פילוח תוצאות הבחירות בדיאגרמת עוגה. מקרא (בסדר כיוון השעון): בגוונים הכחולים - מפלגות הימין, בגוונים האפורים - המפלגות החרדיות, בגוונים הסגולים - מפלגות המרכז, בגוונים האדומים - מפלגות השמאל.
תקופת כהונתה של הכנסת העשירית הייתה רצופה באירועים שהשאירו את חותמם השלילי על מדינת ישראל. הכלכלה הישראלית הייתה נתונה במשבר החמור ביותר בתולדותיה. המשבר בא לידי ביטוי בעיקר בהיפר אינפלציה של מאות אחוזים בשנה. הוצאות הממשלה הגיעו להיקף חסר תקדים עקב המלחמה בלבנון והגדלת תשלומי הרווחה. ניסיונו של שר האוצר ארידור להוריד מיסים ומכסים בשיעור חד, כדי להעלות את הכנסות המדינה מהגדלת היקף הפעילות הכלכלית, נחל כישלון. התוכנית הזו הביאה ל"בהלת קניות" שהעלתה את המחירים, ובכך הגבירה את האינפלציה. בנוסף גבר היבוא והביא לגירעון גדול במאזן המסחרי ולירידה ביתרות מטבע החוץ של המדינה. החוב החיצוני הגיע לשיעור שעלה על 200% מהתמ"ג — שיעור שלא היה לו אח ורע במדינה מודרנית אחרת. מימון החוב התופח נעשה באמצעות "הדפסת כסף".
מבחינה ביטחונית, הממשלה קמה לאחר מלחמת לבנון. טבח סברה ושתילה שאירע במהלכה הביא לכינון ועדת כהן שהביאה להפסקת כהונת אריאל שרון כשר הביטחון. ייתכן שלמלחמה הייתה השפעה על החלטתו של מנחם בגין לפרוש מהחיים הציבוריים. בשנת 1984 היה צה"ל נתון עדיין עמוק בתוך לבנון. "הסכם השלום" שנחתם עם נציגים לבנוניים מהעדה המרונית ב-6 במאי1983 נותר על הנייר בלבד, גם לאחר אישורו בפרלמנט הלבנוני, עקב סמכותו הרעועה בזמן מלחמת האזרחים בלבנון. צה"ל נסוג לקו נהר האל-אוואלי, תוך שהוא נוטש את עמדותיו בהרי השוף בהן ספג אבדות כבדות בעקבות העימות בין הדרוזים והמרונים במקום. לאחר הנסיגה הסורים השתלטו על ביירות. ב-4 בנובמבר 1983 אירע "אסון צור השני", שבו פוצץ מחבל מתאבד את בניין הממשל בצור, ובאירוע נהרגו 60 איש, מתוכם 28 חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב. ההתנגדות לצה"ל בלבנון התחזקה, ושהיית צה"ל בקו האוואלי גבתה מחיר דמים יום יומי.
לקראת סוף שנת 1983 קרסו שערי מניות הבנקים והממשלה נאלצה להלאים את הבנקים, תוך קיזוז של כשליש מכלל חסכונות הציבור שהושקעו במניות. התנועה הקיבוצית ספגה גם היא מהלומה כואבת בעת התמוטטות הבורסה בתחילת השנה. שר האוצר, יורם ארידור, שהניח למשבר מניות הבנקים להמשיך ולתפוח עד שהיה לאסון, התפטר כעבור זמן קצר, כאשר נחשפה תוכנית ה"דולריזציה" בעיתונות ונדחתה על ידי הממשלה. לפי תוכנית זו, הייתה אמורה מדינת ישראל לאמץ את הדולר כהילך חוקי או להצמיד את השקל לדולר לפי שער קבוע. משמעות מדיניות זו הייתה הפסקה חדה וחותכת של האינפלציה בצעד קיצוני אחד תוך ויתור של ממשלת ישראל על עצמאותה המוניטרית, והכפפתה למדיניות המוניטרית של ארצות הברית.
בעקבות משבר מניות הבנקים, שסילק למעשה את הערוץ השקלי המשמעותי האחרון להשקעה, פנתה הכלכלה הישראלית אל הדולר, והממשלה, תחת הנהגתו של שר האוצר החדש יגאל כהן אורגד, שנעדר תמיכה של ממש או זמן מתאים לפתח תוכנית לעצירת האינפלציה, החלה נוקטת פיחותים תכופים ומאיצה את קצב האינפלציה. בציבור הועלה חשש כי המצב הכלכלי יגיע למצב האינפלציה ברפובליקת ויימאר. השקל חדל למעשה מלשמש את הציבור כבסיס לחישוב ערכם של המוצרים, והדולר הפך למעין הילך חוקי למחצה. בסוף 1984 היה השקל שווה פחות מרבע מערכו בתחילת 1984.
העימות הבין-עדתי, שהיה המאפיין העיקרי של מערכת הבחירות בשנת 1981, נדחק במידה מסוימת הצידה לטובת מאבק מר בין הימין ובין השמאל במדינה על רקע מלחמת לבנון. רצח אמיל גרינצוויג על ידי מתנקש מן הימין נתפס כנקודת שפל במאבק הפוליטי בישראל, והמסע הציבורי והתקשורתי כנגד אריאל שרון היה אף הוא חריף מאוד. ההפגנה הגדולה אחרי טבח סברה ושתילה (הידועה כ"הפגנת הארבע מאות אלף") נועדה להלכה לקרוא לממשלה להקים ועדה לחקר המאורעות, אך בפועל הייתה פעולה זו, כאחרות, מחאה כנגד שאיפתו של שרון לעשות שימוש בצה"ל כדי לכונן סדרים אזוריים. הסיסמה הנפוצה "שרון רוצח" הייתה דו משמעית: היא כוונה לאי מניעת טבח סברה ושתילה על ידי שרון, אך באותה מידה גם להיותו רוצח, כביכול, של חיילי צה"ל למען מטרה לא ראויה. כתבת טלוויזיה שהכין דן סממה שסיקר מטעם הטלוויזיה הישראלית את המצב בלבנון הראתה חיילי מילואים של צה"ל שזימרו למנגינת "רד אלינו אווירון" שיר שמילותיו כללו "נילחם בשביל שרון/ונחזור בתוך ארון", וחוללה סערה במערכת הפוליטית.
במקביל, בימין המפה הפוליטית, הפך הליכוד ימני יותר, כאשר בראשו עומדים ראש הממשלה יצחק שמיר, שר הביטחון משה ארנס ושר האוצר יגאל כהן אורגד, שייצגו את האגף האידאולוגי בחרות, והיו בין המתנגדים להסכם השלום עם מצרים. בקואליציה הייתה חברה מאז יוני 1982 גם מפלגת "התחיה" שעמדותיה היו ימניות אף יותר.
אירוע נוסף היה חשיפתה של "המחתרת היהודית" ב-27 באפריל 1984. המחתרת היהודית שחבריה באו מקרב חוגי המתנחלים הייתה אחראית למספר פעולות טרור שאירעו במהלך שנות ה-80, כולל התנקשויות בראשי ערים פלסטיניים וירי במכללה האיסלאמית בחברון. לאנשי הקבוצה היו גם תוכניות לפוצץ את מסגדי הר הבית כדי להקים על מקומם את בית המקדש השלישי.
הבחירות לרשויות המקומיות שנערכו ב-25 באוקטובר1983 נחשבו למסמנות את תוצאות הבחירות לכנסת. בבחירות אלו זכה המערך לעליה מתונה בכל הערים, ואף השיג מהפך במספר רשויות. עם זאת לא הייתה ירידתו של הליכוד דרמטית כפי שנדמה היה תחילה, ונראה כי במרבית המקומות שמר על כוחו. שמעון פרס מיהר להכריז כי המדובר ב"ראשית מהפך פוליטי" וכי הוא מעודד מן התוצאות. אך מסקנתם של המשקיפים הייתה כי הליכוד כמעט ולא נפגע, וכי מערכת הבחירות עתידה להיות צמודה גם הפעם.
הבחירות לכנסת האחת עשרה אמורות היו להיערך בנובמבר 1985. הליכוד, שחשש מכישלון, רצה לערוך אותן במועדן הקבוע ובשלב מאוחר ככל האפשר. פעילות פרלמנטרית נמרצת של המערך, אשר זכתה לסיוע בלתי צפוי מצידו של אהרן אבוחצירא, מנהיג הסיעה הזעירה תמ"י (לטענתו מפני שגילה על תוכנית קיצוצים של הליכוד), הביא לכישלון הממשלה בהצבעה על הקדמת הבחירות. בהצבעה שנערכה ב-22 במרץ נקבע כי הבחירות ייערכו ב-23 ביולי, וזאת ברוב של 61 מול 59, ובניגוד לעמדת הליכוד.
המערך הקדים לגבש את מועמדיו. ההתמודדות בין יצחק רבין ושמעון פרס נראתה כנחלת העבר, וניצחונו של פרס נראה מובטח. השניים נדרשו, עם זאת, לחסום את דרכו של מועמד נוסף — הנשיא הפופולרי יצחק נבון, שביקש לנצל את הפופולריות שצבר במהלך כהונתו הראשונה, פרש מהתמודדות על כהונה שנייה ושאף לקבל לידיו את מנהיגות המפלגה. סקרים הראו שנבון יותר פופולרי מפרס ואף מרבין, ושבראשותו המערך יזכה ברוב מוחלט בכנסת. בסופו של דבר נרתע נבון מהתמודדות מול פרס ורבין, אך נותר מועמד מטעם המערך בבחירות לכנסת. בכך היה נבון לנשיא הראשון ששב לזירה הפוליטית לאחר תקופת נשיאותו. בין רבין ופרס הוסכם כי בכל ממשלה בראשה יעמוד פרס, ישמש רבין כשר ביטחון.
הליכוד היה שרוי בתקופה של זעזוע חריף. אחרי פרישתו של בגין, המנהיג הכריזמטי שעמד בראשה מאז ייסודה, התמודד יצחק שמיר, איש הדור הוותיק של הנהגת המפלגה ומועמד פשרה זמני, מול דוד לוי, שייצג את הדור הצעיר, את המזרחיים ואת בני עיירות הפיתוח, אשר היוו את עיקר מאגר הבוחרים של הליכוד. שמיר ניצח ברוב מכובד והיה לראש הממשלה.
לאחר ההכרזה על הבחירות התמודד אריאל שרון מול שמיר, לאחר שזאב בנימין בגין מנע התמודדות נוספת של לוי והצליח להשיג את תמיכתו בשמיר. שרון היה מובס ומוכתם כאחראי למלחמת לבנון, שכישלונה היה מוסכם גם על רבים בליכוד. שרון פוטר בבושת פנים ממשרד הביטחון (גם אם לא מהממשלה) לאחר דו"ח ועדת כהן, ובילה חלק ניכר מזמנו במאבק אל מול השבועון "טיים" אותו תבע בתביעת דיבה (התביעה הסתיימה ב-1985 בקביעה שהשבועון טעה בפרסומיו, אך משום שעשה זאת בתום לב אינו חייב בתשלום פיצויים).
בהתמודדות במרכז תנועת הליכוד זכה שרון בהישג מפתיע של 42.5 אחוז. שמיר הכריז כי הוא "נדהם" ואילו דוד לוי, אשר ראה עצמו כ"מספר 2" וכיורשו הוודאי של שמיר, הכריז כי הוא "קודר". בנוסף, התחולל מאבק בתוך המפלגה הליברלית בין יצחק מודעי ומשה נסים, מאבק בו מודעי זכה. מודעי דרש הגדלת ייצוג הליברלים ברשימה לעומת חירות שדרשה איחוד מלא בין המפלגות. המאבק כמעט גרם לפילוג בתנועה אולם שכך ב-24 במאי. בנוסף, הישגו הרם של שרון עורר חשש מהשתלבותו בהנהגה במקום משה ארנס. המאבקים בליכוד הגבירו את הפער לטובת המערך בכ-15 מנדטים. אחת מהסיבות לכך הייתה ששמיר לא היה נואם מלהיב או כריזמטי, ובעיני רבים לא היה חלופה ראויה לבגין בלבם של הבוחרים. עם זאת, הכריז שמיר כי הוא תומך בכינון ממשלת אחדות לאומית כבר מתחילת מערכת הבחירות, הכרזה שייתכן והייתה לה השפעה ממתנת על עוצמת ההתמודדות בין המפלגות. המערך סירב לממשלת אחדות ושמיר תקף אותם על העדפת טובת המפלגה על פני המדינה.
אל הקלחת הפוליטית הרוחשת הצטרף עזר ויצמן אשר הכריז על הקמת מפלגה בשם "יחד", שתשנה את המפה הפוליטית. ויצמן, אשר פרש מן הליכוד מספר שנים קודם לכן בשל ויכוח עם עמדותיו של בגין, ייצג עתה קו מדיני מתון. רבים טענו שוויצמן יהפוך ללשון המאזניים לאחר הבחירות, ואנשי המערך והליכוד פנו אליו בהצעות לתמוך במועמדם לראשות הממשלה. הליכוד אף הציע לויצמן תפקיד ממלא מקום ראש הממשלה ורוטציה עם שמיר.
מפלגה חדשה בנוף הפוליטי בישראל הייתה מפלגת ש"ס. המפלגה נוצרה בעקבות אי-בחירתו של הרב עובדיה יוסף לכהונה נוספת כרב הראשי הספרדי (הראשון לציון) ושיתפו בה פעולה חרדים מזרחים שפרשו מאגודת ישראל ומתמ"י. מאבק החרדים המזרחים לשיפור מעמדם בעולם הישיבתי החרדי הוצנע, ובמקומו הציגה המפלגה את עצמה כנציגתם של שומרי מסורת מזרחיים תחת הססמה "להשיב עטרה ליושנה".
כן רצו לבחירות רשימות קטנות רבות. הרב מאיר כהנא המשיך לנסות ולהיכנס לכנסת, כמו גם שמואל פלאטו-שרון. אריה אליאב רץ לבדו, לאחר פעילות כפעיל מרכזי במערך וב"מחנה של"י". יגאל הורביץ רץ במפלגת יחיד שנקראה "אומץ" ואשר בבסיסה הארגוני הייתה מפלגתו של משה דיין, תל"ם. המפלגה הסתמכה על אישיותו של הורביץ ועל ראיית עולמו הכלכלית. כן פעלה תנועה ערבית-יהודית בשם "הרשימה המתקדמת לשלום" בראשה עמדו מוחמד מיעארי והאלוף (מיל.) מתי פלד. בנוסף להן רצו שלל מפלגות קוריוז, שנמשכו לפרסום שהעניקה התעמולה הטלוויזיונית לדמויות קיקיוניות שונות, אך לבד מפרסום הקוריוזים לא הייתה להן השפעה על מהלך הבחירות.
תשדירי הבחירות שנערכו באותה השנה היו עמוסות כוכבים: במערך שלחו את חברי הגשש החיוור, שהטביעו את הביטוי "טועה, טעות, טעינו" (על אף שהמשפט היה במקור ממערכון שלהם), ובליכוד גייסו שנית את ספי ריבלין, שגם הופיע במערכת הבחירות הקודמת, והתפרסם בעיקר בגלל הראיון שבו הוא שואל את פרס מה דעתו על תוכניות כלכליות ותוכניות שלום, וזה (קולו של ריבלין ככל הנראה) משיב לו בציניות "כן ולא". התשדירים עסקו בעיקר במלחמת לבנון ובאינפלציה: המערך טען שהליכוד הכניס את ישראל לבוץ כשיצחק רבין מציג תוכנית לנסיגה חלקית מלבנון, בעוד שהליכוד טען שצעד זה יחזיר את הטילים לתושבי הגליל ובלתי יישים. בנוסף, טען הליכוד שהמערך יוותר על גושי ההתנחלויות, על בקעת הירדן וימסור שטחים ללא שלום. בתחום הכלכלי, המערך טען שהליכוד מתכנן "טיפול בהלם" ופגיעה בחסכונות הציבור כדי לחסל את האינפלציה. הליכוד, לעומתו, טען שהמערך מעדיף פתרון האינפלציה בעזרת אבטלה המונית, שההסתדרות מונעת מהליכוד לטפל באינפלציה ושהליכוד יגן על חסכונות הציבור בעזרת חוק מיוחד. בנושא העדתי, הקפיד המערך להציג מזרחים מאוכזבי ליכוד שטענו שהליכוד פגע בהם, בעוד שהליכוד דאג להזכיר את שחיתות במערך, ההתנשאות העדתית והפגיעה בכל מי שלא היה חבר מפלגה. הליכוד הציג בתשדיריו את הילדה ליסה פרץ מקריית שמונה, שטענה שבזכות מלחמת לבנון היא מרגישה בטוחה, ואת משפחתה שטענה שתומכי המערך מתנכרים אליהם בגלל תמיכתם בליכוד. בעקבות תחקיר ידיעות אחרונות התברר שהמשפחה עברה לקריית שמונה לאחר ההסכם להוצאת אש"ף מלבנון ושהאם פוטרה מעבודתה בקיבוצים בעקבות תחקיר על עברה.
העימות בין שמיר לפרס ב-10 ביולי צמצם את הפער בין המפלגות הגדולות במעט. כל אחת מהמפלגות הציגה סקרים שמועמדה ניצח בעימות.
אירוע חשוב ובעל משמעות חוקתית אירע במהלך מערכת הבחירות. שוב (לאחר פסילת "רשימת הסוציאליסטים" במהלך הבחירות לכנסת השישית) עלו על הפרק שאלות של דמוקרטיה מתגוננת וועדת הבחירות המרכזית פסלה שתי רשימות מלרוץ לכנסת: את רשימת כ"ך של מאיר כהנא, מן הטעם כי "היא דוגלת בעקרונות גזעניים ואנטי דמוקרטיים", ואת הרשימה המתקדמת לשלום בטענה כי "רשימה זו דוגלת בעקרונות המסכנים את שלמותה וקיומה של מדינת ישראל, ושמירת ייחודה כמדינה יהודית".
רשימתו של מאיר כהנא רצה מזה מספר מערכות בחירות לכנסת, ללא הצלחה של ממש. הרשימה המתקדמת לשלום הייתה רשימה יהודית-ערבית, אשר בשורותיה פעלו חבר הכנסת מוחמד מיעארי והאלוף (מיל.) מתי פלד, כמו גם אישים כאורי אבנרי.
שתי הרשימות ערערו בפני בית המשפט העליון, בע"ב 2/84, ניימן נ. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת עשרה פ"ד לט (2) 225. הרכב מורחב של חמישה שופטים: הנשיא מאיר שמגר, אהרן ברק, מרים בן-פורת, מנחם אלון ומשה בייסקי, ישב על המדוכה. לא היה ספק בדבר סמכותה של ועדת הבחירות לפסול רשימות (מלבד לדעת המיעוט של מרים בן-פורת), שכן עניין זה הוכרע כבר בשנת 1965 על פי דעת הרוב של "פסק דין ירדור", אשר קבעה בצורה תקדימית כי ועדת הבחירות המרכזית רשאית לפסול רשימות המתנגדות לעצם קיומה של מדינת ישראל, על אף שהמחוקק לא הסמיך אותה מפורשות לעשות כן.
השאלה המרכזית הייתה עד היכן משתרעת "הלכת ירדור": האם ניתן להרחיב את נימוקי "ירדור" אל מעבר לעילות בהן נמצא, כעשרים שנה קודם לכן, כי מפלגה המתנגדת לעצם קיומה של מדינת ישראל אינה כשרה להתמודד בבחירות. היה ברור כי מועמדותו של מאיר כהנא, למשל, אינה חותרת תחת עצם קיומה של המדינה, כי אם תחת עקרונות יסוד של הדמוקרטיה.
כל השופטים פסקו שיש לקבל את הערעור ולבטל את פסילת שתי הרשימות, אך השופטים השתמשו בנימוקים שונים כדי להגיע לתוצאה זו. דעת הרוב של בית המשפט קבעה כי לא ניתן להרחיב את "הלכת ירדור" וכי רק רשימה החפצה בהשמדת מדינת ישראל אינה כשירה לרוץ לכנסת. עקב קביעה זו הוכשרה מועמדותו של כהנא. אהרן ברק קבע בדעת מיעוט שאכן יש לפסול רשימה השוללת את האופי הדמוקרטי של ישראל, אך פסילות יבוצעו רק כאשר יש "אפשרות סבירה" להגשמת התוכניות הללו, ובמקרה של כהנא לא הוכחה אפשרות סבירה כזו. השופט אלון דן בנוסף לכך גם בפגיעה באופיה היהודי של המדינה בכך שהרחיב בהיבט שבו דעותיה של תנועת כ"ך סותרות את ערכי המשפט העברי. עוד דן אלון בפסק הדין בערכי חופש הביטוי כפי שהם באים לידי ביטוי במשפט העברי, על אף החשיבות הרבה של ערכים אלה במקרים כמו אלה חובה על על מנהיגי העם לדחות דעות אלה ולמגרן, אך אחריות זו מוטלת על גבי בית המחוקקים ולא על בית המשפט, בהתאם לדעת הרוב. השופט אלון הוסיף שבאופן דומה לאמרה מן המשפט העברי "וחי בהם - ולא שימות בהם" מדינה דמוקרטית נדרשת לפסול רשימות הפוגעות האופיה הדמוקרטי.[2] בית המשפט המשיך וקבע כי במצב החוקי הנוכחי יש לפסול רשימה רק כאמצעי קיצוני ואחרון וכאשר קיימות ראיות ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות לכך שהרשימה שוללת את קיומה של המדינה. לא נמצא כי "הרשימה המתקדמת לשלום" עונה על קריטריונים מחמירים אלו, ובית המשפט קבע שוועדת הבחירות המרכזית לא הייתה יכולה להסתמך על קביעות של שר הביטחון שהתבססו על חומר חסוי שהוא סירב לחשוף בפני הוועדה, ולכן גם התמודדותה אושרה.
שתי הרשימות התמודדו בבחירות וזכו להישגים: כהנא נבחר לכנסת וזיעזע בכך את המוסדות הפוליטיים, וגם הרשימה המתקדמת לשלום הצליחה להכניס לכנסת שני חברי כנסת מטעמה. בעקבות זאת תוקן חוק יסוד: הכנסת על ידי הכנסת האחת עשרה, ונקבע כי רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע, שלילת קיום המדינה כמדינת העם היהודי, שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה או הסתה לגזענות. כן תוקן חוק הבחירות לכנסת ונקבע בו שוועדת הבחירות המרכזית היא זו שתדון בפסילת רשימות לפי הסעיף הנ"ל, ונקבע הליך של ערעור לבית המשפט העליון על החלטה של הוועדה שלא לפסול רשימה (הליך הערעור לבית המשפט העליון על החלטה לפסול רשימה כבר היה קבוע בחוק, ומכוחו ערערו שתי הרשימות על הפסילה).
תוצאות הבחירות
בבחירות לכנסת האחת עשרה, אשר התקיימו ב־23 ביולי1984, נמנו 2,091,402 מצביעים מתוך 2,654,613 בעלי זכות בחירה (אחוז הצבעה של 78.78%). אחוז החסימה עמד, בהתאם, על 20,733 קולות.[3] בבחירות הושגו התוצאות הבאות:
התמונה שהצטיירה במוצאי יום הבחירות היא של קיפאון שבו אין גוש היכול להרכיב ממשלה בעצמו. הליכוד ירד בכוחו במידה ניכרת, מ-48 מנדטים ל-41 מנדטים, ולא יכול היה להרכיב ממשלת ימין-דתיים ללא תמיכתו של מאיר כהנא (תמיכה שלא באה בחשבון), אך גם המערך לא יכול היה להרכיב ממשלה ללא תמיכת הרשימה המתקדמת וחד"ש. המפלגות הדתיות שמרו על נאמנותן לליכוד, וסירבו להיעתר לפניות להקים ממשלה צרה עם המערך. הליכוד ניסה להציע לעזר ויצמן סגנות ראש הממשלה ואת תיק הביטחון, אולם ויצמן סירב לכך והמליץ על פרס לראשות הממשלה. לבסוף, על פרס המליצו 60 חברי כנסת להרכבת הממשלה (המערך, יחד, רצ, שינוי, חד"ש, הרשימה המתקדמת ואומץ) בעוד שעל שמיר המליצו 54 (הליכוד, התחייה, ש"ס, אגודת ישראל ומורשה), כשהמפד"ל ואבוחצירא תומכים בממשלת אחדות וכהנא לא הוזמן לבית הנשיא.
הרכבת הממשלה הוטלה על פרס אולם הוא לא הצליח להשיג רוב לממשלה בראשותו. המפד"ל היו מוכנים להצטרף אליו כדי שתיק הדתות לא יעבור אל ש"ס, אולם פרס לא הצליח למצוא עוד סיעה שתתמוך במועמדותו וכך תשבור את התלות שלו במפלגות הערביות. לאחר התערבותו האישית חסרת התקדים של נשיא המדינהחיים הרצוג ובתמיכת עזר ויצמן, נמצא הפתרון — "רוטציה". שמעון פרס ישמש כראש ממשלה במשך שנתיים, שלאחריהן יוחלף ביצחק שמיר. יצחק רבין מונה לשר הביטחון למשך כל התקופה, ויצחק מודעי נקבע כשר האוצר (אך פוטר בהמשך בשל סכסוך עם שמעון פרס). אל הממשלה הצטרפו המפלגות יחד, המפד"ל, אגודת ישראל, ש"ס, מורשה, שינוי ואומץ. בממשלה תמכו 97 חברי כנסת. ממשלת האחדות שהוקמה על בסיס זה שרדה את מלוא תקופת כהונתה. בעקבות הקמת ממשלת האחדות פרשה מפ"ם מן המערך. ויצמן הצטרף למערך על מנת שמפלגה זו תישאר הגדולה ביותר, וכיהן כחבר כנסת מטעם המערך במהלך השנים הבאות.
