אדם אחר זולתו, בפרק הזמן בו היו נשואים.

כאשר יש לזוג ילדים הם באופן חוקי עוברים לרשות האב. לרוב, הילדים הגדולים יישארו לגור איתו ואילו הילדים הקטנים ימשיכו לחיות עם האם עד שהאב יחליט שהם בוגרים מספיק. תמורת גידולם, האב משלם לאם מזונות, ברגע שהילדים עוברים לגור עמו - התשלומים פוסקים.^[15]

כאשר אדם נפטר בשבט האקאן, לצד העצב על האובדן הגדול, קיימת שמחה על הצטרפותו לאבות הקדמונים, אשר מעמדם בהיררכיה הקוסמית גבוה ביותר והם מצויים לאחר אלוהים, הבורא הגדול. האבות הקדמונים זוכים לכבוד רב על ידי בני משפחותיהם החיים והם שומרים עליהם ומסייעים להם במצוקותיהם היומיומיות. על כן, המוות והלוויה שלאחריו מכונים חגיגת החיים (Celebration of Life) ומציינים את המעבר לארץ המתים. הגאנאים, ובכללם אנשי האקאן, מאמינים שהמוות הוא רק עוד נקודה על ציר הזמן של האדם וכי הנשמה מתנתקת מהגוף לאחר המוות ועוברת למצב אחר של קיום. המתים - האבות (והאימהות) הקדמונים, נמצאים עם החיים בכל מקום ובכל זמן וכך מחברים בין החיים בהווה לעבר המשפחתי והשבטי, כאשר הם מהווים צינור רוחני ומתפקדים כדמות מוסרית הבוחנת מלמעלה את פועלי החיים. קיימים טקסים רבים הנוגעים לקשר שבין המשפחה לאבותיה הקדמונים וזאת על מנת לשמר את החיבור המשפחתי ולהבטיח שהאבות ימשיכו לדאוג למשפחותיהם מלמעלה. על פי מסורת האקאן המתים לא מתקבלים אוטומטית למשפחת האבות הקדמונים, עליהם לעמוד בתנאי הסף – פטירה בגיל מבוגר יחסית, זרע פורה וחיים בעלי ערך ומשמעות. בנוסף, על האדם למות 'מוות טוב', קרי לא בקטטה, התאבדות (האסורה בתרבות זו) וכדומה. הנשמות שלא עומדות בתנאים אלו נידונות ללימבו – מצב בו הן מבודדות ומנותקות הן מהמשפחות הגשמיות שהשאירו בארץ החיים והן ממשפחת האבות הקדמונים. לכן, הלוויות בקרב האקאן הן אירוע חברתי ססגוני, עליז ומלא שמחה, אשר לו משמעות עמוקה ובו מעורבת כל הקהילה, מהצ'יף, דרך הכהן ועד אחרון הרועים. אנשי האקאן סבורים שמעבר מוצלח של הנשמה אל עולם האבות הקדמונים תלוי ביופייה ובעושרה של הלוויה, על כן הלוויה או חגיגת החיים נערכת, לעיתים, במשך שבוע שלם, יום ולילה.^[16] ולרוב היא מתקיימת בסופי השבוע וכוללת תזמורות ומקהלות, ריקודים ואוכל וכל זאת לצד הבכי ולעיתים גם סרטים אדומים המלמדים על מצבה האבל של המשפחה. כמו כן, למשתתפי הלוויה לבוש מוסכם בעל צבע סמלי. צבע לבן נבחר כשהמת היה אדם זקן וצבעי אדום ושחור נבחרים, בדרך כלל כשמדובר באדם צעיר. על בדי הלבוש של המשתתפים בלוויה מודפסים, לרוב סמלי האדינקרה (סמלים חזותיים מסורתיים המבטאים ערכי מוסר המנוסחים כאמרות וכפתגמים). בחלק מהלוויות ניתן לראות ארונות קבורה שנבחרו בקפידה על ידי המתים או קרוביהם ומסמנים את פועלם בעולם החיים, כגון דייג הנקבר בארון בצורת דג או איש עסקים שביקש להיקבר בארון דמוי מרצדס. מסורת זו של עיצוב ארונות קבורה החלה בשנות החמישים של המאה העשרים בעיר טאשי ומאז נפוצה למקומות נוספים בגאנה.^[17] ההערכות ללוויה המפוארת דורשת משאבים כספיים ולוגיסטיים רבים. לעיתים מחזיקים את המת לשם כך בקירור זמן רב והעלויות המוטלות על קרובי המת ומכריו הן גבוהות ביותר. לא פעם, מתעוררת ביקורת בנושא זה, לפיה יש לשוב למסורת העבר, בה לא היו אמצעים לשמר את הגופה ולהשקיע את המשאבים הללו בחיים ולא במתים.

הסיפורים המיתולוגיים החשובים והנפוצים ביותר של אנשי האקאן הם סיפורי אננסה העכביש. מרכזיותם של סיפורים אלה היא כה רבה, עד כי בשפת האקאן היגוד סיפורים נקרא "אננססם" (Anansesem).^[18] הם מספרים על כך שאל השמיים החזיק ברשותו את כל הסיפורים עד שאיש העכביש בא וביקש לקנות אותם ממנו. התנאי לקנייה היה כליאתם של יצורים מיתולוגיים אחרים ולאחר שאיש העכביש עמד בתנאי זה הוא הפך לאל הסיפורים. לכן רוב המסורות והסיפורים שעברו מדור לדור, קשורים אליו. הם מספרים שהוא זה שלימד את בני האדם את סודות עבודת האדמה ובנוסף הוא אחראי על החוכמה, על בריאת השמש, השמים והכוכבים.

כיום ניתן למצוא בתרבות הגאנאית ספרים העוסקים במיתולוגיה זו לצד קומיקס, שירים, סרטים ותוכניות טלוויזיה. בעקבות שוק העבדים המשגשג והגעתם של עבדים מאפריקה למרכז אמריקה ואל האיים הקריביים – הסיפורים על איש העכביש תופסים מקום מרכזי גם בתרבות זו, בדרך כלל בהקשר של עבדות. הוא מוצג כמנהיג מהפכות וכמושיע עבדים.^[19][20]

• סונסום

• ד"ר אורי שוורצמן, רופא לבן אלים שחורים, אריה ניר, ת"א 2007
• Steegstra, M. (2009). Krobo queen mothers: gender, power, and contemporary female traditional authority in Ghana. Africa Today, 55(3), 105-123
• Kyei, T. E. (1992). Marriage and Divorce among the Asante. Cambridge African Monographs

מדיה וקבצים בנושא אקאן בוויקישיתוף