גבריאל בֶּר (13 בינואר 1919 – 22 בספטמבר 1982) היה היסטוריון ומזרחן ישראלי, יהודי יליד גרמניה, פרופסור להיסטוריה וחוקר אסלאם ישראלי.
ביוגרפיה
בר נולד בברלין בירת גרמניה. דודו מצד אמו היה חוקר תולדות האמנות גרשם קורט פרייער. עלה לארץ ישראל ב-1933, ולמד בבית הספר הריאלי בחיפה. את לימודיו האקדמיים עשה באוניברסיטה האמריקנית בביירות ובאוניברסיטה העברית בירושלים, בה קיבל תואר מוסמך ב-1952 ותואר דוקטור ב-1957. עבודת הדוקטורט שלו, בהדרכתו של ד"ר אלפרד בונה, עסקה בנושא "הרכוש הקרקעי במצרים המודרנית, 1800–1950" ובה ניתח את תהליך ההפרטה של קרקעות המדינה והשפעתן על המעמדות במדינה והכלכלה במצרים. מחקריו שילבו ידע במזרחנות לצד תובנות סוציולוגיות וכלכליות, ובשנים מאוחרות יותר הוא עסק בחקר הווקף והשפעתו על פיתוח כלכלי.
בר לקח חלק בכתיבת האנציקלופדיה לנושאי אסלאם. עבודותיו זכו להתעניינות רבה בעיתונות בלבנון ובמצרים, וספריו תורגמו לשפה הערבית ונלמדו באוניברסיטאות דוברות השפה הערבית. הוא עמד בראש החברה המזרחית הישראלית, וייסד את הכנס הבינלאומי שלה. באוניברסיטה העברית שימש ראש המכון ללימודי אסיה ואפריקה. כמו כן הוא ערך את ביטאון האגודה "המזרח החדש", ובשנת 1965 התפרסם ביוזמתו לראשונה הביטאון Asian and African Studies.
לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, יזם בר את הקמת המרכז האקדמי הישראלי בקהיר.
בשנת 1976 הוענק לבר פרס ישראל לבלשנות ערבית. בשנת 1990 נוסד באוניברסיטת תל אביב "הפורום על שם גבריאל בר" לדיון אקדמי בנושאים הקשורים בחברות מזרח תיכוניות ואסלאמיות.
נפטר בירושלים ב-1982.
כתב עת לזכרו
מפרסומיו
- הרכוש הקרקעי ושאלת הריפורמה האגררית במצרים, 1957.
- מקורות לתולדות המזרח התיכון החדיש, 1960.
- "כניעות" הפלאח הערבי: לתולדות המרידות האגראריות במצרים, 1962.
- מבנה הגילדות הטורקיות: ומשמעותו להיסטוריה החברתית העות’מאנית, 1970.
- מבוא לתולדות היחסים האגראריים במזרח התיכון: 1800-1970, 1972.
- המוח’תאר הכפרי בארץ ישראל: תולדות מעמדו ותפקידיו, 1979.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
