לאחר שצבאות האסלאם ניצחו את הצבא הביזנטי בקרב הירמוך (636), נפתחה בפניהם הדרך לכיבוש "א-שאם" (סוריה הגדולה). על פי מסורות מוסלמיות ונוצריות הסכימו תושבי ירושלים להיכנע לאחר מצור ממושך על העיר אך ורק בתנאי ש"מלך המוסלמים", הלוא הוא הח'ליפה עומר בן אל-ח'טאב, יאשר את הסכם הכניעה ויחתום עליו. חלק מן המסורות מספרות כי החוזה הובא אליו לג'אביה שבגולן, שם חתם על החוזה, ואלו אחרות מספרות כי עמר הגיע לירושלים בכבודו ובעצמו.[1]
המפגש בין עמר אלח'טאב וסופרוניוס פטריארך ירושלים
במהלך המאה התשיעית נתגבשו מסורות המתארות את המפגש בין עמר לסופרוניוס. הן במסורת המוסלמית והן במסורת הנוצרית מתוארת כניסתו הצנועה של עמר לירושלים, כשהוא רכוב על גבי גמל ועוטה אדרת פשוטה. שני מקורות נוצריים בני המאה התשיעית מספרים אודות המפגש בין עמר וסופרוניוס. הפטריארך היעקוביטי דיוניסיוס מתל-מחרה (818–845), מאמץ את המסורת המוסלמית ומספר כי סופרוניוס הציע לעמר, שבגדיו היו מאובקים ומלוכלכים, לקבל ממנו בגדים להחלפה, אך עמר בצניעותו סירב לקבל את הבגדים והסכים רק להשתמש בהם לזמן מה עד שבגדיו שלו יכובסו.[2] גרסה עוינת של אותו סיפור עצמו מופיעה אצל ההיסטוריון הביזנטי תאופאנס (מת בשנת 813) שמציג את עמר כשטן וכהתגלמותו של השיקוץ המשומם בנזכר בספר דניאל.[3]
גרסה אחרת המתארת את המפגש מופיעה אצל הפטריארך המלכיתי של אלכסנדריה אווטיכיוס (אנ') (877–940). לאחר חתימת ההסכם התיישב עמר בחצר כנסיית הקבר וכשהגיע זמן התפילה הציע הפטריארך של ירושלים סופרוניוס לח'ליף להתפלל בחצר הכנסייה ואף בתוכה. אולם עמר סירב באומרו: "אלו התפללתי בתוך הכנסייה הייתה זו אובדת וניטלת מבין ידיך; המוסלמים היו לוקחים אותה ממך אחרי (זמני) והיו טוענים יחדיו: 'כאן התפלל עמר'". לאחר מכן יצא עמר והתפלל בחוץ, על מדרגת כנסיית מר קונסטנטין, הלוא היא הבזיליקה הביזנטית של כנסיית הקבר. בהמשך התיאור מעניק סופרוניוס לעמר את הזכות לבנות מסגד על הר הבית, בתנאי שיבנה בעיר אך את המסגד הזה לבדו.[4]
סיפור זה הוא סיפור נוצרי מגמתי שעניינו הדגשתה של ההתחייבות שנתן הח'ליפה המיתולוגי עומר בן אל-ח'טאב שלא לפגוע בכנסיית הקבר. הסיפור מסופר דווקא במצב של איום על זכויות הנוצרים במקום:
כפי שמדווח אווטיכיוס עצמו בהמשך, נבנה באותו מקום עצמו בתקופתו מסגד, והנוצרים ראו בכך פגיעה בזכויותיהם ובהבטחה ההיסטורית. לבנייתו של מסגד ממש במקום זה ישנם סימוכים ארכאולוגיים: כתובות ייסוד של מסגד שנבנה במאה העשירית באותו מקום עצמו נמצאה בסוף המאה ה-19 בתחומי ההוספיס הרוסי של אלכסנדר נייבסקי הסמוך לכנסיית הקבר ממזרח.[5] מן המבנה המקורי שרד רק בסיס הצריח הקיים היום.[6]
תוכן החוזה
בהיסטוריה המוסלמית נשמר נוסח חוזה הכניעה, המוגדר כאמאן - כתב חסות, בצורת מכתב מאת הח'ליף לתושבי העיר.[7] הנקודות העיקריות בחוזה הן:
ביטחון הנפש והרכוש
ביטחון הכנסיות וחופש הפולחן
חובת תשלום מס
חופש בחירה בין הישארות בעיר לתושבים ולחיילי חיל המצב הביזנטי, ובין עזיבתה
הסדרת מעמדם של שוהים ארעיים בעיר עקב אירוע מסוים
החוזה מציין את הזכויות והחובות של תושבי ירושלים בעקבות כניעתם לכובשים המוסלמים. במסגרת החוזה הבטיחו הכובשים ביטחון לנפשם ולרכושם של תושבי העיר, ולצדו חופש דת וביטחון למבני הדת השונים. בתמורה קיבלו על עצמם תושבי העיר לשלם את מס הג'יזיה לכובשים.[8] קיים ויכוח מתמשך בין החוקרים לגבי אמינותו של החוזה. יש מי שמפקפקים בעצם כתיבתו וחתימתו של ההסכם בזמן הכיבוש, אחרים מטילים ספק בפרטים רבים נוספים הקשורים בו. ספק מיוחד הוטל על ידי ש"ד גויטיין בסעיף המטיל איסור על ישיבת יהודים בירושלים.[9]
למעשה השתמרה במסורת המוסלמית גרסה אחת של החוזה, שנוסחה המוקדם ביותר הוא זה שנמסר על ידי ההיסטוריון אלטברי (838-923) על פי סיף אבן עמר (אנ'). בסיפור המסגרת של החוזה, המצוטט אצל טברי מפי סיף בן עמר, נכתב החוזה באל-ג'אביה (בירתם של הע'סאנים, המצויה כיום בדרום סוריה). גרסה זו של החוזה מקובלת בקרב קהלים רחבים בעולם המוסלמי כאמת היסטורית ודתית ומקובלת כאמינה גם על ידי חלק מן החוקרים.[10]
להלן נוסח החוזה:
"בשם אלוהים הרחמן והרחום. זהו כתב הביטחון שמעניק עבד האלהים עֻמַר, מפקד המאמינים, לאנשי איליא (ירושלים)[11]: הוא נותן להם ביטחון, לרכושם, לכנסיותיהם, לצלביהם, לחולה ולבריא, לכל בני דתם. לא ישכנו חיילים מוסלמים בכנסיותיהם. לא נהרוס את הכנסיות ולא נגרע דבר מן הכנסיות ולא מרכושן ולא מצלביהן ולא מכל דבר שהוא מנכסיהן. לא נאנוס את אנשי ירושלים להמיר את דתם ולא נפגע בהם לרעה. שום יהודי לא יגור עימם בירושלים. תושבי ירושלים חייבים בתשלום מס הג'זיה[12] כפי שאנו מטילים אותו על תושבי שאר הערים. תושבי איליא חייבים לסלק מקרבם את הצבא הביזנטי ואת המיליציות. לאנשים האלה אנו מבטיחים ביטחון בצאתם איליא, לגופם ורכושם, עד בואם למקום מבטחים. לרוצים להישאר בירושלים אנו מבטיחים ביטחון, אבל חלה עליהם חובת המס כמו על תושבי ירושלים. לתושבי ירושלים הרוצים להצטרף בגופם וברכושם לביזנטים העוזבים, לפנות את כנסיותיהם ולנטוש את צלביהם, אנו מבטיחים ביטחון לגופם וגם ביטחון לכנסיותיהם ולצלביהם, עד אשר יגיעו למקום המבטחים שלהם. אותם עובדי אדמה הנמצאים (בירושלים) מאז רציחתו של פלוני יֵצאו עם הביזנטים, אם ירצו, ואם ירצו ישובו אל משפחותיהם; לא יגבה מהם דבר לפני הקציר.[13] מה שנאמר בספר זה הוא דבר אללה ושליחו,[14] ודבר המאמינים, אם אנשי ירושלים ישלמו את הג'זיה כפי שנדרש מהם. עדים לכך הם ח'אלד בן אל-וליד, עמר בן אל-עאץ, עבד אל-רחמן בן עוף, ומועאויה בן אבו ספיאן. נכתב בשנה החמש עשר להג'רה[15]
בחוזה מצוין איסור על יהודים לשבת בירושלים. המזרחן שלמה דב גויטיין התייחס לאיסור זה במאמר משנת תש"ם תחת הכותרת "האמנם אסר הח'ליפה עומר על יהודים לשבת בירושלים?" במאמרו מסביר גויטין מדוע הוא אינו מקבל את האותנטיות של איסור זה, בראש ובראשונה בשל העובדה ההיסטורית הידועה שזמן קצר אחרי כיבוש ירושלים בידי המוסלמים חזרו היהודים לשבת בעיר ונשארו בה ברצף עד הקמת ממלכת ירושלים הנוצרית בתקופה הצלבנית.[16]
פרשנות ומשמעות
מאמינים מוסלמיים רבים רואים בחוזה עמר הוכחה לבעלות המוסלמית על ירושלים ולדרך הצודקת שבה האסלאם נוהג בעמים שתחת חסותו. החוזה מוזכר בנאומיהם של מנהיגים פלסטינים והטקסט שלו נישא על ידי מפגינים. מקובל לראות את החוזה תלוי בבתי עסק רבים ברחבי הגדה המערבית (יהודה ושומרון) ובמזרח ירושלים.
מדברי יאסר ערפאת בנאומו בוועידת הפסגה הערבית באוקטובר 2000:
"הדם שנשפך על אדמת אל-אקצא' הביא להבערת אש הזעם בלב הציבור הפלסטיני בכל מקום על אדמת המולדת והאזרחים חסרי המגן חשו להביע את רגשותיהם באינתיפאדה מאולתרת ולגיטימית כשהם מגינים על הערכים הערביים, האסלאמיים והנוצריים בהתאם לחוזה עמר, הישראלים הפקירו [דם זה] הן בטענת השווא לריבונות על אל-חרם אל-שריף ובזיוף ההיסטוריה שלו בטענה שהוא מקום המקדש, הן בהפקרת דם המאמינים המתפללים במסגדיו והמגינים על כבודו וקדושתו, הן בניסיונותיהם לייהד את ירושלים ואת המקומות הקדושים האסלאמיים והנוצריים והן בהטלתם מצור על העיר בית לחם".[17]
על ההצעה הישראלית לתת לפלסטינים את הרובע המוסלמי והמקומות הקדושים לנוצרים ולהשאיר את הרובע הארמני והיהודי בידי הישראלים הגיב סאאב עריקאת:
"אבו עמאר (ערפאת) אמר לנו כי הרובע הנוצרי חשוב לו יותר מהרובע המוסלמי. 'דברו קודם על הרובע הנוצרי ואחר-כך על הרובע המוסלמי, וזה מתוך רצונו לקיים את [תנאי] חוזה עמר.[18]
השיח' יוּסֻף אַלקַרְצַ'אוְי, מחשובי הפוסקים המוסלמים בדורנו, מציין בספרו "ירושלים - הבעיה של כל מוסלמי" ("אלקדס קצ'יה כל מסלם") את חוזה עומר כאמת היסטורית, אלקרצ'אוי מתייחס לחוזה בפרק הראשון של הספר:
"...וירושלים נכבשה כאשר שמה היה אִילִיַאא (איליה קפיטולינה), בתקופת הח'ליפה השני באסלאם, עמר בן אלח'טאב, והפטריארך של ירושלים, סופרוניוס, לא הסכים להעביר את מפתחות העיר לאף אחד מלבד הח'ליפה בכבודו ובעצמו ולא לאף אחד ממפקדיו. עמר הגיע מאלמדינה לירושלים במסע היסטורי מרגש וקיבל לידיו את מפתחות העיר וערך עם תושביה הנוצרים הסכם או חוזה המוכר בהיסטוריה בשם "חוזה עמר" ובו הבטיח להם ביטחון למקדשיהם, לאמונתם ולטקסי הפולחן שלהם כמו גם לנפשם ורכושם. ועל מסמך זה חתומים מספר מן מפקדי המסלמים, לדוגמה: ח'אלד בן אלוליד, עבד אלרחמן בן עַוְף, עמר בן אלעאץ, ומעאויה בן אבי ספיאן.[19]
שלמה דב גויטיין, "האמנם אסר הח'ליפה עומר על יהודים לשבת בירושלים?", היישוב בארץ-ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים (עורך יוסף הקר), יב"צ (ירושלים, תש"ם)
משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (634–1099), חלק א' – עיונים היסטוריים. תל אביב (1983)
לבנה-כפרי עופר, "על ירושלים באסלאם הקדום", עיונים במעמדה של ירושלים באסלאם הקדום. יב"צ (2000).
^פירוט של המקורות השונים המדווחים אודות חוזה הכניעה של ירושלים ראו אצל D.R. Hill, The Termination of Hostilities in the Early Arab, Conquests, A.D. 634-656. London: Luzac and Company, 1971, עמ' 59 - 60. על השאלה האם אמנם נכנס עמר בעצמו לירושלים, ראו: Busse, "Omar b. al-Khattab in Jerusalem", Jerusalem Studies in Arabic and Islam, 5 (1984), pp. 73-119H. Busse, H. "Omar's image as the conqueror of Jerusalem", JSAI , 8 (1986), pp. 149-168.
^ראו A. Palmer et al., The Seventh Century in West-Syrian Chronicles, Liverpool 1993, pp. 160-162.
^The Chronicle of Theophanes Confessor: Byzantine and Near Eastern History AD 284-813. Tr. Cyril Mango and Roger Scott, Oxford 1997, p. 476.
^ר' הנוסח הערבי אצל Eutychius, Annales, ed. Cheikho et al., part II, p. 17
^ראו דן בהט, ספר ירושלים - התקופה המוסלמית הקדומה 638–1099, בעריכת יהושע פראוור, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 47
^דן בהט, ספר ירושלים - התקופה המוסלמית הקדומה 638–1099, בעריכת יהושע פראוור, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 322
^משה גיל, יהושע פראוור (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל – שלטון המוסלמים והצלבנים, יד בן צבי – כתר, ירושלים תשמ"א, עמוד 7; M. Levy-Rubin, Non-Muslims in the Early Islamic Empire: from Surrender to Coexistence, Cambridge 2011, עמ' 32–36.
^מן המאה השמינית המונח ג'זיה משמעו מס גולגולת. במאה השביעית הג'זיה הוא המס שמשלמים הנכבשים ומטרתו להעיד על קבלת מרותם של הכובשים ושפלותם של הנכבשים;המס יכול היה להיות מס קיבוצי, או מס אישי המשולם בכסף או בטובין. ראו Cl. Cahen, s.v. "Djizya", Encyclopedia of Islam, 2ed ed;.Y. Friedmann, s.v. "Dhimma", Encyclopedia of Islam, 3ed ed.
^גויטין, ש.ד. "האמנם אסר הח'ליפה עומר על יהודים לשבת בירושלים?", היישוב בארץ-ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים (עורך יוסף הקר), יב"ץ (ירושלים, תש"ם)
^ר' משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הקדומה, כ' א', עמ' 44–47; M. Levy-Rubin, "Were the Jews Prohibited from Settling in Jerusalem? The Authenticity of al-Tabari's Jerusalem Surrender Agreement", Jerusalem Studies in Arabic and Islam, 36 (2009), pp. 63 - 81.
^לא מומלץ להסתמך על תרגום זה מבלי להדרש למקור הערבי (דבר המתרגם)
^גויטין, ש.ד., "האמנם אסר הח'ליפה עומר על יהודים לשבת בירושלים?", היישוב בארץ-ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים (עורך יוסף הקר), יב"צ (ירושלים, תש"ם)
^אלקרצ'אוי יוסף, "אלקדס קצ'יה כל מסלם" מכתבה והבה, אלטבעה אלת'אניה (אלקאהרה 2000), 5-14 (תרגום ערן צדקיהו); אל-קרצ'אוי, הידוע בשנאתו לציונות, לא מזכיר בספרו את האיסור על יהודים לשבת בעיר המוזכר בחוזה (הערת המתרגם).
