הלמס נחשב לשמרן קיצוני, שנלחם בממשלים הדמוקרטים, ובעקרונות ליברלים וסוציאליסטים. כמו כן, הוא הוביל קו תקיף שהתנגד לפשרות פוליטיות, התנגדות שזיכתה אותו בכינוי "Senator No" ("סנאטור לא").
במלחמת העולם השנייה שירת בחיל הים האמריקאי במשך שלוש שנים, בתפקיד עורפי כמגייס. התפרסם בשנות ה-50 וה-60 בעקבות מאמרים והופעות תקשורתיות, שהיו בעלי אופי שמרני-קיצוני. ב-1972, לאור הפופולריות הרבה לה זכה, החליט להתמודד לסנאט. הוא נבחר לחמש כהונות ברצף, וכן כיהן במשך שש שנים כיושב ראש ועדת הסנאט לענייני חוץ, עד לתחילת 2001, אז זכו הדמוקרטים ברוב בסנאט. באוגוסט 2001 הודיע הלמס על פרישתו מהחיים הפוליטיים מסיבות בריאותיות.[1] עם זאת, פרשנים אמריקאים העריכו כי הפרישה באה בעקבות הדחתו מוועדת החוץ, וכן בעקבות שינוי דעת הקהל בקרוליינה הצפונית, שלא תאמה את עמדותיו הקיצוניות. הלמס פרש לבסוף בינואר2003.
הלמס היה נשוי ואב לשלושה. הוא נפטר ביום שישי, 4 ביולי2008, בראלי. נשיא ארצות הבריתג'ורג' בוש אמר בהודעת האבל על מותו: "...הולם שהפטריוט הגדול הזה עזב אותנו ב-4 ביולי, יום העצמאות של אמריקה".[2]
כביש הקרוי על שמו של הלמס
דעותיו
הלמס לצד עוזרו דאז וחבר הקונגרס דהיום דייוויד ראוזר, יוני 2000
הלמס התנגד לזכויות הקהילה הלהט"בית. הוא כינה את ההומוסקסואלים "אנשים חלשים ומסכנים שנגועים בחולשה מוסרית".[3]
בתקופת ממשל ביל קלינטון, ניסה הלמס לסכל את כוונתו של הנשיא למנות לסבית לתפקיד בכיר בממשל.[4]
הפלות
מאבקו של הלמס בהפלות היה קיצוני. הוא השווה את ההפלות לשואה ולפיגועי 11 בספטמבר, ואמר כי "לעולם לא אסכים לשתוק בנוגע לרצח של אלה שאינם מסוגלים להגן על עצמם".[4]
מדיניות חוץ
הלמס נודע במלחמתו בהתפשטות הקומוניזם, וכן בתמיכתו במדינות בעלות משטר ימני בדרום אמריקה, גם כאשר היו תחת שלטון לא דמוקרטי.[5] כלפי האו"ם ומדינות אירופה ניהל הלמס מדיניות חשדנית ומעט עוינת, עוינות שהגיעה לשיאה בזמן ממשל ג'ורג' בוש האב, אז עיכב הלמס את פירעון חובות ארצות הברית לאו"ם, בעקבות התנגדותו למדיניות הארגון.[6] רק בשנת 2000 הסכים הלמס לאשר את פירעון החוב, התפייס עם מזכ"ל האו"םקופי אנאן ואף קיים ביקור מתוקשר בבניין האו"ם.[7]
יחסו לישראל
בתחילת דרכו, היה הלמס פרו-ערבי, ובעל דעות אנטי-ישראליות מובהקות, והיו שאף האשימו אותו באנטישמיות. הוא התנגד לסיוע הכספי של ארצות הברית לישראל, תקף את ההצעה להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, ואף החזיק בשולחן העבודה שלו תמונה של ילד לבנוני, שנפצע מהפצצות חיל האוויר הישראלי במלחמת לבנון הראשונה. שדולת איפא"ק בחרה אותו ל"סנאטור הכי לא אוהד כלפי ישראל", ואף מימנה את יריבו של הלמס באחד מסבבי הבחירות לסנאט.[8]
בשנות ה-80 חל שינוי קיצוני בדעותיו של הלמס: הוא הודיע על התנגדותו להקמת מדינה פלסטינית בישראל, ואף שינה את דעתו בייחס לסיוע לישראל, כשהוא מסביר שהוא אמנם מתנגד לסיוע למדינות זרות, אבל בעד תקציב צבאי לישראל, שבעזרתו משמשת ישראל כ"נושאת מטוסים" של ארצות הברית במזרח התיכון, וחוסכת את העלות של הצבת כוחות אמריקאים באזור, עובדה שלבדה מצדיקה את הסיוע הצבאי השנתי שהיא מקבלת מארצות הברית.[9]
שינוי בולט במיוחד היה ביחסו של הלמס בנוגע להעברת השגרירות. הלמס פנה במכתב לנשיא רונלד רייגן ובו ביקש שיעביר את השגרירות לירושלים, ואף היה מהיוזמים של חוק שגרירות ארצות הברית בירושלים, שחייב את הנשיא להעביר את השגרירות לבירת ישראל.[8]
ב-1984, פנו ארגונים יהודיים-אמריקאים לחבר הכנסתמיכאל קליינר וביקשו ממנו להיפגש עם הלמס בניסיון לשנות את יחסו למדינת ישראל. בדרכו, נפגש קליינר עם ראשי הממסד היהודי בניו יורק, שתקפו אותו על כוונתו להיפגש עם הלמס, שכונה בפיהם "צורר ישראל". למרות זאת, נפגש קליינר עם הלמס. לטענתו של קליינר, פגישות אלו היו הגורם המרכזי לשינוי בדעותיו של הלמס.[10]
עם זאת, גם לאחר השינוי בדעותיו נוצרו לעיתים חיכוכים בנוגע לסיוע לישראל.
בשנת 2000, בעקבות איומיו של סגן שר החוץ אפרים סנה, כי אם יקוצץ הסיוע האמריקני לישראל תצמצם ישראל את רכישת המוצרים מארצות הברית, קרא הלמס לראש הממשלה ושר הביטחוןאהוד ברק לפטר את סנה, והוסיף כי "האיום של סנה הוא עלבון לכל העם האמריקני, כולל לי, שאני ידיד ותיק של ישראל. עדיף שסנה יזכור שהחברות האמריקניות שהוא רוצה להעניש משלמות מיסים, שמאפשרים למעשה את מתן הסיוע לישראל". בתגובה האשים סנה את הלמס בהתנהגות פטרונית כלפי ישראל.[11]
