"אנחנו מוצאים את ראש הממשלה אחראי, מיניסטריאלית ואישית, לליקויים בהחלטות שהתקבלו, ולליקויים בתהליכי קבלתן. ראש הממשלה גיבש את עמדתו מבלי שהוצגה לו תוכנית מפורטת ובלי שדרש כי תוצג, ולכן לא היה יכול לנתח את פרטיה ולאשר אותה. יתר על כן הוא לא דרש חלופות של ממש לשיקול דעתו, ולא גילה ספקנות ראויה ביחס לעמדות הצבא. בכך הוא כשל." - מתוך דוח הביניים עמ' 115."שר הביטחון, בתקופה הנבדקת, לא דרש ולא בחן תוכניות של הצבא, לא ווידא את מוכנותו ואת היערכותו, ולא בדק בראייה כוללת את ההלימה בין דרכי הפעולה שהוצעו ואושרו ובין היעדים שנקבעו. שר הביטחון גם לא הפעיל שיקול דעת עצמאי לגבי השאלות הרחבות של המערכה. שר הביטחון לא פעל בצורה מספקת להשלמת חסרי הידע והניסיון שלו, ולא פעל בתוך ראייה אסטרטגית של המערכות עליהן היה מופקד. כהונתו ותפקודו כשר הביטחון בזמן המערכה החלישה לכן את יכולתה של הממשלה להתמודד עם אתגרי המערכה." - מתוך דוח הביניים עמ' 116."הרמטכ"ל כשל בכך שלא היה ערוך ומוכן לאירוע הצפוי, בכך שלא העמיד את הדרג המדיני על מורכבות הזירה, ובכך שלא הציג בפניו מידע, הערכות ותוכניות - שהיו בצבא ברמות תכנון ואישור שונות - שהיו מאפשרות התמודדות טובה יותר עם אתגריה. אחריותו של הרמטכ"ל מוחמרת בשל העובדה כי ידע שהן ראש הממשלה והן שר הביטחון היו חסרי ידע וניסיון מספיקים בנושאים הרלוונטיים, ובשל העובדה שיצר אצלם הרושם כי הצבא ערוך ומוכן וכי יש לו תוכניות פעולה למצב כזה." - מתוך דוח הביניים עמ' 116.
לצדה של הוועדה פעלו 12 עוזרים, שמונה מהם קציני מילואים בדרגת תת-אלוף.
עלותה של הוועדה נאמדה ב-21.4 מיליוני שקלים. תקציבה של הוועדה נקבע על ידי מזכיר הממשלה ישראל מימון ורואה חשבון ממשרד האוצר, על פי מעמדה, היקף העבודה ותקדימים מוועדות חקירה ממשלתיות קודמות[1].
הרקע להקמת הוועדה
הקריאות להקמת ועדת חקירה לאחר מלחמת לבנון השנייה
כבר במהלך הלחימה נשמעו קולות, בעיקר מצד חיילי מילואים ועיתונאים, שדרשו חקירה מקיפה של שגיאות ומחדלים שנעשו לקראת מלחמת לבנון השנייה ובמהלכה. עלו טענות לגבי השגיאות המבצעיות והלוגיסטיות הלא מעטות שהתרחשו לדבריהם.
מיד לאחר הפסקת הקרבות, שר הביטחון עמיר פרץ הקים ועדת בדיקה חיצונית בראשות הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק, אך היא הוקפאה בעצת חבריה כי לא הייתה מוסכמת על ראש הממשלה וספגה ביקורת רבה בתקשורת ובצבא. גם חברי הכנסת בוועדת החוץ והביטחון החליטו להקים ועדת חקירה פרלמנטרית, במסגרת ועדת החוץ והביטחון, כדי לחקור את המלחמה, וקראו לכל המעוניין לפנות אליהם לצורך שימוע.
אולמרט סירב בתוקף להקים ועדת חקירה ממלכתית באמרו שוועדה כזאת תשתק את צה"ל לכמה חודשים אך הודה ש"היו כישלונות, אסור לטייח, אסור להעלים עין" ועל כן החליט על הקמת שתי ועדות חקירה שתפעלנה במקביל: אחת לבדיקת הצבא, בראשות אמנון ליפקין-שחק והשנייה לבדיקת תפקוד הדרג המדיני. בנוסף, על מבקר המדינה הוטל לבדוק את הטיפול בעורף, אך הוא הודיע שירחיב את תחום החקירה שלו בהתאם לשיקול דעתו[2].
לאחר מספר ימים, בראשית ספטמבר 2006, פסל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, את ידידיה יערי ודוד עברי מלכהן בוועדה בגלל תלותם במערכת הביטחון אותה הם אמורים לחקור, בעיסוקיהם האחרים[5]. בעקבות זאת, ובעקבות החלטה לבטל את הוועדה לבדיקת הצבא בראשות אמנון ליפקין-שחק, החליט אולמרט להוסיף לוועדה את השופט לשעבר אליהו וינוגרד, ולהעמידו בראשה. בטרם אישרה הממשלה את הקמת הוועדה ואת הרכבה, החליט נחום אדמוני שלא לקחת חלק בוועדת החקירה ולוועדה מונו מנחם עינן וחיים נדל[6].
אנשי התנועה למען איכות השלטון בישראל, המשיכו במאבקם למען ועדת חקירה ממלכתית ופתחו בשביתת רעב. מלבד זאת, קיימו שני גופי המחאה במוצאי שבת 9 בספטמבר, בכיכר רבין בתל אביב, הפגנה בה השתתפו כ-35 אלף איש. במפתיע הצטרפו לתומכים בהקמת ועדת החקירה הממלכתית, גם עמיר פרץ ושאול מופז, שהעביר ביקורת נוקבת על ניהול המלחמה.
במקביל, הקים צה"ל ועדות בדיקה רבות לבדיקת כל האספקטים השונים של התנהלות צה"ל במלחמה, החל מאופי פעולת הכוחות בשטח ועד לתפקוד הרמטכ"ל.
מינוי הוועדה וסמכויותיה
האישור להקמת ועדת וינוגרד, ניתן בסופו של דבר בישיבת הממשלה ב-17 בספטמבר 2006, על פי סעיף 8א' לחוק הממשלה. 20 שרים תמכו, שניים התנגדו ואחד נמנע[7].
למחרת היום, קיימה הוועדה את ישיבתה הראשונה. על פי החלטת הממשלה, הוועדה מונתה "לבירור ההערכות וההתנהלות של הדרג המדיני ומערכת הביטחון במכלול ההיבטים של המערכה בצפון שהחלה ביום ט"ז בתמוז התשס"ו (12 ביולי 2006)". לוועדה נקבעו חלק מהסמכויות המפורטות בחוק ועדות חקירה, בהן הסמכות לזמן לעדות ולהעניש סרבנים[8].
היקף בדיקת הוועדה נקבע בהחלטת הממשלה:
2. הוועדה תבדוק ותקבע ממצאים ומסקנות וכן תגיש המלצות ככל שתראה לנכון, בנוגע לדרג המדיני ולמערכת הביטחון במכלול ההיבטים של המערכה כאמור לעיל, בנושאים אלה:
(1) הדרג המדיני - התנהלות הדרג המדיני בכל הנוגע לניהול המערכה, שהחלה בפועל ביום ט"ז בתמוז התשס"ו (12 ביולי 2006), מן ההיבט המדיני, הצבאי והאזרחי;
(2) מערכת הביטחון - היערכות מערכת הביטחון והתנהלותה לגבי המערכה, לרבות בעניינים אלה:
(א) היערכות מערכת הביטחון ומוכנותה מול האיום מלבנון, לרבות היערכות מודיעינית ובניית הכוח והכנתו מול תרחישי האיום השונים;
(ב) ניהול הלחימה, הפעלת הכוחות ובכללם פיקוד העורף, והמערכים המסייעים והתומכים במהלך הלחימה, לרבות תהליכי קבלת ההחלטות, ממועד אירוע חטיפת החיילים ביום ט"ז בתמוז התשס"ו (12 ביולי 2006) עד מועד כניסת הפסקת האש לתוקף ביום כ' באב התשס"ו (14 באוגוסט 2006)
(3) הוועדה תגיש את ממצאיה ומסקנותיה, וכן המלצות ככל שתמצא לנכון, לרבות לגבי שיפור תהליכי קבלת ההחלטות בעתיד של הדרג המדיני ושל ראשי מערכת הביטחון, ובכלל זה החומרים והייעוץ הניתנים לגורמים האמורים.
(4) (א) אם הוועדה תראה לנכון, היא רשאית להגיש דו"ח ביניים או דו"ח חלקי, בנושאים שבהם קיימת, לדעתה, דחיפות ביישום מסקנותיה והמלצותיה.
(ב) הוועדה תגיש את הדו"ח או הדו"חות שלה לראש הממשלה ולשר הביטחון והם יביאו אותם לפני הממשלה.
(ג) הדו"ח או הדו"חות של הוועדה יפורסמו ברבים; הוועדה רשאית לקבוע הנחיות לגבי פרסום הדו"חות על פי העקרונות שבסעיף 20 לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968 (להלן -חוק ועדות חקירה).
— ילקוט הפרסומים, 5586, 3 באוקטובר 2006, בעמ' 194
פניות נגד מינוי הוועדה והתנהלותה
התנועה למען איכות השלטון עתרה לבג"ץ, כדי שיורה לבטל את הוועדה ולהקים ועדת חקירה ממלכתית. ב-5 באוקטובר 2006, הורו השופטים לנציגי המדינה לנמק תוך 5 ימים מדוע לא תבוטל ועדת וינוגרד, ותוקם ועדת חקירה ממלכתית[9]. אולם בסופו של דבר נדחתה העתירה, וועדת וינוגרד המשיכה בתפקידה.
בעקבות תלונות מצד התנועה למען איכות השלטון בישראל, הודיע היועץ המשפטי ב-5 באוקטובר 2006 לממשלה שימנע את מינוי מני בן-חיים לתפקיד מרכז ועדת הבדיקה. זאת משום שבן-חיים ריכז במהלך הבחירות את מטה המתנדבים של מפלגת קדימה, ולדברי מזוז "מדובר במפלגה שאת פעילותה והתנהלותה אמורה לבדוק הוועדה... ועלולה להיווצר מראית עין של ניגוד עניינים"[10].
ב-6 בפברואר2007 הכריע בג"ץ בעתירה שהגישה חברת הכנסת זהבה גלאון נגד ועדת וינוגרד, בה דרשה כי הוועדה תקיים ישיבות פומביות ותפרסם את הפרוטוקולים של דיוניה בתום כל ישיבה, עוד בטרם תפרסם דו"ח ביניים. פסק הדין ניתן לאחר שנסתיים כבר פרק שמיעת העדויות והוועדה שמעה את כל העדויות שהיו בפניה בדלתיים סגורות. בית המשפט העליון החליט כי "על ועדת וינוגרד מוטלת חובה להתיר חשיפה של תוכן דיוניה וחומר שהוגש בפניה עד למירב האפשרי, וזאת בלא שייפגעו תכלית הביטחון או אינטרס לאומי אחר מהמעלה הראשונה"[11].
בעקבות ההחלטה, בתאריך 23 במרץ 2007 עלה לרשת אתר של הוועדה, בו פורסמו עדויותיהם של הנחקרים, לאחר שעברו צנזורה. כמו כן ניתן למצוא בו מידע על פעילות הוועדה והודעות מטעם הוועדה. העדויות פורסמו בהדרגתיות, וזאת כדי להקל על הוועדה ועל העדים את התגובה לפרסום במידת הצורך ולאפשר בכך לוועדה לסיים את הדו"ח הסופי בזמן.
עבודת הוועדה
הוועדה הזמינה לעדות כל אדם שחפץ להביא בפניה מידע או דעה. לפני הוועדה הופיעו 75 עדים, בהם בכירי הממשל הישראלי, מנהיגי ציבור שונים, קציני צבא ומומחים. בפני הוועדה העידו בין היתר: הרמטכ"ל בזמן מלחמת לבנון השנייה דן חלוץ, אלוף פיקוד הצפון בזמן המלחמה אודי אדם, ב-1 בפברואר העיד ראש הממשלהאהוד אולמרט ועדים נוספים הקשורים בפרשה.
בצד הוועדה סייעו 12 עוזרים בתחום הצבאי, המדיני והמשפטי. שמונה מהם קציני מילואים בדרגת תא"ל, שאיתם נפגשו כמאתיים אנשים, רובם קציני צבא בכירים בהווה ובעבר, (בהם גם עשר משפחות של חללים במלחמה). עשרות מתמלילי העדויות פורסמו בציבור, על פי צו של בית המשפט העליון (לתמלילים(אורכב 14.08.2011 בארכיון Wayback Machine)) (דו"ח סופי עמ' 44–45).
הוועדה ציינה שדרכי עבודתה היו
בשלב הראשון קביעת העובדות, וסקירת כל מסכת האירועים.
בשלב השני ניתוח העובדות, בהבנייה של אירועים וניסיון להסבירם.
בשלב השלישי הסקת המסקנות לאורן של אמות מידה רלוונטיות (שם עמ' 50–52).
בשלב הרביעי הפקת לקחים ומתן המלצות מסוגים שונים (שם עמ' 62–74).
לאחר שמיעת העדים, סיימה הוועדה את פרק שמיעת העדויות. זאת בטרם תגיש דו"ח ביניים.
הדו"ח החלקי
עטיפת הדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד
ב-30 באפריל2007 פרסמה הוועדה דין וחשבון חלקי, שעסק בתקופה שקדמה למערכה, בימיה הראשונים (12 עד 17 ביולי) ובכמה נושאים כלליים. הסיבה לפרסום הדו"ח החלקי הייתה הדחיפות שבתיקון הליקויים שעלו.
הדו"ח טען כי ההחלטה על היציאה למלחמה נעשתה באופן מהיר ולא אחראי. הדו"ח כלל מסקנות אישיות כנגד ראש הממשלהאהוד אולמרט, שר הביטחוןעמיר פרץ והרמטכ"ל בזמן המלחמה דן חלוץ. הדו"ח ציין כי שלושת האישים כשלו בתפקידם בקבלת ההחלטות ובניהול מלחמת לבנון השנייה (עמ' 144).
על אולמרט נאמר כי החלטותיו הקשורות ליציאה למערכה ב-12 ביולי, התקבלו במהירות וללא בחינה עמוקה של זירת המערכה ושל טעמי מדיניות ההכלה, ללא תוכנית מעובדת היטב וללא מתווה אסטרטגי ברור. ולכך שמטרות המערכה לא נקבעו בבהירות ובזהירות, ולא נבחן האם יעדי המערכה המוצהרים יושגו בדרכים שננקטו להשגתם. כל אלו "מצטרפים יחד לכשל חמור הנוגע להפעלת שיקול דעת, אחריות וזהירות" (עמ' 135–136).
לגבי פרץ נאמר כי כשל בכך שלא ביקש דיון אסטרטגי של ממש, לפני היציאה למלחמה. כשל מרכזי היה שלא נתן תשומת לב מיוחדת להשלמת חוסר התמצאותו הברורה בנושאי משרדו, ולא נקט בצעדים שנועדו לפצותו על כך, הוועדה קבעה כי "כשל כזה של ציר כה מרכזי, ללא ספק החליש את יכולתה של המערכת בכללותה, לתפקד בצורה שקולה, אחראית ומקצועית" ולכן בכל אלה הוועדה מצאה כשלים וליקויים של ממש בהתנהלותו של שר הביטחון (עמ' 140–141).
לגבי חלוץ נאמר כי "הרמטכ"ל לא שטח בפני הדרג המדיני את מלוא המידע שהיה נדרש לצורך החלטות מסוג אלו שהתקבלו באותו יום", ושגה ב"אמונת-יתר בכוחו של חיל האוויר ואי הערכה נכונה של כוחו והיערכותו של היריב", חלוץ נמצא "אחראי אישית ופיקודית לעובדה כי ביום הפקודה לא היו באמתחתו תוכניות מוכנות ריאליות למצב הסלמה בזירת הלבנון, שיכלו לסייע לדרג המדיני לבחון בצורה טובה את האפשרויות שעמדו בפניו". כל אלה לדעת הוועדה "מצטרפים לכשלים חמורים של הצבא ושל הרמטכ"ל לשעבר בראשו" (עמ' 141–143).
בנוסף, הדו"ח ביקר את התנהלות הממשלה כולה, והעלה עדויות בהן נאמר כי "שרי הממשלה הצביעו על תוכנית שלא ידעו מה טיבה" ו"בכך הם לא מילאו את תפקידם - לשקול בצורה אחראית וזהירה מהלכים מסוג זה" (עמ' 125). על פי עדותו של שמעון פרס בפני הוועדה, הוא התנגד עקרונית ליציאה למלחמה, אך הצביע בעדה מפני שלא רצה להוריד מסמכותו של ראש הממשלה ולפגוע ביציבות הממשלה והקואליציה בזמן מלחמה. הוועדה ביקרה את תרבות הדיון המטכ"לית וקבעה כי "לא סייעה לסיעור מוחות יוצר, המשלב ניסיון ודעות של אנשים שונים" אף ש"השתתפו בדיונים הרבה אנשים מקצועיים ומנוסים, והיו להם תובנות מבוססות היטב" בשל "הנוכחות בולטת מאוד של הרמטכ"ל ושל העדפותיו", ובמיוחד "לאור ההנחיה של הרמטכ"ל בפורום הבכירים, כי על אנשי הצבא להימנע מלהשמיע דעות "עצמאיות" במקום שמתבקשת המלצת הצבא." (עמ' 127–128)
בפרק ההמלצות הוועדה המליצה על שורת המלצות ממסדיות ובהן: להילחם במכת ההדלפות ששיתקה את הפעילות הממשלתית, לקבוע כללים להצגת מסמכים בפני הממשלה, לקדם את בסיס הידע של שרי ממשלה בנושאי ליבה אסטרטגיים, לפעול לשילוב מלא של משרד החוץ בהחלטות ביטחוניות בעלות ממד מדיני, לחזק את המועצה לביטחון לאומי (מל"ל) בדרכים שונות ועיגון סמכויותיה בחוק, באופן שיהפכו אותה לגוף רלוונטי ובעל תפקודיות טובה, ולהקים מרכז לניהול משברים לאומיים במשרד ראש הממשלה, ובו חדר מצב מתוקשר לגופי הביטחון האחרים.
תגובות במערכת הצבאית לדו"ח החלקי
בחודשים שלאחר המלחמה פרש אלוף פיקוד הצפון, אודי אדם מתפקידו, וכמו כן פרש גם גל הירש, מפקד עוצבת הגליל אשר שמו נקשר בליקויי המלחמה. הציבור דרש "למצות את הדין" עם דרג הפיקוד הבכיר ביותר- ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ.
הרמטכ"ל דן חלוץ התפטר כבר בינואר 2007, שלושה חודשים לפני הגשת הדו"ח.
בעיתונות פורסם כי בצה"ל נפתח קורס חדש לקצינים בכירים ששמו "אמנות המערכה", ללקחי מלחמת לבנון השנייה, בו מוקדש מקום גם ללקחי ועדת וניגורד. בכירים בצה"ל אמרו שברמה הטקטית צה"ל ניצח במלחמה, לכן הבעיה אינה בדרג הטקטי, ומהסיבה הזו מתקיים הקורס הזה[12].
תגובות במערכת הפוליטית לדו"ח החלקי
בימים שלאחר פרסום הדו"ח הודיעו השר איתן כבל ממפלגת העבודה ויו"ר הקואליציה אביגדור יצחקי מקדימה, על התפטרותם, ואליהם הצטרפה בקריאה להתפטרות אולמרט גם שרת החוץ, ציפי לבני, הנחשבת כמועמדת להחליף את אולמרט כיו"ר קדימה. יצחקי הוחלף על ידי ח"כ אלי אפללו.
שר הביטחון עמיר פרץ, שערב הגשת הדו"ח היה בשיא המרוץ לראשות מפלגת העבודה, הודיע שאם ייבחר מחדש לתפקידו כיו"ר המפלגה ידרוש להחליף את תיק הביטחון בתיק האוצר. בבחירות עצמן, שנערכו ביוני 2007, כמעט חודשיים אחרי הגשת הדו"ח החלקי, הגיע פרץ למקום השלישי בלבד עם 20% מקולות המצביעים.
לאחר שפרץ וחלוץ עזבו את תפקידיהם, התמקדה הדרישה הציבורית בהתפטרות ראש הממשלה אהוד אולמרט. ב-3 במאי נערכה עצרת המונית, של כ-100–150 אלף איש בכיכר רבין תוך קריאה להתפטרות הממשלה[13]. סקרים שונים שנערכו מיד לאחר פרסום הדו"ח החלקי הראו על אחוזי תמיכה נמוכים בראש הממשלה ובשריו, ובקריאה ברורה להתפטרותו. לאחר זמן עלתה התמיכה בממשלה במידת מה. בפועל לא התערער מעמד הממשלה כתוצאה מהדו"ח החלקי, והצטרפותו של אהוד ברק במקום עמיר פרץ הבטיחה לה יציבות לפחות זמנית.
למרות הביקורת הקשה מצד הציבור, המערכת הפוליטית והתקשורת על ראש הממשלה, האחרון לא התפטר וטען שהוא וממשלתו יתקנו הליקויים. מספר חודשים לאחר הצהרתו של ראש הממשלה, על יישום המסקנות, ותיקון הבעיות (בין היתר בהיבט שיפוץ המקלטים בצפון הארץ, הזרמת כספים לרשויות המקומיות בצפון וכו') התברר שמצב המקלטים והאזורים הממוגנים הוא רע כשהיה, והליקויים לא תוקנו.[דרוש מקור]
הדו"ח הסופי
עטיפת הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד
ב-30 בינואר 2008 הוגש הדו"ח הסופי של הוועדה. בשעה 17:00 הוא הוגש לראש הממשלה ולשר הביטחון, ובשעה 18:00 הוקראו עיקרי הדו"ח במסיבת עיתונאים שנערכה בבנייני האומה בירושלים, תחילה בעברית על ידי ד"ר אליהו וינוגרד ולאחר מכן באנגלית על ידי פרופ' רות גביזון[14].
הוועדה מצאה כשלים וליקויים רבים בהתנהלות הדרג המדיני והדרג הצבאי, אך נמנעה מלהטיל אחריות אישית על אדם מסוים, מסיבות המפורטות בדו"ח. הוועדה קובעת כי במלחמת לבנון השנייה הייתה החמצה גדולה וחמורה, לאור העדיפות הגדולה של צה"ל על חזבאללה, שאחראי לה הדרג הצבאי, במיוחד כוחות היבשה, עם שותפות מסוימת של הדרג המדיני (סעיף 11 בהודעה לעיתונות).
הוועדה ציינה לשבח את נכונותם של החיילים והקרבתם ופעילותו של חיל האוויר (סעיפים 21–22 בהודעה לעיתונות). הוועדה ציינה את העדרה של עבודת מטה מסודרת גם בתחום המדיני, במשא ומתן המדיני על הסדר הפסקת האש (סעיף 25 בהודעה לעיתונות). הוועדה הוסיפה וקבעה כי: "ההחלטה העקרונית של הקבינט המדיני-ביטחוני מיום 9 באוגוסט שאישרה, על פי המלצת צה"ל, את היציאה למהלך קרקעי (...) הייתה החלטה כמעט הכרחית. היא הקנתה לממשלת ישראל גמישות צבאית ומדינית נחוצה" (סעיף 31 בהודעה לעיתונות). נוכח הביקורת שהוטחה בראש הממשלה ובשר הביטחון באשר למניעיהם ביציאה למבצע, סבורה הוועדה כי "הן ראש הממשלה והן שר הביטחון פעלו מתוך הערכה ותפיסה חזקה וכנה, של מה שהיה נראה להם אותה שעה מתחייב מן האינטרס הישראלי" (סעיף 31 בהודעה לעיתונות).
סקירת הדו"ח
הוועדה קבעה אמות מידה לבחינת תפקודם של מפקדי צבא ומנהיגי ציבור. בעוד שאמות המידה לבחינת מפקדים צבאיים בעיני הוועדה הן "מקצועיות, ידע וניסיון, יכולת לראייה אסטרטגית, תחושת אחריות, דבקות במשימות", אמות המידה להתנהגות תקינה של נבחרי ציבור הן "מנהיגות, אחריות, ראייה אסטרטגית, שיקול דעת, רצון ויכולת להזדקק לידע ותובנות, אותם מציגים אנשי המקצוע וכשירות במובן הרחב." (שם עמ' 57–58). וכן "זהירות, בחינת הרקע העובדתי, נחישות, בהירות, ויכולת לראייה מתוכללת וארוכת-טווח." (שם עמ' 61).
מכל איש צבא וחייל באשר הוא נדרשו מהוועדה לפי הקוד האתי של צה"ל התכונות הבאות: דבקות במשימה וחתירה לניצחון, כולל נטילת יוזמה לניצול הזדמנויות בלחימה, אחריות, אמינות, דוגמה אישית, כבוד לחיי אדם, טוהר הנשק. מקצועיות. משמעת. רֵעוּת ואף תחושה של שליחות (שם עמ' 59).
מכיוון שצה"ל מסר לוועדה תחקירים מבצעיים מלאים רק בנושאי החטיפה והפגיעה באח"י "חנית", ואילו לגבי קרבות אחרים הסתפק רק בהגשת מצגות שהוגשו לרמטכ"ל וסיכומי רמטכ"ל ומפקדים בדיונים שהיו על מצגות אלה (שלא כללו את רמת הפירוט שנדרשה על מנת לעמוד על ההיבטים המבצעיים המורכבים של הקרבות), הוועדה מצאה לנכון לבדוק בצורה יסודית ועמוקה יותר מספר קרבות או סדרות אירועים נבחרים, על מנת לקבל תמונה טובה ואמינה. ולכן היא סקרה בפירוט רב על פי עדויות ומסמכים שהיו לפניה שני מכלולי קרבות: הלחימה על בינת ג'בייל ו"שינוי כיוון 11", והקדישה להם כארבעים עמודים בדו"ח (שם עמ' 360).
לאחר שהוועדה סקרה את כל השתלשלות המלחמה והמהלכים הדיפלומטים במגבלות של צנזורה עצמית וצנזורה צבאית, היא דיווחה כי מצאה כשלים בתחומים הבאים (שם עמ' 41):
כשלים וליקויים חמורים בתהליכי קבלת ההחלטות ובעבודת המטה בדרג המדיני, בדרג הצבאי ובממשק ביניהם.
כשלים וליקויים רציניים באיכות ההיערכות, המוכנות, ההתנהלות והביצוע של החלטות בדרג הפיקודי העליון בצה"ל, בעיקר בכוחות היבשה.
כשלים וליקויים חמורים בהסתמכות על חשיבה ותכנון אסטרטגיים, הן בדרג המדיני והן בדרג הצבאי.
כשלים וליקויים חמורים בכל הנוגע להגנה על העורף ולהתמודדות עם הפגיעה בו.
הוועדה ציינה שמדובר "בכשלים חמורים ועמוקים שאסור שמלוא משמעותם והסכנות הטמונות בהם יטושטשו על ידי אירועים שוטפים, הצלחות נקודתיות וצעדי תיקון ראשוניים." עוד ציינה "שיידרש מאמץ עקשני ומתמשך זמן רב כדי להביא לשיפורים החיוניים, הנחוצים בדרכי החשיבה והפעולה של המערכת המדינית-ביטחונית." (שם עמ' 47).
בעניין צה"ל היא קבעה כי "הכשלים והליקויים העמוקים שהתגלו בפעולת צה"ל, ובעיקר בדרגי הפיקוד הבכירים של חילות היבשה שלו, וכן בחלקים של המטה הכללי שהיו אחראים לניהול המלחמה ועיצובה, כמעט האפילו על ההישגים המרשימים והייחודיים שהיו לצה"ל במלחמה זו, בעיקר בראשיתה." הוועדה ציינה שחלק מהליקויים קיימים בצה"ל כבר מהקמתו, וכבר צוינו בדו"ח ועדת אגרנט (שם עמ' 245). בניגוד לתפיסות כי כשלי צה"ל נובעים בשל שנים ארוכות ללא מלחמות, או בשל "תפיסתו" בעיצומם שינויים ארגוניים או בשל קיצוץ תקציבי, חברי הוועדה סוברים שתרומתם לכשלים לא הייתה מכרעת והכרחית (שם עמ' 247).
התמונה שהצטיירה לעיני חברי הוועדה באשר לתפקוד כוחות היבשה של צה"ל הייתה קשה ועגומה. כוחות אלו לא הצליחו בדרך כלל לעמוד בעיקר משימותיהם ובאתגרים שהוצבו בפניהם (שם עמ' 249). הוועדה קבעה כי "במרבית המקרים והתחומים גילה הצבא, בפעולות כוחות היבשה, אוזלת יד בהתמודדותו נגד חזבאללה" (שם עמ' 251). עוד סברה כי שלאחר שתפיסת "האש מנגד" מיצתה את עצמה ולא הביאה להכרעה הדרושה, צה"ל נכנס לתקופה של "דשדוש", במקום להכריע בין מהלך קרקעי רחב לבין הפסקתה המידית של הלחימה. ורק לאחר 16 ימי לחימה, כשהעורף נושא בנטל העיקרי, הוחלט על גיוס מילואים.
היא גם קבעה כי "ערכים בסיסיים ביותר של צה"ל נפרמו במלחמה". וכי "צה"ל התנהל במלחמה כמי שהחשש מנפגעים בקרב חייליו, שימש מרכיב מרכזי בהליכי התכנון ובשיקוליו המבצעיים." (שם עמ' 252). ועל כך ש"כוחו ועוצמתו של צה”ל לא באו לידי ביטוי במלחמה זו". "לא זו בלבד שחלק גדול מהסד"כ הצה"לי, סדיר ומילואים, שהועמד לרשות פיקוד הצפון במלחמה לא מוצה ולא הופעל בחלק גדול של המלחמה, אלא שגם יכולותיהן של היחידות המיוחדות לא מוצו." (שם עמ' 253).
בתחום המודיעין הצבאי הוועדה סברה כי "המאמץ המודיעיני הוכתר בהצלחה בכמה תחומים חשובים מאד", כמו התחום המדיני התחום הצבאי והתחום המנטלי, גם אם "נחשפו גם פערים במידע וביכולות המודיעיניות, כמו גם ליקויים בהתנהלות גורמי המודיעין מול אלה שאותם הם אמורים לשרת" (שם עמ' 255). הוועדה מצאה כי בזמן המלחמה המודיעין קרא נכון את תמונת הקרב, והצביע על כך שמהלך האווירי לבדו לא יביא ל"שובר שוויון" (שם עמ' 262).
"ליקוי בולט בהיערכות המטכ"ל למלחמה בזירת לבנון, השתקף באי גיבוש של תוכניות מבצעיות מעודכנות למצב של מלחמה כוללת בגזרה זו". (עמ' 300) "התוכניות האופרטיביות למתארי הלחימה לא היו מגובשות בין המטה הכללי והפיקוד, ונוהל הקרב להשלמתן עם היחידות המוקצות לכך היה בשלב של רעיון מרכזי בלבד" (עמ' 305).
בעניין מטכ"ל צה"ל הוועדה מצאה ליקויים שונים ובהם חוסר התממשקות עם פיקוד צפון, כמו שיח לא ברור, חלוקת עבודה לא טובה, שליטה ובקרה לא מספקת ועוד (עמ' 294). מוצב הפיקוד העליון פעל בצורה גרעינית וחלקית, בדרגים נמוכים וההחלטות התקבלו מחוצה לו. למעשה בכל המלחמה כולה לא הייתה ישיבה אחת של פורום מטכ"ל המלא (עמ' 295). דבר זה גרם לכך שלא הובא לידי ביטוי מיצוי הידע הקולקטיבי של קציני המטכ"ל (עמ' 296).
בצה"ל שררה עמימות לגבי מהות העימות, האם מדובר במבצע, במערכה, או במלחמה. עמימות זו גרמה לכך שחיילים נלחמו עד היום האחרון במתכונת בט"ש שלא הלמה מלחמה. שבה ניתנה העדפה לשמירת הבטיחות על פני עמידה בלוחות זמנים של מבצעים. דבר שמשקף למעשה ליקוי מאורות תודעתי שבו נמצא צה"ל (עמ' 297–298). גם בהקשר של הכוונות הפעולה הקרקעית, פקודה מפורשת כמטרה עיקרית לפעול כנגד הירי הרקטי, הופיעה רק במבצע שינוי כיוון 11, ב-4 באוגוסט (עמ' 316).
הוועדה מצאה ליקויים שונים בפקודות מטכ"ל, שגרמו לעמימות בדרך שבה הפקודים היו צריכים להגשימם. "עודף פקודות, סיכומים ומסמכים יצר הצפה, בלבול, אי בהירות ולעיתים פרשנות לקויה של כוונות המפקד." והם כנראה משקפות את אי הבהירות במטכ"ל בהקשר ליעדי המלחמה והמתווה (עמ' 301–303).
הוועדה קובעת כי בדיונים הרבים במטכ"ל, דיונים אסטרטגיים כמעט ולא התקיימו, ורובם היו דיונים טקטיים שמתאימים לרמה הפיקודית. ואף גרמו לערבוב בין הדרג האסטרטגי-מערכתי של המטכ"ל לבין הדרג המבצעי של פיקוד צפון (עמ' 304).
על פיקוד צפון אמרה הוועדה כי "ככלל, אנחנו נאלצים לקבוע כי, למרות היבטים רבים של עבודה מקצועית ומסודרת, ולמרות מסירות רבה של המפקדים והלוחמים, לא ביצעו היחידות שלחמו במסגרת הפיקוד את עיקר המשימות שהוטלו עליהן" (עמ' 306).
לגבי תפיסת ההפעלה החדשה שלא הוטמעה כהלכה בצבא, הוועדה סברה שהייתה לה תרומה מסוימת לכשלים, במיוחד בשפה הגבוהה שלה שהייתה עמומה, מבלבלת ולא מובנת, "והמליצה לנקות ממנה יסודות שיכלו לתרום לתוצאה חמורה זו". עם שהיא משבחת את הצבא על כך שהוא לא שוקט על שמריו, ומנסה לעדכן את עצמו לאיומים החדשים (עמ' 322–324).
מסקנות בהקשר הצבאי
הוועדה ציינה שאת המסקנות בהקשר הצבא היא רואה כחלק חשוב ביותר בדו"ח, והיא מתריעה מאי עשייה להגשמת הדו"ח והמשכה במסלול המוכר, או מנסיגה למצב שהיה קיים מבלי לתקן דבר. והיא מציינת שהיא התמקדה במסקנות מערכתיות (עמ' 393–394).
לאחר שקלול כל ההצלחות הדרמטיות, בעיקר של אגף המודיעין ושל חיל האוויר הישראלי, לאור נתוני הפתיחה של המלחמה, הוועדה מעריכה את תוצאות המלחמה כ"החמצה חמורה" (עמ' 394), כיוון ששלום בר קיימא ויציב, לפי תפיסת הוועדה תלוי בכך "שישראל תהיה חזקה ותוכר ככזו על ידי שכנותיה" (עמ' 395).
חלק מליקויי תוצאות המלחמה מן הבחינה הצבאית נבעו מההגבלות שהוטלו על צה"ל על ידי הדרג המדיני, וקשורים לכך שצה"ל לא התמקד בתפקידו העיקרי ועסק בתפקידים נוספים כמו שיטור ואבטחה ביו"ש, וליווי תוכנית ההתנתקות בקיץ 2005 (עמ' 395).
הוועדה סוברת כי "בתשתיתו צה"ל הוא צבא חזק ואיכותי, וכי עוצמותיו התגלו גם במלחמת לבנון השנייה. וכי בין צה"ל לבין השדרה המרכזית של החברה הישראלית יש יחסים של אמון" (עמ' 396).
הוועדה איננה שותפה לתפיסת המלחמה כתבוסה. "יחד עם זאת, כאשר הצבא החזק במזרח התיכון יוצא להילחם בחזבאללה ולא ניצח אותו בבירור - היו לדבר השלכות שליליות מרחיקות לכת על מעמדה של ישראל". הוועדה ציינה כי "ישראל יצאה למלחמה, בלי להיות נכונה לשלם את מחיר המלחמה", במיוחד כאשר יצאה למערכה ממושכת כנגד אויב נחוש, מיומן ומתוחכם (עמ' 397).
הוועדה ביקרה את חוסר ההשכלה הצבאית וחוסר התפיסה האסטרטגית של מפקדי צה"ל וכתבה כי "אין שום דבר חינני וראוי בנטייה האנטי-אינטלקטואלית של חלק מהפיקוד הבכיר של צה"ל. נטייה כזו אינה מעודדת חשיבת עומק ותפיסה אסטרטגית הכרחיות. ועלולה גם לגרום לרצון של תיקון שטחי באמצעות מעין-אינטלקטואליות, שטיבה מפוקפק ומזיק" (עמ' 397–398).
הוועדה מצאה כשל עיקרי במידת השמירה והמימוש של ערכי צה"ל. נורמות שהצבא עצמו היה אמור להטמיע וללכת לאורן - לא נשמרו, כנראה בשל חלחול של בעיות תרבותיות של החברה הישראלית בכללותה. והיא מעירה כי אם ערכי צה"ל היו נשמרים, תוצאות המלחמה היו אחרות, אף עם הכשלים האסטרטגיים והכשלים של הדרג המדיני. היא מעירה כי קיומו של כשל כזה, נשרה שדורש שידוד מערכות אמיתי. (עמ' 399–400).
בראש ערכי צה"ל שנפגמו הוועדה מציינת "דבקות במשימה, ולחימה עד חירוף נפש על מנת להשיגה". תוך שהיא מפרטת מקרים של הפסקת לחימה בשל פצועים, סובלנות יתירה של דרגי פיקוד גבוהים לעיכובים בביצוע פקודות, ואישור של מפקדים בכירים לדחות משימות בשל סיבות שבמאמץ ניתן היה להתגבר עליהן. לשחיקה בערך זה הוועדה סוברת שהייתה אחריות מסוימת לדרג הפיקוד הבכיר, בפקודות מבלבלות, במטרות לא בהירות, בחסר במודיעין שדה, בנהלים שהיו במגבלות בט"ש, בצורת הלחימה שהייתה באופן של פשיטות מוגבלות בזמן ועוד (עמ' 400–401).
תרומה משמעותית לליקויים ולכשלים שגרמו אף לנפגעים, היא חוסר משמעת מבצעית שכוללת מעבר לציות לפקודות, גם להקפדה על נהלים ודרכי פעולה וכללי קרב. הוועדה מציינת שורה של מקרים בולטים של חוסר משמעת מבצעית, בהם: אירוע החטיפה, אירוע האח"י "חנית", ההפרות הרבות בכל הדרגים של הוראות ביטחון מידע, וריכוזם של חיילים בדבל בתוך בתים (עמ' 402). היא קראה לפיקוד הצבא למצוא דרכים לאכוף את המשמעת. (עמ' 398). בנוסף, הוועדה מצאה כי חלק מהמפקדים לא הקפידו על דוגמה אישית (עמ' 403–404).
בעניין המוכנות הוועדה מצאה כי צה"ל לא היה מוכן כראוי למלחמה בלבנון, ואף לא היה מודע לעומק חוסר ההכנה שלו. הוועדה מציינת היבטים רבים של חוסר המוכנות הזו. החל מתוכניות אופרטיביות דרך בחוסר באימונים והכשרות וכלה בחוסר של ציוד (עמ' 405). הוועדה מציינת כי לא הייתה לפיקוד צפון תוכנית אופרטיבית מלאה מתוקפת ועדכנית ללחימה בלבנון, ואחת מהסיבות לאי פיתוח תוכנית כזו הייתה הרתיעה מכניסה קרקעית ללבנון (עמ' 406).
תפיסת ההפעלה החדשה שלא הוטמעה כהלכה גרמה לבלבול וחוסר בהירות רב. ההדגשה בתפיסת ההפעלה החדשה של מאפייני עימות מוגבל בעצימות נמוכה, והדגשת השימוש באש מנגד, תרמו לתחושה כי הפתרון יהיה אווירי בלבד. השפה ה"גבוהה" והחדשנית של תפיסת ההפעלה בנושאים יסודיים גרמה לבלבול וערפול של פקודות (407–408).
הוועדה מצאה תרבות ארגונית לקויה בצה"ל: אי הפעלה מסודרת ורציפה של מוצב הפיקוד העליון (עמ' 408). אי בהירות בפקודות שנבע מחילוקי דעות שלא נפתרו בין מפקדים ובין המטכ"ל לבין הפיקוד. חוסר האמון בין המטכ"ל ובין הפיקוד הגיע לרמות גבוהות, שהשפיעו על היעילות של ניהול המלחמה. חוסר התמודדות בצה"ל עם העובדה שהדרג המדיני, מנע ממנו להשתמש במרכיב חיוני של תוכנית הפעולה הצבאית המקורית לזירת לבנון (עמ' 411).
המלצות בהקשר הצבאי
הוועדה קבעה כי מצאה בעיקר בכוחות היבשה על כל דרגותיו, נטייה חזקה לאלתור, ולזלזול בחשיבותה של היערכות מוקפדת ומוקדמת. וראתה "בחומרה מיוחדת בחולשה שמצאנו בצה"ל כמערכת ידע לומדת. הימנעות ממושכת מתהליכים מסודרים של הפקת לקחים העצימה במידה רבה את הליקויים". עוד גינתה את תרבות "המצגות" השטחית, שאין מאחריהן כל מסמכים רציניים. עוד היא מציינת כי "הופתעה לגלות חולשה משמעותית בחשיבה עמוקה ובתכנון אסטרטגי רב-ממדי, מעמיק ומתוחכם, הנדרש בזירות מורכבות ובתנאים של תמורה מהירה ואי-וודאות". עוד ציינה ברמיזה מאוד משמעותית. כי "במלחמה צבא חייב לשאוף לניצחון. אם ידוע מראש שאין נכונות או אפשרות להגיע לניצחון כזה - ראוי להימנע מלכתחילה מיציאה למלחמה, או אף למהלכים העלולים להתדרדר אליה" (עמ' 415–416).
הוועדה הטילה אחריות מיוחדת לפתחו של צה"ל בקביעתה, כי "מלחמת לבנון יצרה שבר בין צה״ל ובין החברה בישראל. לתיקונו של השבר הזה לא יהיה די בחזרה על האמיתות בדבר החיוניות של צה"ל לקיומה ולביטחונה של ישראל ושל תושביה. צה"ל צריך לשדר לחברה בישראל כי הוא מבין את גדול המשימה וכי הוא מקבל על עצמו את האחריות לכך שתפקודו יהיה מיטבי." (עמ' 427).
הוועדה קבעה שש עשרה המלצות עיקריות ואלו כותרותיהן:
הצבא יפעל בדחיפות לבחינה ולשינוי של מאפיינים מרכזיים בפעולתו.
יחוזקו תהליכי הפקת הלקחים והפיקוח בכללותו במערכת הביטחון.
כל עוד אמ"ן משמש בפועל כ"מעריך הלאומי", וכל עוד לא נקבע לו תחליף מוסדי או תהליכי אחר, על אמ"ן להעמיק את יכולותיו - בעיקר בתחום המודיעין הבסיסי-אסטרטגי והמדיני-ביטחוני.
אמ"ן יקפיד על מקצועיות ברורה ועל הדגשת ייחודו המודיעיני.
צה"ל יפתח, בהתאם לזירות השונות, תפיסת הפעלה מבצעית שלמה ומתוקפת. הנחות היסוד של התפיסה הנ"ל, והמשמעויות המרכזיות שלה לזירות ולאתגרים השונים, יובאו לאישור הדרג המדיני (שר הביטחון או אף ראש הממשלה). כל זאת תוך בחינה מחדש ועדכון תקופתיים.
צה"ל ידאג כי בכל שלב תהיינה בידו, בכל זירה, תוכניות מבצעיות מתואמות, שלמות, מתוקפות ומתורגלות.
צה"ל חייב להנהיג מדדי כשירות ומוכנות הכוחות בכל הגזרות. מדדים אלה ייבדקו באופן עתי ומסודר על ידי גורם שאינו רק צה"לי. זאת, תוך התאמה לשינויים בתרחישי איום ומסקנות מבצעיות הנובעות מהם, ותוך אישור דרגים צבאיים ומדיניים לפי העניין.
התוכניות המבצעיות צריכות לכלול דפוסי שילוב בין הכוחות, כגון דרכי ההשתלבות של חיל האוויר בפעולת כוחות היבשה. שילוביות זו צריכה להיות מוטמעת, מבוססת על שיח מתמיד, על עזרים מתואמים ומעודכנים, ועל תרגול שוטף.
ייבחן מחדש המבנה הארגוני של כוחות היבשה ושל חלוקת תחומי האחריות בין אגפי המטכ"ל - הפיקודים המרחביים - מז"י.
תחוזק המשמעת המבצעית. צה"ל חייב להקפיד על ביצוע פקודות כלשונן וכרוחן. מפקד לא יסכים לאי ביצוע פקודה של דרג ממונה, ולא יעבור לסדר היום על אי ביצוע פקודותיו.
תובהר החשיבות הקריטית של דבקות במשימה וחתירה לניצחון.
הצבא ידגיש, יבהיר, יטמיע ויאכוף את מיקום מפקדות ומפקדים במלחמה.
לחזק את כלי השליטה, הבקרה והפיקוח, כולל מעקב על ידי דרגים צבאיים בכירים ודרגים מדיניים בנושאים עיקריים, בנושאים כגון - ההיערכות, המוכנות, והמתרחש בשדה המערכה בזמן אמיתי. ממצאי מעקב זה יילקחו בחשבון לצורך החלטות צבאיות והמלצות לדרג המדיני.
צה"ל יקפיד על קיום רמות מלאי מתאימות, ועל ניהולן הקפדני במלחמה.
על הצבא לחזק מאוד מערכת הכשרה ממוסדת וקפדנית, המקנה את הידע, הכישורים, ההרגלים והתכונות הנדרשים לחיילים ולמפקדים בצה"ל.
חיזוק החשיבה האסטרטגית ברמות הגבוהות של צה"ל, והטמעת תובנותיה.
בנוסף קבעה הוועדה כי בנסיבות דוגמת מלחמת לבנון השנייה הרמטכ"ל צריך להציג לממשלה מספר חלופות להכרעתה, וכי שרי ממשלה צריכים להבין את מלוא משמעות הצבעתם.
המלצות בדיני מלחמה
הוועדה ציינה כי קיבלה פניות מאת פרטים ומאת ארגונים שונים בנושאי משפט בינלאומי ודיני המלחמה בסוגיות רבות ושונות. הוועדה בחנה התנהלות ישראל לאור המשפט הבינלאומי. ודנה בהטמעת המשפט הבינלאומי בצה"ל וייעוץ משפטי בעת הלחימה. לאור הממצאים החיוביים שגילתה בשטח ביחס לנורמות הצה"ליות לגבי המשפט הבינלאומי, החליטה לא להיכנס לעובי הקורה מטעמים שונים שהיא מפרטת אותם. עם זאת היא קבעה כי ראוי ונכון שמדינת ישראל תקיים בדיקה הולמת בכל מקרה שנשמעות טענות, שלכאורה יש בהן ממש, על חריגות מכללי המשפט הבינלאומי או כללי המשפט הישראלי. (עמ' 484) בחלק הזה קבעה הוועדה חמש המלצות:
הטמעה שיטתית ומסודרת של דיני הלחימה בדרג המדיני, המקצועי ובכוחות הביטחון.
מדינת ישראל וצה"ל יקפידו על תחקור מיידי ואמין ככל האפשר של אירועים שבהם מתעורר חשש לסטייה מן החוק הצבאי, המשפט הישראלי, או דיני הלחימה של המשפט הבינלאומי.
כחלק מן ההיערכות לפעולה צבאית יש לדאוג להיערכות אפקטיבית ממוסדת ומתוכללת למתן מענה הומאניטארי בחירום ובמלחמה.
דרוש להמשיך לקדם היערכות של צה"ל ושל הייעוץ המשפטי לשיפור האפקטיביות של הלחימה במסגרת עקרונות המשפט הבינלאומי.
על סמך לקחי המלחמה תיבחן מחדש שאלת השימוש בחימוש מצרר על מנת, להבהיר את כללי השימוש בחימוש זה בעתיד, ולהבטיח את הטמעתם ואכיפתם.
המלצות מערכתיות
הוועדה הקדישה תשומת לב מיוחדת לנושא ביטחון המידע וקבעה, שבניגוד גמור לחזבאללה, מדינת ישראל נוהגת באופן חסר אחריות במידע החסוי והרגיש ביותר שלה (שם עמ' 473). "החשש המוצדק מהדלפות היה נימוק חשוב בצמצום דיונים בהחלטות מדיניות-ביטחוניות בפורומים ממשלתיים ופוליטיים והימנעות מהצגת מידע. להימנעות כזו היו השלכות מרחיקות לכת על איכות הדיונים" (עמ' 584).
הוועדה גם התייחסה לחטיפות כאיום אסטרטגי, לאור רגישותה של ישראל נושא, וקבעה "שחובת הממשלה לעסוק בנושא זה ברמה עקרונית ולאמץ אסטרטגיה כוללת, שתשמש כבסיס לפעולות הן בהקשר המאמץ לצמצם מימוש חטיפות והן בפעולות במקרה שלמרות מאמצים אלה מומש איום כזה" (עמ' 501–508).
בחלק זה קבעה הוועדה ארבע עשרה המלצות:
על הדרג המדיני להנחות ולכוון את פעולת הדרג המקצועי בגופי הביטחון ומדיניות החוץ ולפקח עליהם. לצורך כך:
הדרג המדיני ידרוש - והדרג המקצועי יעמיד לרשותו - את המידע שיאפשר הנחיה ופיקוח כאלה.
תפיסות פעולה ותוכניות עיקריות מחייבות אישור מוקדם של הדרג המדיני.
הדרג המדיני ידרוש - והדרג המקצועי יציג בפניו - תמונה מלאה של הערכות מצב וחלופות מנותחות בדבר מהלכים ביטחוניים או מדיניים חשובים העומדים על הפרק, וכן מידע מלא בזמן אמת על מבצעים ביטחוניים ומדיניים עיקריים.
הדרג המדיני ייעזר בגופים השונים העוסקים בביקורת ופיקוח על גופי הביטחון ויפעל לתיקון הליקויים המנויים בדוחות שלהם וליישום אותן מהמלצותיהם שיאושרו על ידיו.
ייקבעו נהלים להבהרה, מימוש ואכיפה של עקרונות אלה לאורך זמן.
למסד מוסד דמוי "קבינט מלחמה", שיופעל בשעת משברים ביטחוניים חמורים, שייפגש בתכיפות, וידון במתווה המהלכים הכולל כמו גם בסוגיות ספציפיות מרכזיות. בפורום זה צריכים, בין השאר, להיות חברים שרי ממשלה בעלי ניסיון מדיני וביטחוני, ללא קשר לצרכים קואליציוניים. במצבי משבר כאלה, ראוי גם לתת לצה"ל שיקול דעת מבצעי פרטני רחב יותר מאשר בשגרה.
יש לספק לדרג המדיני מודיעין מדיני-ביטחוני מקיף, מעמיק, ארוך-טווח, מתוכלל ומעודכן. כן יש להעמיק את השיח בין הדרג המדיני וראשי גופי המודיעין להבנת הצרכים והטמעת ההערכות.
על הדרג המדיני לדרוש ולהנחות פיתוח מסמכי-יסוד אסטרטגיים בנושאים מרכזיים ולאשרם, תוך תכלול לראייה מדינית-ביטחונית כוללת.
דרוש לפתח אסטרטגיה כוללת וארוכת-טווח להתמודדות עם חטיפות שתצמצם את התמריץ לביצוען.
לממש את חובת המדינה להבטיח את שלום תושביה, כולל הגנה על העורף.
להבטיח רמה מקצועית מעולה בעבודת מטה גבוהה, כגון הערכה, תכנון מדיני-ביטחוני והיערכות למשא ומתן. לצורך זה מומלץ לפעול להכשרת בעלי מקצוע בכירים בגופים המדיניים והביטחוניים, וכן למצות את הידע והניסיון של אנשי מקצוע מחוץ לממסד.
על הגופים שהיו מעורבים במלחמת לבנון השנייה לקיים הפקת לקחים מסודרת ולממש את מסקנותיהם.
הכרחי להבהיר, להטמיע ולאכוף נורמות של סודיות ושל ביטחון מידע. כך הן ביחס לדרגים המדיניים והמקצועיים והן ביחס לאמצעי התקשורת למיניהם.
על צה"ל לפעול להטמעה מלאה של נורמות יסוד של התנהגות בכל הרמות, כולל משמעת, דבקות במשימה, טוהר הנשק, כללי המשפט הישראלי והבינלאומי, נטילת אחריות והטלתה, ודיווח מלא ומדויק.
על צה"ל לפעול לשיפור התרבות הארגונית הנהוגה בו.
על צה"ל לפעול לשיפור שיטתי של הכשרת מפקדים ושיבוצם.
על צה"ל לפתח מדדי מוכנות, כוננות וכשירות, כולל בחינת הנחות בדבר הזמן הדרוש למלא את החסר בזמן רגיעה ובחירום. הממצאים יובאו בחשבון בתכנונים והחלטות על פעולות, ויוצגו תקופתית בפני הדרג המדיני.
פעול בדחיפות לדיון בהמלצות ולאישורן על ידי הממשלה, תוך קביעת נוהל מעקב קבוע אחרי ביצוען המהותי על ידי ראש הממשלה, שר הביטחון, שרת חוץ והרמטכ״ל, שיכלול דיווח תקופתי לממשלה ולוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ומסירת מידע על הביצוע לציבור.
תגובות על הדו"ח הסופי
פרסום הדו"ח הסופי לווה בקריאות של ארגוני מילואימניקים, משפחות שכולות ומפלגות האופוזיציה מימין ומשמאל להתפטרות ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון ברק[15][16][17][18][19]. עם זאת, עד להקראת הדו"ח התרכזו ארגוני המחאה בעיקר ב-60 השעות האחרונות של המלחמה ובתקיפת אולמרט על כך שהמהלך הקרקעי היה לצרכים פוליטיים. לאחר הקראת הדו"ח, אשר קבע דווקא כי ההחלטה התקבלה באופן ענייני ואף ציין כי אישור המהלך היה "כמעט הכרחי", נאלצו הארגונים לזנוח קו זה.
מקורביו של ראש הממשלה פרסמו כי הוקל לו לאחר קריאת הדו"ח, בשל ראייתו כי הוא ניקה אותו מ"כתם מוסרי" וכי "הצדק יצא לאור"[20]. למעט התפטרותו הצפויה של חבר הכנסת אביגדור יצחקי, שרי מפלגת קדימה הפגינו תמיכה בראש הממשלה[21], וחלקם אף דרשו התנצלות על "רצח האופי" שנגרם לו ועל "הירידה לחייו". ב-3 בפברואר 2008 הודיע שר הביטחון אהוד ברק, בפתח ישיבת הממשלה, כי הוא נשאר בממשלת אולמרט ולא פורש ממנה כפי שהבטיח בעת פרסום דו"ח הביניים.
בתחום הצבאי, הרמטכ"ל רב-אלוף גבי אשכנזי הגיב בהקשר לדו"ח: כי "צה"ל רואה בדו"ח - שאותו הוא מקבל כמסמך מקצועי - הזדמנות ומנוף לשיפור וטיפול יסודי בממצאים שעלו בו, על ידי יצירת מנגנון לבחינת יישום ההמלצות בתוכנית העבודה של גופי צה"ל. צה"ל הפיק את לקחי המלחמה, עוד לפני פרסום הדו"ח וימשיך לפעול ליישום לקחים אלו. צה"ל הוא צבא חזק, שאיננו זקוק לשיקום, אלא לתיקון. במקביל יפעל צה"ל לשיפור מתמיד של הכשירות והמוכנות, על מנת לתת מענה לאיומים הקרובים והרחוקים שעומדים לפנינו"[22]. הוא מינה את סגנו אלוף דן הראל לעמוד בראש עבודת מטה ליישום לקחי הדוח בצה"ל, והנחה את ראשי הפיקודים, האגפים והזרועות לאתר את הלקחים אשר בתחום אחריותם, ולהטמיע אותם בתוכניות העבודה השנתיות. מענה לדוח נמצא גם בתוכנית "אשד הנחלים" להצטיידות רב שנתית ובתוכנית העבודה הרב שנתית "תפן"[23]. באוקטובר 2008 במסגרת נטישת "השפה הגבוהה" שהייתה אחת מכשלי המלחמה, חתם סגן הרמטכ"ל אלוף דן הראל, על פקודה שמפשטת ושקובעת שפה אחידה ליבשה, לאוויר, למודיעין ולים[24]
פרופ' יחזקאל דרור, אחד מחברי הוועדה, אמר במרכז הבינתחומי הרצליה בפברואר 2008, כי יש לראות בדו"ח, "אזעקה המתריעה על ליקויים חמורים ביכולתה של ישראל להתמודד עם אתגרים מדיניים-ביטחוניים", ותמצת אותו בחמישה ממדים עיקריים:
בעיות רציניות בטיב מרביתה של המנהיגות
חולשות חמורות של "המוח המרכזי של הממשל", במיוחד בכל הנוגע לעיצוב אסטרטגיה מדינית-ביטחונית כוללת, מקיפה, ארוכת טווח, יצירתית ומתוחכמת
יכולות ביצוע מוגבלות של צה"ל ושל חלק מהגופים המדיניים והביטחוניים האחרים
אי התאמה של המשטר הפרלמנטרי-קבינטי ושל המערכת הפוליטית והתרבות הפוליטית בכללותן לאתגרים העומדים בפני ישראל, כולל הצורך לקבל ולבצע החלטות ברורות בנושאים השנויים במחלוקת ערכית עמוקה
ומאפייני חברה ואתוס חברתי שאינם הולמים את צורכי הקיום הארוך טווח של ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית במזרח תיכון בלתי יציב, המתמלא בתנועות פנאטיות ונשק קטלני".
עוד קרא להקים צוות להערכת מודיעין לאומית, שבו ראש אמ"ן יהיה אחראי להתרעת מלחמה מבחינת צבאית בלבד. הוא טען כי החטיפות אינן גזרת גורל, וכי ישראל במדיניותה הלכה למעשה לימדה את אויבה להשתמש בחטיפות כנשק אסטרטגי[25].
ארגון החזבאללה חגג עם פרסום הדו"ח, פעילים בארגון תלו בדרום כרזות ענק בהן נראה ראש הממשלה, אהוד אולמרט, כשלצידו תמונות של טנק ישראלי פגוע, וספינה ומסוק ישראלים העולים באש. מפקד החזבאללה הבכיר ביותר בדרום לבנון, השייח' חסן עזדין, אמר כי "הדוח אישר את העובדה שהמנהיגות הפוליטית והצבאית של ישראל כשלה, כאשר החליטה להתעמת עם החזבאללה במהלך המלחמה שפרצה בקיץ"[26].
.jpg)
